קומץ של אוהדים

האם ניצחונות במשחקים ותקציבים נוחים יכולים להבטיח הצלחה ספורטיבית וכלכלית של קבוצת כדורגל? לא ממש, כי בלי אוהדים העסק הזה פשוט לא עובד. תשאלו את חיים רביבו > אבי שילון

מכשיר הטלפון של יו"ר נצרת-עילית, אבשלום נוריאל, לא הפסיק לצלצל ביומיים שאחרי המשחק בו הבטיחה את מקומה בליגת העל. עשרות מברכים התקשרו אליו, לא כולם אוהדי הקבוצה. נוריאל הודה לכולם ואמר ש"לא בטוח שאשאר בקבוצה, תלוי באפשרויות", אבל בהנהלה לא מודאגים יותר מדי. נוריאל ידוע בקפריזות שלו, ובסוף הוא יישאר, מאמינים שם. אבל הקפריזות של נוריאל משמעותיות לדרכה של הקבוצה והן מהוות גם משל נסתר לכסף, אוהדים וליגת העל.

לצד ההתרגשות מהזינוק של נצרת-עילית והפועל חיפה ברגע האחרון על חשבון הכישלון, כישלון מפואר יש להדגיש, של קריית-שמונה והפועל כפר-סבא, השמחה הציבורית שהובעה בעיתונות ובקרב חובבי הכדורגל נעוצה בכך שליגת העל מתרחבת גם לפרובינציות על חשבון המרכז: יותר קבוצות חדשות, יותר קהלים ססגוניים ויותר התלהבות שתפיח רוח חיים צפונית בליגה.

אבל לא בטוח שזה המצב. בניגוד לסכנין, ההצטרפות של הפועל חיפה ונצרת-עילית לליגת העל לא בהכרח מהווה סיבה טובה למסיבה - מבחינה עסקית לפחות. יכול להיות שנוריאל יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר כשהוא אומר ש"לא בטוח שאשאר גם לעונה בליגת העל". אולי הוא מצליח לזהות נתון שלא מעט בעלי קבוצות מתעלמים ממנו.

יש אצטדיון, אין צופים

הסיפור של נצרת-עילית הוא כאמור משל מרתק לתסמונות הקבוצות הקטנות שמציצות לליגת העל ונפגעות מיד. לפני ארבע שנים הקבוצה עדיין שיחקה בתחתית ליגה א'. אז רכש אותה אבשלום נוריאל, איש עסקים פרטי, כתשורה נאה לעיר הולדתו ולעצמו.

נוריאל התחיל את דרכו הפיננסית בעסק משפחתי לא גדול של הובלת חומרים מהמחצבות בים המלח למפעלים ברחבי הארץ. היום הוא הבעלים של מפעל משגשג לשינוע ולוגיסטיקה. המפעל פרוש בכמה סניפים בכל רחבי הארץ. הוא עצמו מתגורר בכפר שמריהו, אבל עדיין שומר על לוקל פטריוטיות לקבוצת נעוריו.

הסיבה שהעלייה של נצרת-עילית איננה בשורה עסקית חיובית עבורו (וכשקבוצה היא כישלון עסקי היא על-פי רוב גם בעיה ספורטיבית) נעוצה במרכיב שלא נלקח בחשבון בעת רכישת קבוצת כדורגל: הרכב האוכלוסייה.

מעט נתונים, ברשותכם. נצרת-עילית היא עיר שבה מתגוררים למעלה מ-60 אלף תושבים. מחציתם עולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר, ואת רובם הכדורגל לא מעניין. רוב בני המקום הוותיקים גדלו דווקא על אהדה למכבי חיפה.

כנציגת האזור למשחק העלייה מהארצית ללאומית בעונה שעברה הגיעו 250 אוהדים. למשחק העלייה מול כפר-סבא כבר הגיעו 2,500, עדיין מעט מאוד. יתרה מזאת: 2,500 זו כמות האוהדים הגדולה ביותר שהגיעה העונה, עונת השיא של נצרת-עילית מאז ומעולם, כדי לעודד את הקבוצה.

סכנין, לעומת זאת, היא עיר של 27 אלף תושבים. למשחק גמר הגביע הגיעו כמעט 30 אלף אוהדים שלה. גם אם הפעם אלפים מהם - בתוכם גם יהודים רבים - הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לתמוך, הרי שהממוצע של הקהל במשחקי הקבוצה לאורך כל העונה עמד על 5,000 אוהדים. הישג נכבד במונחי הכדורגל שלנו. רק ארבעת הגדולות - בית"ר ירושלים, מכבי והפועל ת"א ומכבי חיפה - שמרו על ממוצע גבוה יותר. הסיבה היא שבסכנין קיימת מסורת ספורטיבית כבר שנים. הכדורגל הוא מרכיב דומיננטי בתרבות הסכנינית. לא פחות מארבעה בתי ספר לכדורגל קיימים שם.

לנצרת-עילית יש יתרונות אחרים. העיר נהנית מתנופה כלכלית, ומי שיבקר בה ייווכח שכ-20 טרקטורים עובדים כל יום על הכשרת אצטדיון עירוני משוכלל. האצטדיון של סכנין, לעומת זאת, משורטט בינתיים רק בתחום ההבטחות שבעל פה. התקציב של סכנין עמד העונה על 9 מיליון שקל, וגם זה אחרי גיוס כל המשאבים האפשריים. התקציב של נצרת-עילית, בליגה נמוכה יותר, עמד על קצת פחות מ-7 מיליון. 2.2 מתוכם מגיע מתקציב העירייה, בעוד שלעירית סכנין אין כסף לשפץ כיתות לימוד אפילו, כל שכן לתרום לכדורגל. למרות זאת, לאימון המסכם של נצרת-עילית לפני משחק העלייה הגיעו 20 אוהדים, באימון המסכם של סכנין לפני הגמר נכחו 1,500.

