"דו"ח הביניים של נציבת תלונות הציבור על שופטים הוא מסמך משעמם למדי"; זווית אישית

דו"ח הביניים של נציבת תלונות הציבור על שופטים הוא מסמך משעמם למדי. בערך מחצית התלונות שהוגשו לנציבה לא בוררו משום שלא הופנו נגד שופט כלשהו או משום שעברה עליהן תקופת ההתיישנות או מסיבות טכניות דומות. מאותן תלונות שהגיעו לברור אנו למדים שהתגלו פה ושם שופטים גסי רוח, וכי לא מעט שופטים מעכבים מתן החלטות יתר על המידה או מאפשרים את התמשכות ההליכים בפניהם. שני הממצאים הללו אינם מותירים את קוראי הדו"ח מופתעים.

התקלה הראשונה - גילויים ספוראדים של גסות רוח - היא כנראה בלתי נמנעת בגוף שבו מאות עובדים קבועים עסוקים מדי יום בטיפול בקהל מזדמן. התקלה השנייה - עיכובים והתמשכות הליכים - היא תוצר מתבקש מן העומס המוטל על בתי המשפט. אכן, המערכת נכשלת בחוליותיה החלשות ביותר, שלפעמים יש לחזקן או להחליפן, אך הכל יודעים כי הקושי העיקרי נעוץ ביחס המספרי הפנטסטי הקיים אצלנו בין תיקים ושופטים.

בפתח הדו"ח מופיעות כמה פסקאות משעממות במיוחד, אפילו בסטנדרטים של המסמך הזה. בפסקאות אלה מוסבר כי הנציבות הוקמה בחודש 2000 במטרה "לרכז את הטיפול בתלונות על שופטים, אשר קודם לקבלת החוק התבזר בין כמה גורמים", ומתוארת הקמתה.

האופי המשעמם של פסקאות הקדמה אלה איננו מקרי. אדרבא, הוא התכלית העיקרית של כתיבתן: ההסבר שניתן להקמת הנציבות מיועד להסוות את התכלית האמיתית של הקמתה. מדינת ישראל לא הקימה גוף גדול, הכולל משרת נציבה, 13 משרות של משפטנים נוספים, עובדים מנהליים ומתמחים, רק כדי "לרכז טיפול שהיה מבוזר" ולדווח על מה שהכל יודעים בלאו הכי. לאמיתו של דבר הוקמה הנציבות כדי לשמש שסתום-לחץ שיאפשר שחרור מבוקר של כעס מצד עורכי דין ומתדיינים כלפי המערכת העמוסה המטפלת בענייניהם, או אולי כדי לסכל את כוונת לשכת עורכי הדין לערוך משוב צרכנים שנוי במחלוקת.

היטיב להסביר זאת השר פורז, מיוזמי החוק שהביא להקמת הנציבות, אשר פרסם אתמול הודעה המתארת את מטרת הקמת הנציבות כ"הגברת האמון של האזרחים במערכת המשפטית". הווה אומר: הנציבות לא קיימת כדי לשפר במישרין את השירות השיפוטי עצמו, אלא כדי לשפר את תדמית המערכת המספקת אותו. הדו"ח שבפנינו נועד אפוא, בראש ובראשונה, כדי להציגו בפני צרכנים, ולא לשימוש ככלי ניהולי, ותכליתו דומה מאד, אם כן, לתכליתם של טפסי המשוב ברשתות בתי מלון או תיבות תלונות במרכולים.

יחסי ציבור, ראוי לציין, הם מטרה חשובה בכל ארגון מודרני. מערכת בתי המשפט, הנרדפת לעתים מסיבות בלתי ענייניות, חרדה בצדק לתדמיתה. במצב הפוליטי הנוכחי, תדמית של נכונות לקבל ביקורת היא תכלית ראויה, שמוצדק להשקיע משאבים בהשגתה.

ואולם, אין להניח למיזמים תדמיתיים להסיח את דעתנו מן הקשיים האמיתיים. עומס העבודה, האתגרים הניהוליים, המתח הפוליטי שבין רשויות שלטון, וההתארגנות של שופטים ועורכי דין כקבוצות לחץ בעלות-משמעת-פנימית המתחרות זו בזו - כל אלה הן בעיות רציניות המצריכות ניתוח יסודי ואסטרטגיה של מציאת פתרונות. דו"ח הנציבה אפילו לא מספק את הרקע העובדתי הנחוץ לשם כך, וכפי שהסביר השר פורז - לא לכך הוא נועד.

*** הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן.