הצרכנות תביא לחורבן כדור הארץ

לדעת בנשטיין, כמו לדעת כל אנשי הסביבה, השאלה שצריכה להישאל היא "כמה זה מספיק?", ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להציל את מה שעוד נותר למען הדורות הבאים.

בנשטיין מדגיש, שגם אלה המחזיקים באמונה לפיה אין מנוס מצמצום הצריכה, אינם מתכחשים לקיומם של צרכים בסיסיים, שכן אפילו היצורים הפשוטים ביותר צורכים חמצן, מים ומזון למחייתם. הבעיה מתחילה כשאנו הופכים את הצריכה לצרכנות, ופוגעים בכך לא רק במרקם החברתי העולמי, אלא במשאבים שמספק לנו כדור הארץ.

"הגורם המניע את הצרכנות והמשק המודרני הוא לא צורך אמיתי, אלא מצב נפשי תמידי של לרצות עוד, המגובה באידיאולוגיה חברתית-כלכלית הקוראת לצמיחה מתמדת", אומר בנשטיין. "בעוד שבעבר גרגרנות, חמדנות, תאוותנות ואנוכיות נחשבו למידות רעות, כיום הן מגוייסות למען הצמיחה הכלכלית. הנשמה, הבריאות והרוחנית הופכים באותה עת לעניין שולי וחסר חשיבות".

לדבריו, "עולמנו אינו מתאפיין בכלכלה חופשית, לה הטיף אדם סמית, אלא במעבר מהיר מכלכלת בוקרים, המתאפיינת באופקים רחבים, משאבים בלתי מוגבלים, ומעט פסולת, לכלכלת חללית, אותה תיאר הכלכלן קנת בולדינג. בחללית זו חיים ששה מיליארד בני האדם, הצורכים את משאביה, כאשר תופעת התחממות האטמוספירה, מן הראוי שתשמש כשעון החירום של מערכת הבקרה של חללית זו. המשך עסקים כרגיל משול לקאובוי הדוהר בתוך החללית הצפופה, או לפיל בחנות חרסינה".

המסקנה המתבקשת אם כך היא, שהאידיאולוגיה המטיפה לצמיחה אין סופית, המטופחת על-ידי כל מנהיגי העולם, כולל מנהיגי ישראל, שרואים בה את חזות הכל, היא כוזבת והרת אסון, וסופה שתביא לחורבן כדור הארץ. שכן, אם כל העולם יזכה אי פעם לחיות ברמת חיים אמריקאית, נצטרך עוד ארבעה כדורי-ארץ כדי לפרנס אורח חיים זה.

ומי מעודד את התאווה הגדולה שלנו למוצרים? בנשטיין מציין, שמאז מלחמת העולם הראשונה, הפרסום והשיווק הפכו מתחום של העברת מידע על מוצרים, ליצירת תשוקה וביקוש. הפרסום יוצר תחושה של חסר ושל חוסר שביעות רצון, והרגשה שרק אם נרכוש מוצר מסוים, כל בעיותינו יפתרו ונהפוך למושכים יותר, נצליח בעסקינו, ומעל לכל - נהיה מאושרים. אין פלא אם כך, ש'שופינג' הפך לבילוי המועדף על רוב האנשים בחברה, יותר מקריאת ספרים, מטיול בטבע, או ממוזיקה.

לדבירו, לצרכנות הישראלית יש מאפיינים ייחודיים משלה, הנובעים מההיסטוריה הקרובה והרחוקה של העם היהודי, ומהטראומה הלאומית הקולקטיבית של השואה. אחרי המלחמה, כשהעולם המערבי היה עסוק בפיתוח, מדינת ישראל הייתה שרויה בעיצומה של מלחמה קיומית, שיצרה תחושת קיפוח מול חברת השפע המערבית, אמר.

לדבריו, עידן ההפרטה וההיי-טק הביאו לסיומה של תקופה זו. חסכון הפך לזיכרון עמום של תקופות קשות, ואילו צרכנות ובזבוז משאבים פרטיים ולאומיים, כגון מים וחשמל, הפכו לסמל הקדמה והעצמאות. האנרגיות של הפרט, שפעם הושקעו בעשייה לאומית, הופנו להתבססות ולהתקדמות חומרית אישית. כל זה יצר מתכון להרס הסביבה והחברה גם יחד, הוא מזהיר.

לצריכת היתר יש גם מחיר אישי הנובע מאובדן הפנאי, שכן כדי להרוויח כסף ולממש את הביקוש, יש לעבוד שעות רבות יותר. אנחנו מגדלים ילדים חומרניים, שחייבים כרטיס אשראי בגיל בר המצווה. הרבה אנשים חיים במשיכת יתר כרונית. הרגלי הצריכה הפסיקו להיות אמצעי והפכו לתכלית, ואנו מארגנים את אורח חיינו סביבם, במקום להיפך.

מה יש בידנו לעשות?

בנשטיין: "בראש ובראשונה להפנים, שבמו ידינו אפשרנו את הגברת כוחם של התאגידים הבינלאומיים, אפילו על חשבון מדינת הלאום, על כל הנזקים שבכך. וכי הגלובליזציה הכלכלית משביעה את הצרכן, אך מרעיבה את האזרח. היא מספקת לנו שפע מוצרים במחירים נמוכים והיצע מנקר עיניים, אך מגבירה את הפערים החברתיים בעולם ואת ניצולם של החלשים".

מה הפיתרון?

בנשטיין: "התשובה היא בענווה, בשינוי אורח החיים של הפרט, פיתוח מודעות, הגבלה עצמית ופשטות מרצון, אך אין די בכך. יש צורך במאבק פוליטי שבמרכזו ההבנה, שהגענו לגבולות הספיגה של כדור הארץ. יש לכפות מגבלות על אנשים וגופים המפעילים את עוצמתם לטובת מעטים ולרעת רבים, לפעול למען חזון של קיימות אמיתית, ולעבור מכלכלה שמכלה את עצמה ואת העולם, למערכת אינטגרטיבית שתאפשר קיום לאורך זמן".