השקעה כספית נכבדה יכולה להאיץ קבוצה מליגה נמוכה להגיע לליגת העל, אבל זו רק התחלת הסיפור. מה שמקיים קבוצת כדורגל, פרט ליכולת, הוא קיומה של מסורת. מנצרת-עילית יצאו אמנם קובי בלדב ודודו אוואט, אבל קבוצת כדורגל מצליחה היא לא הייתה מעולם, ופוטנציאל האוהדים שמאחוריה נראה עגום.

אין כדורגל, יש שחמט

קבוצה ללא פוטנציאל אוהדים, לא תשרוד ואף לא תועיל. היא לא תוסיף צבע ולא עניין, מקסימום תתרום להיכרות אינטימית של מרבית הציבור עם שניים-שלושה שחקני הרכב טובים ובעיקר היכרות עם היו"ר אבשלום נוריאל. זה פחות או יותר מה שתורמת מכבי פ"ת לליגת העל, על אף שהגיעה העונה למשבצת שתשלח אותה לגביע אופ"א: היכרות אינטימית עם משפחת לוזון (ובואו נקווה שנוריאל אדם מנומס יותר).

אבל מכבי פ"ת היא דוגמה בעייתית משהו, כי הקבוצה בכל זאת מצליחה לשרוד בליגת העל. דגם מקביל יותר לסיפור העתידי אולי של נצרת-עילית נעוץ בטעות שחשו על בשרם חיים רביבו וג'קי בן-זקן. השניים האמינו שהעובדה שבאשדוד חיים מעל 200 אלף תושבים תסייע למלא את האצטדיון. באוגוסט 2003, עם הצטרפותו לקבוצה, הסביר רביבו ש"יחד עם הכוכבים שהבאנו, והקהל שיחזור ליציעים, אני מאמין שאשדוד תרוץ קדימה. זה טבעי לעיר השישית בגודלה בארץ". כשפרש לפני שלושה חודשים הסביר ש"התמלאתי אכזבה כבר במחזור הראשון. זה קרה כשהבטתי ליציעים וראיתי שהם ריקים. רק 2,500 אוהדים באו לעודד אותנו".

רביבו, כהרגלו, הסתייע במונחי כבוד ועלבון ליהג בראיונות הפרישה ובספרו על כך שהסיבה שהקהל לא הגיע נעוצה בכך ש"אשדוד היא עיר שבה לא מפרגנים למצליחנים", אבל פרט לנימוקים מסוג זה הוא בעצם התעלם ממה שכל איש עסקים רציני מחויב לו. בדיקת הנתונים הסטטיסטיים.

רביבו התעלם מהעובדה שגם באשדוד מחצית התושבים הם עולים מחבר המדינות, ולא לחינם הפכה דווקא מקור לעילית השחמטאים בישראל, היא וראשון-לציון, שאף היא משופעת בעולים. ויש דמיון נוסף בין אשדוד לראשון: שתיהן איחדו את שתי הקבוצות המסורתיות, מכבי והפועל, לקבוצה אחת. רוב האוהדים ראו בקבוצה החדשה מוטציה ופשוט נטשו.

בית"ר ת"א ושמשון ת"א, למשל, התפרקו ואוחדו כקבוצה בליגה ג' לפני ארבע שנים, בין היתר מהסיבה שכבר לא הצליחו להחזיק גרעין אוהדים קבוע. ארצי בן יעקב, היו"ר המיתולוגי של בית"ר, אמר ש"פעם כל התימנים אהדו את שמשון, אבל מאז שאהדה על רקע עדתי התפוגגה הקבוצה לא הצליחה לגייס את דור ההמשך. גם בית"ר ת"א, שנשענה על אהדה פוליטית, התפוררה כשגם הגרעין המועט של האוהדים שלה לא הצמיח יורשים".

מפה השאלה היא האם קפריזה של איש עסקים שרוכש בזול קבוצה קטנה, משקיע בה, ומצליח (גם בזכות הרמה החלשה של הכדורגל הישראלי) להצעיד אותה לליגת העל, לא מסתכן מראש בהתרסקות כשהוא עובר למגרש של הגדולים. אפשר, כמובן, לגייס אהדה לקבוצה חדשה וצנועה ואפשר גם ליצור מסורת. אבל זהו תהליך שמצריך השקעה של שנים, וטרם נמצא הבעלים שיהיה מוכן להשקיע שנים ללא תמורה מיידית.

גם הפועל חיפה, אף שהיא מגיעה מהעיר השלישית בגודלה בארץ ולמרות שהיא קבוצה בעלת מסורת איתנה ורבת שנים בכדורגל, מסוגלת במקרה הטוב לגייס 5,000 אוהדים למשחק השיא. מרבית תושבי חיפה אוהדים את מכבי. זו כבר מזמן לא חיפה של אבא חושי. בראיון האחרון שהעניק רובי שפירא, נשיא הפועל חיפה, לפני שהתאבד אמר ש"אני מאוכזב מאוד שקבוצה שהצעדנו לאליפות לא הצליחה להביא יותר מ-5,000 צופים בממוצע, במקרה הטוב. זה פגם בכל התוכנית השיווקית שלנו". *

צרו איתנו קשר *5988