לא קשור

"אבודים ביונקרס", מאת ניל סיימון (תרגום: שמוליק לוי), בימוי: רוני פיקוביץ', משחק: זהרירה חריפאי, שרית וינו-אלעד, יורם טולדנו. תיאטרון "בית לסין".

ב"בית לסין" עולה שוב המחזה "אבודים ביונקרס" שנדמה שתרומתו לתיאטרון הישראלי היא בדמויות הקצה שבו: הסבתא הגרמנייה (שגילמה אורנה פורת בגרסה הקודמת וזהרירה חריפאי בגרסה החדשה) והילדים הצעירים (שמגלמים בהחלפה ביניהם גיא צ'צ'קס, ליאור חן, ירדן אורן ודביר מזי"א).

מלבד הזדמנות מרשימה למלכות התיאטרון הוותיקות להראות את כישוריהן וההזדמנות החד-פעמית לילדים צעירים שטרם למדו את מקצוע המשחק להתנסות בו על במה מכובדת, לא ברור איזה ערך מוסף יש להעלאת המחזה כאן. מדובר בקומדיה שחורה של ניל סיימון האמריקני שזכה עליה בפרס פוליצר.

המחזה מספק הומור אינסטנט אמריקני, לצד תפיסת מציאות שמרנית אמריקנית, בעזרת שפה פשוטה אמריקנית.

העלילה המתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה דוחסת לבית אחד סבתא חמורת סבר יחד עם בתה הבעייתית, בנה המאפיונר ונכדיה השובבים.

לעיתים קל יותר לחבב את אטימותה הרגשית של הסבתא הקרה על פני דביקותם של הדיאלוגים שמקיימות שאר הדמויות. זאת על אף עבודתה המצוינת של שרית וינו-אלעד שמצליחה לייצר דמות אמינה של רפת שכל מורכבת ורגישה.

בסך הכל ניכרת עבודה מקצועית של כל המעורבים בהצגה. זוהי הצגה עשויה היטב המספקת בידור קל וחסר חשיבות. יש כאלה שיסתפקו בכך.