חי בין הבדים

לרוזנטליס יש את ההשכלה האקדמית ואת התחושה האינטואיטיבית של ידיעת הצבע הנכון, כותבת בקטלוג אוצרת התערוכה רותי אופק. קוראים לזה הרמוניה. כאשר מתרגלות העיניים לסולמות הגוונים העזים, מגלים סדרה של מלבני קרטון קטנים התלויים מתחת לציורים הגדולים. המעצב דוד גל בחר ללוות את התערוכה - הכוללת 80 עבודות מעשר שנות העבודה האחרונות של האמן - באטיודים אלה, שהם למעשה טיוטות שצייר רוזנטליס במהירות ובסגנון חופשי בשעה שעמד מול הנוף. "אין בהם מוקד" אומר רוזנטליס על הרישומים הקטנים "אבל אני מוסיף לצייר מתוך עקשנות, שכן לעולם אין לדעת מה תהיה התוצאה הסופית. רק לאחר מכן מתרחש תהליך החיפוש אחר טיבה של הצבעוניות, היחסים בין הכתמים והסימפוניה הכללית של היצירה".

הציורים הקטנים האלה יוצרים, במצטבר, יומן חיים שהוא שלימות בפני עצמה, הטווה אט אט את רקמת ספור חייו ועבודתו של רוזנטליס, שהתחנך על ברכי סגנון הריאליזם הסוציאליסטי, זכה להכרה בליטא ובברית המועצות, והגיע לארץ ב-1958 בגיל שלושים ושש.

בישראל של אותם הימים, היה עליו להתמודד עם מצב חדש. הסיטואציה המקומית הביאה עמה עסקת חבילה שכללה תרבות בהתהוותה: מצב פוליטי מורכב, נוף חדש ואור ים תיכוני בוהק (מעניין לעקוב אחר ההשתנות החדה המובחנת בציוריו: איך הצבעים הכהים הולכים ומתבהרים בעקבות ההיחשפות לאור השמש הישראלית). האמן, העולה החדש, נאלץ לעמוד בחבלי קליטה קשים ובבלבול: במה לאחוז מן הישן, ומה לקחת מן החדש.

בארץ נערכה אז תערוכת העשור של ציירי "אופקים חדשים". האמנות המופשטת הובילה, וזריצקי היה המלך האחד והיחיד. אמני הקבוצה ניסו לחבר חיבור בלתי אפשרי בין דיון אידיאולוגי בשאלת הזהות הציונית, לבין עקרונות הציור המודרניסטי, שעוסק בעצם בדחייתה של כל אידיאולוגיה. רוזנטליס שהגיע בעצמו מציור בעל יסודות אידיאולוגים מסורתיים, לא נפל בקסמי האידיאולוגיה החדשה; הוא המשיך לדבוק בעקשנות בערכי עקרונות הציור המודרניסטטי.

שנים רבות צייר רוזנטליס נוף. הוא צייר את צפת, את נופיה. הוא צייר את הנוף כסוג של חוויה, ואת הפיגורטיביות הנשית כנגזרת של תבנית הנוף. שבע עשרה שנה, עד 75, לא הציג את עבודותיו ופנה להוראה. בתקופה זו התבונן בנעשה, אבל אף פעם לא הפסיק לצייר. רותי אופק, המלווה בהתלהבות מדבקת את הביקור בתערוכה, מספרת שנתקלה בקושי בבחירת העבודות לתערוכה בגלל ריבוי הציורים המאכלסים את הסטודיו הפתוח אל הים ביפו, כמו גם את הסטודיו בצפת.

"לרוזנטליס, כמו לחוקר", היא אומרת, "יש יצר סקרנות אינסופי. כשהוא מתבונן בנוף שבחר לצייר, התבוננותו אינה חד פעמית, הוא מסתכל, בודק, ומצייר אינסוף מתוות של אותה פיסת נוף קטנה, הוא מוסיף, גורע, משנה קו, כתם, צורה...".

בראשית שנות השישים, החל רוזנטליס לצייר את ציוריו המופשטים הראשונים. כמו אחרים, הוא נוכח שאוצר הצורות המופשטות אינו בלתי מוגבל, ודווקא התבוננות במציאות המוכרת ושילובה בציור יכולה ליצור סינתזה.

"המציאות" כותבת רותי בקטלוג "היא גם הבסיס ליצירה. 'אם' כל הצורות והצבעים בציוריו. המאבק האינסופי בין ציור ריאליסטי לציור מופשט עומד ביסוד כל ציורי הנוף של רוזנטליס".

המאבק הזה בולט: הספונטני והרגשי אל מול הכתם והצורה המחושבים, כשמתוכם צץ התוכן. בגלל המאבק ובזכותו, נוצר שילוב של עולמות. מתוכם צומח עולם אחד שלם של אמן שגם היום, בגיל 82, עדיין יש בו תאווה לחיים, המביאה אותו לצייר מדי יום. היכולת הנדירה של הנאמנות לעצמו ולעקרונות הציור, עמדה מול חומות של קביעות אמנותיות של מבקרי אמנות נחרצים, אופנות וטרנדים מתחלפים בהשראת חידושים פוסט מודרניים.

כתב עליו אדם ברוך: "רוזנטליס נטוע בתוך התרבות, ואינו נטוע בתוך התרבות הישראלית, בתוך הפוליטיקה ובתוך הפואטיקה שלה. כלומר כאן וכאילו לא כאן. נאמן לעצמו, חי בין הבדים, בתוך ההיסטוריה המודרנית של האמנות. לא בתוך ההיסטוריה של האמנות הישראלית". ("רוזנטליס לקראת שנות התשעים", מסדה 1990). *

* התערוכה "חדוות הצבע" מוצגת במוזיאון הפתוח בגן התעשייה בתפן.