הנקראות ביותר

הקלטת האבודה בפרשת דרעי

מבלי להתייחס להשלכות על מידת אשמתו של ח"כ אריה דרעי בפרשת נבי סמואל, נחשפת קלטת, המתעדת את ישיבת ועדת השרים שעסקה בפרשה באוקטובר 1987. עד כה לא התגלתה הקלטת ולא הוצג פרוטוקול של אותו דיון - בהשתתפות השרים יצחק רבין ז"ל, משה שחל, דוד לוי, אריק נחמקין ומשה ניסים - ומכיוון שהשרים לא העידו בעניין זה, נותרה אותה ישיבה, עד היום, בבחינת "חור שחור" בפרשת דרעי. לפניך הקלטת

יואב יצחק התגלתה ראיה חדשה, העשויה לשפוך אור נוסף ואולי חדש על משפטו של ח"כ אריה דרעי: מדובר בקלטת, המתעדת דיון שקיימה ועדת שרים ביום 18.10.87. בדיון השתתפו השרים דוד לוי, יצחק רבין, משה ניסים, משה שחל ואריק נחמקין. ההקלטה בוצעה על ידי המשנה למזכיר הממשלה, אהרון לישנסקי.

מהקלטת עולה, כי ועדת השרים קבעה עקרונות מכוחם התקיימו דיונים נוספים והוקצו קרקעות לחרדים, שאיבדו את כספם בפרוייקט נבי סמואל בירושלים.

משפט דרעי עומד בפני הכרעת בית המשפט. התביעה, באמצעות עו"ד יהושע רזניק, כבר הגישה את סיכומיה. ההגנה, בראשה עומד עו"ד נבות תל-צור, הגישה בשבוע שעבר את החלק הראשון של הסיכומים. החלק השני יוגש עד סוף ספטמבר 1998.

אהרון לישנסקי אמר בתגובה, שהוא אינו זוכר את אותה קלטת, שהרי עברו מאז אחת עשרה שנים. לדבריו, "גם כשאני מקליט, הקלטות נמצאות במזכירות הממשלה. הן נועדות למזכיר הממשלה לסכם את הדיונים".

התביעה, שהתבקשה להגיב לעניין התגלות הקלטת, לא התעניינה באפשרות השגתה.

הרקע: בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון, בתקופה שבראשו עמד אברהם עופר ז"ל, תוכנית שעניינה התפתחות שכונות וישובים בסמוך לירושלים. אתר נבי סמואל הופיע כשכונה האמורה לקום במדרון הצפוני של "הר שמואל", ולאכלס כ-5,000 תושבים. באוקטובר 1980 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לאשר את הבנייה בנבי סמואל, בהתאם לחוות דעתה של מנהלת המחלקה האזרחית אותה עת, עו"ד פליאה אלבק.

בהסתמך על החלטת ועדת השרים, גילו גורמים רבים עניין בקרקעות באזור. חברת מורשת בנימין לבניה ומסחר (קרני שומרון) בע"מ (להלן: "מורשת בנימין") - שבשליטת שלמה לוי ואברהם הכט, היתה אחת מהן. החברה פעלה קודם לכן בעיקר באזור גבעת זאב, ונוכח החלטת ועדת השרים החלה לרכוש קרקעות באזור נבי סמואל. המוכר/המתווך היה איש העסקים שמואל עינב. בהסתמך על ההנחה שאתר נבי סמואל יאושר לפיתוח עירוני, רכשה מורשת בנימין קרקעות בשטח כולל של 320 דונם.

על-פי בדיקתה של פליאה אלבק, אותה ערכה בתפקידה כמנהלת המחלקה האזרחית במשרד המשפטים, הצליחה מורשת בנימין לרשום על-שמה במשרד רישום המקרקעין ברמאללה פחות מ-60 דונם (עמדת ההגנה - 70 דונם), שרובם הם חלקה אחת של כ-53 דונם, הנחצית לאורכה על-ידי כביש צפון ירושלים - תל אביב. באשר לקרקעות הנוספות שרכשה, נפתחו תיקים לרישום ראשון. הקרקעות שנרכשו נמכרו למשתכנים, רובם חרדים - ובהם לקבוצת חרדים שהבולט בה היה אריה דרעי. בסך הכל מכרה מורשת בנימין 256 מגרשים ל-224 רוכשים - תמורת 20-16 אלף דולר למגרש - אשר תיכננו להקים במקום שכונה חרדית.

מורשת בנימין לא פעלה בחלל ריק. היא רכשה קרקעות ומכרה את חלקן לרוכשים, בהסתמך על המדיניות שהיתה נקוטה אז. בנובמבר 1983, לדוגמא, הוכן מסמך "תכנון אזורי כולל מטה בנימין", שבעריכתו לקחו חלק המועצה האזורית מטה בנימין, חטיבת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית - חבלי ירושלים והתיכון, מועצת התכנון העליונה ליו"ש, משרד הביטחון, משרד השיכון, המינהל האזרחי ואחרים. התוכנית התייחסה להקמת כ-700 יחידות דיור, מספר שתאם את הדין וחשבון שהוכן בזמנו של אברהם עופר.

אלא שבשטח התפתחו הדברים אחרת. במארס 1986 התברר, כי משרד השיכון הכין תוכנית-אב חדשה לאיזור גבעון, ולפיה נקבע סופית ייעודו של אתר נבי סמואל, שנרכש על-ידי החברה, כשטח המיועד לשמורת נוף, לתיירות ונופש.

במכתב מיום 26.5.86 קבע מנהל מחוז ירושלים במשרד הבינוי והשיכון: "בכל תוכנית אין אנו מעואתר נופש, כיאה למיקומו הנישא של ההר בכל המרחב של ירושלים".

שינוי התוכניות גרם מטבע הדברים נזק כבד לרוכשי הקרקעות, ובהם לקבוצת רוכשים שרכשה לים בדעתנו לייעד אזור נבי סמואל אלא לפארק קרקעות באמצעות עמותת משתכני הר שמואל. הם רכשו קרקעות כדי לבנות עליהם את בתיהם, ובפועל הם מצאו עצמם מחזיקים בקרקעות שיועדו להקמת פארקים. גם חברת מורשת בנימין נקלעה לסיבוך עיסקי - היא נחשפה לסיכון עיסקי ולתביעות מצד רוכשי הקרקעות.

על-פי כתב האישום, משלב זה ואילך נכנס אריה דרעי לפעולה. בראשית 1985, עם מינויו לתפקיד עוזר שר הפנים, החל דרעי במציאת פתרונות לפרוייקט התקוע ולקידום פתרון לבעיית הרוכשים. תמצית האישום בנושא זה (אישום מס' 3, הקשור לאישום מס' 1): פעילותו של דרעי היתה נגועה בניגוד עניינים בולט, באשר היתה לו ולחבריו זיקה פרטית למקרקעי פרוייקט הר שמואל, ועניין כלכלי בהצלחת הפרוייקט ובפיתוחו. לפי כתב האישום, מואשם דרעי בהפרת אמונים ובקבלת שוחד בסך 200 אלף דולר, שהועברו לקופתה של עמותת משתכני הר שמואל.

לטענת התביעה, דרעי ניצל לרעה את מעמדו ותפקידו הציבורי כמנכ"ל משרד הפנים, על מנת להביא להחלטת ממשלה שתאמץ את המלצות "ועדת זיו" (שמונתה על-ידי שר החקלאות דאז, אריק נחמקין) ותאפשר את חילופי הקרקעות להם קיוו הנאשמים ומנהלי חברת מורשת בנימין. גם לאחר זאת, טוענת התביעה, המשיך דרעי ופעל על מנת להעביר לעמותת משתכני הר שמואל את הרשאת הפיתוח של השכונה, אשר ניתנה בעבר לחברת ערים. כל זאת, על מנת לאפשר לו ולחבריו לזכות ברווחים הנלווים לפיתוח ובניית השכונה. בסיכומים שהגישה התביעה, היא פירטה חלק ניכר מהפגישות ו/או מההליכים שננקטו בפרשה זו.

ההגנה עדיין לא הביאה את סיכומיה בפני בית המשפט באישום מס' 3. הסיכומים באישום זה יוגשו עד סוף ספטמבר 1998. עם זאת, ניתן בשלב זה לשרטט את קו ההגנה שהוצג:

במהלך המשפט ובעיצומו טענה ההגנה, כי פעילותו של דרעי לא חרגה מזו המקובלת. ההגנה הביאה עדים רבים שהעידו, כי הוועדות המקצועיות שדנו בנושא, וכן חברי הממשלה וחברי ועדת השרים, קיימו דיונים מעמיקים, וקיבלו החלטות לאחר ששמעו את האישים ובעלי התפקידים הנוגעים בדבר. גם אם התערב דרעי, טענה ההגנה, הרי שהוא עעשה זאת בשל אינטרס אישי לגיטימי, ואף מכוח מחוייבותו הציבורית - לרוכשי קרקעות שעמדו בפני איבוד כספם והסתבכות כספית שעלולה היתה לפגוע קשות במשפחותיהם.

שניים מעדי התביעה שנשמעו - עו"ד פליאה אלבק (שהיתה מנהת המחלקה האזרחית בפרקליטות) ועו"ד אבי דרכסלר (שהיה אותה תקופה עוזרו של שר החקלאות אריק נחמקין), צידדו דווקא בעמדת ההגנה. בחקירה הראשית והנגדית הם סיפרו על הדיונים שהתקיימו בהשתתפותם, כמו גם על החומר הרב שהובא בפניהם.

עדותם עוררה את חמתם של פרקליטי המדינה. כלפי דרכסלר טען רזניק, כי עדותו אינה אמת, וכי היא נועדה לעזור לדרעי; כלפי אלבק טען רזניק, כי עדותה נקמנית, וכי היא נועדה לפגוע בפרקליטות (ממנה נאלצה להתפטר בעקבות עימותים עם בכירי הפרקליטות, ובמיוחד עם פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש).

כדי להבין את משמעות החשיפה כאן נציין: הדיונים וההחלטות המהותיות בעניין נבי סמואל נערכו בפני שלושה פורומים:

* ישיבת הממשלה (מיום 13.9.87) - שדנה בקצרה בנושא, והחליטה להעבירו לטיפול בוועדת שרים שתמנה חמישה שרים.

* ועדת שרים מיום 18.10.87 - שקבעה עקרונות, והעבירה את הטיפול בפרטים לוועדה בינמשרדית (שהורכבה מנציגי חברי ועדת השרים).

* ועדה בינמשרדית (מיום 21.1.88) - שקבעה את הפרטים, והחלטותיה הכתובות-המחייבות אושרו בחתימתם של חברי ועדת השרים.

ישיבת הממשלה וישיבת הוועדה הבינמשרדית, תועדו בפרוטוקולים ו/או בקלטות. לעומת זאת, ישיבת ועדת השרים לא תועדה בפרוטוקול כתוב, ואף לא הוקלטה לפי הנוהל הרגיל. הקלטת הנחשפת היום היא, ככל הידוע, התיעוד היחיד הקיים בנושא זה. את ההקלטה ביצע המשנה למזכיר הממשלה דאז, אהרן לישנסקי.

במהלך העדויות בבית המשפט המחוזי בירושלים הסבירו חלק מחברי הוועדה הבינמשרדית שהוזמנו להעיד, כי על ביצוע עיסקת חליפין - שחילצה את הרוכשים מאובדן כספם - החליטה ועדת השרים, בישיבה שקיימה ביום 18.10.87.

התביעה, לעומת זאת, קבעה שלא היו דברים מעולם. התביעה טענה, כי החלטת הוועדה הבינמשרדית, הכוללת את הסעיף הבא - "הפורום הבינמשרדי לא דן בדרך שבה יועברו הקרקעות שרכשה מורשת בנימין למדינה. אי לכך מוצע לאמץ את הנוסח כפי שהיה בפני צוות השרים בישיבתו מיום 18.10.87" - נכתבה לפי הזמנתו, השפעתו ושידולו של דרעי.

למעשה התביעה מאשימה את חברי הוועדה בקנוניה, שעיקרה מתן הטבות לקבוצת דרעי, תוך הסתמכות על החלטה של ועדת שרים שלא היתה לא נבראה.

במהלך העדויות טענו העדים - ובהם פליאה אלבק ואבי דרכסלר - כי ההחלטה נתקבלה על-ידי ועדת השרים. ואולם, התובע רזניק דחה את גירסתם מכל וכל, הציגם כמי שמתגייסים לעזרת דרעי ואנשיו. דרכסלר, אלבק, וההגנה עצמה, התקשו להוכיח את טענתם בעניין ועדת השרים. בידי המדינה בכלל ובידי ההגנה בפרט, לא נמצא פרוטוקול ישיבת השרים ו/או קלטת הדיון. יתירה מכך: התביעה לא זימנה את אותם שרים שהשתתפו בדיון כדי לשמוע מה בפיהם - האם אכן קבעו עקרונות לעיסקת חליפין עם רוכשי הקרקעות בפרוייקט נבי סמואל.

מספר עדים טענו במהלך עדותם בבית המשפט, כי אותה ישיבת ועדת שרים הוקלטה. בעקבות זאת ניסתה התביעה להשיג קלטת זו, אולם הדבר לא עלה בידה.

כאמור, קלטת ישיבת ועדת השרים מתעדת דיון שהתקיים בוועדת השרים ביום 18.10.87. בדיון השתתפו השרים הבאים: יו"ר הישיבה - דוד לוי, סגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון; יצחק רבין, שר הביטחון; משה ניסים, שר האוצר; משה שחל, שר האנרגיה והתשתית; אריק נחמקין, שר החקלאות. כמו כן השתתפו בדיון אישי מקצוע מהמשרדים הנוגעים בדבר, בהם: שמריהו כהן, מנהל מחוז ירושלים במשרד הבינוי והשיכון; פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות; יהודה נהרי, הממונה על הרכוש הממשלתי; אבי דרכסלר, עוזר שר החקלאות; עו"ד דוד בלס, שייצג את משתכני הר שמואל; אהרן לישנסקי, המשנה למזכיר הממשלה.

את רשות הדיבור קיבל עו"ד דוד בלס. בלס הרצה בפני חברי ועדת השרים, על השתלשלות העניינים, ועל ההכרח לעזור למשתכנים. השרים, ובמיוחד יצחק רבין, שאלו במהלך הדיון שאלות הבהרה רבות. בלס הציע לשרים לאמץ את החלטות "ועדת זיו", ולהוסיף עליהן הטבות נוספות למשתכנים שאיבדו את כספם בקרקעות שנרכשו - שייעודן שונה על-ידי המדינה. עו"ד בלס הזכיר בדיון תקדימים, בהם גבעת הרדאר הנמצאת כקילומטר וחצי מנבי סמואל, במסגרתם נתנה המדינה לרוכשי קרקעות הטבות, שנועדו לחלצם מאובדן כספם, וזאת כנגד רישום אותן קרקעות חלופיות על שם המדינה. עו"ד בלס הפציר בשרים לאפשר חילופי קרקעות, כנגד התחייבות של הרוכשים לשלם את ההפרש:

בלס: "בדם נפשם ישלמו את זה. אבל, לפחות תבדקו את העניין הזה. למה אפריורי לקבוע שזה בלתי אפשרי".

משה שחל: "אז מה שאתה מציע זה ערבויות לשביעות רצונם".

בלס: "לשביעות רצון ועדת הרכישות הממשלתיות".

יצחק רבין: "האם זה מקובל על החרדים?"

בשלב זה נתן דוד לוי לפליאה אלבק את רשות הדיבור. אלבק ביקשה להציג בפני השרים את חוות דעתה המלאה. השרים התנגדו, בנימוק שאין זה מתפקידם לשמוע את הפרטים. אלבק סיפרה על השתלשלות העניינים שהביאה לאובדן כספם של הרוכשים, והעירה: "זה מה שנותן את ההצדקה המוסרית ללכת לקראתם".

השרים משה שחל ודוד לוי היו הדוברים העיקריים בדיון זה. שניהם צידדו בזכות קביעת עקרונות על-ידי ועדת השרים, ובהעברת הדיון בפרטים לוועדה בינמשרדית:

שחל: "אני מציע לקבל את הצעתו של שר הביטחון להתחיל מהסוף. לדעתי, השאלה שעומדת על הפרק, באיזו רמה הוועדה הזו צריכה להיכנס. אנחנו לא נועדנו להיכנס לפרטים. לדעתי, מה שצריך לקבוע, להחליט על עקרונות, והעקרונות הם, עד כמה שאני אומר אותם, זה הנכונות להקצות שטח מתוך השטח של הקרן הקיימת בהתאם לרשויות התיכנון... למשל, הטענה של הגב' פליאה אלבק, קראתי את חוות דעתה. אני לא בדעה שאנחנו צריכים להיכנס אליה. אני לא יודע אם זה שתי שורות, אם זה שורה אחת.

"כתוצאה מן התיכנון, מה שיחליטו וזה יהיה מקובל, כאשר אנחנו באים ואומרים, אין לנו בעניין הזה אלא לקבוע עקרונות: 1. שהוועדה ממליצה לאמץ למעשה את ההמלצות שאת העלית אותם, ושנתקבלו בממשלה, שנותנים להם קרקע מתוך הקרקע של הקרן הקיימת בתנאים של %51, כאשר התמורה של האגודה במגרשים הרשומים תועבר למינהל. באשר ליתר - התחייבות לשביעות רצונכם. אני לוקח את ועדת זיו לפי מה שהיא כתבה. כל התחייבות שתידרש סעיף 3 לגבי שטחים יש יותר... תינתן על-ידי מורשת בנימין. ערבות בנקאית או כל התחייבות ... לשביעות רצונו.

"אני בדעה שזה צריך להיעשות. אם לא, אז היתרה תתקבל בכסף. אתם צריכים לדאוג שתקבלו ערבות גם של האגודה וגם של המשתכנים, זה לא ענייננו. אנחנו צריכים רק להנחות הנחיה ברורה. או תמורה בקרקע או בכסף, בהתחייבויות לשביעות רצונכם. תדרשו מהם, אני יודע, מזומן, ערבות בנקאית. תדרשו מהם מה שאתם רוצים. זה לא מענייננו.

"הנקודה האחרונה, לגבי האנשים של הביצוע. ופה, לדעתי, אני מגיע לנקודה האחרונה שאני רוצה להעלות אותה, מה הממשלה ייפתה את כוחנו באשר לדרך הטיפול בעניין של המשפחות. מה שאני מציע זה קביעת העקרונות - להטיל על גוף שהוא מוסמך לכך, כפי שמציע שר החקלאות... נדמה לי שזה מינהל מממ...".

אלבק: "זה הממונה על הרכוש הממשלתי. זה שייך למשרד הביטחון".

שחל: "בזה הוועדה מסיימת את תפקידה. חוץ מדבר אחד. אני הייתי מבקש ממנה, שהיא תבוא תדווח לנו, אחרי תום תקופה - אני יודע, חצי שנה, תדווח לנו על הביצוע... והיא תיכנס לאותם פרטים שאני לא חושב שכוועדה אנחנו צריכים להיכנס".

דוד לוי: "רבותי, אני מציע. מאחר ואנחנו לא יכולים להיכנס לפרטי פרטים, וכל החלטה שלנו, שהיא לא מבוססת על עובדות שבדקנו אותן דיין, עלולה להכניס אותנו לבעיה אמיתית. ואפילו בינמשרדית. הרי לקחנו על עצמנו את העיקרון לפתור את הבעיה של המשתכנים, ששילמו ועומדים במצב של .... (לא ברור, י.י.) הייתי מציע, שאנחנו נסמיך ועדה בינמשרדית, של נציגות של כל המשרדים הנוגעים בדבר, אשר תגיש בהתאם לעקרונות האלה. היא צריכה גם כן הרי לתאם. יש דברים כאן שאנחנו נאמר כאן (לא ברור, י.י) אני מציע הצעה, כדי שאנחנו לא ניכנס לתסבוכת. והרי רצוננו לפתור את הבעיה.

"ועלי לומר, שכאן, אם נמשיך בדיון, יתבררו סתירות, בין ועדת זיו לבין מה שגברת פליאה אלבק אמרה כאן עכשיו, לבין הטיעון של נציג המשתכנים, לבין נציג נוסף של משתכנים אחרים, והוועדה תעשה את עבודתה פלסתר. להיכנס אחר כך לכל מיני ערעורים אני חושב שאנחנו ניכנס כאן לצרה צרורה. כאשר העיקרון הוא, שלוקחים על עצמנו לפתור את הבעיה של המשתכנים, ושלא תיווצר אפליה בין משתכן למשתכן.

"אלה שני העקרונות הבסיסיים שאנחנו יכולים כוועדה להנחות ועדה בינמשרדית, אשר תוך חודש ימים תגבש את כל התיאומים בין המשרדים לבין שתי העמותות, כמבוסס על העיקרון של %51, שדיברנו, והחילופין - איך ייעשו, ושלא תהיה פירצה גם למשתכנים אחרים, כאילו העמותה היא המחלקת. אני מדבר על דברים יסודיים. ותביא לנו את סיכומיה. אם תעמוד על כל הדברים האלה. אם אנחנו נקבל החלטה ערטילאית, אני חשוש מאוד שאנחנו נכנסים לצרה. אני אומר תוך 30 יום. תוך חודש ימים.

"משרדי מוכן לסייע... עם כל הרצון והנכונות. גם אם יהיה צורך בסיוע של הלוואות שיפתרו חלק מהבעיה - כי נעמוד בה. אלה אין להם כסף... והכל יישאר תלוי. אז נוכל גם לסייע לפתרון הבעיה. אם לא נעשה זאת, כל אחד יתחמק ויאמר שלא ידעתי. אני פשוט רוצה להזהיר את עצמנו. אם זה מוסכם, אם יש הסכמה, אז אני חוזר ואומר, משרדי מוכן להירתם, יחד איתכם, עם משרד החקלאות, עם פליאה, עם משרד הביטחון, ביחד לפתור את הבעיה, אני לא דורש מכם שום דבר. לא דורש כסף... תוך 30 יום, נוכל לראות בפתרון כולל, שלא ישאיר פרצות".

ישיבת ועדת השרים הסתיימה בהחלטה לאמץ את העקרונות שהוצעו, שעיקרן: ועדת השרים מכירה בזכותם של המשתכנים הוותיקים, לפי רשימה שמית, לרכוש קרקע חלופית מהמדינה; ועדת השרים מכירה בתנאי התשלום של %51 מערך הקרקע הנרכשת; ועדת השרים מסכימה שהשתלום הראשוני עבור הקרקע החלופית יהיה בקרקע שתועבר ותרשם על שם המדינה, וכי כנגד יתרת הכספים יעמידו הרוכשים ערבויות מתאימות.

הוועדה הבינמשרדית שהתכנסה לאחר מכן, התבססה על אותם עקרונות. במסמך מיום 21.1.88, עליו חתמו חברי ועדת השרים - לוי, נחמקין, רבין, ניסים ושחל (לפי סדר זה), אישררו השרים את העקרונות שהותוו, וכן אישרו את פרטי ההסדר - כפי שנקבעו על-ידי הוועדה הבינמשרדית שמינו.

יודגש, כי בדברים שלעיל אין כדי לקבוע את אשמתו או את חפותו של ח"כ אריה דרעי. הגילוי כאן מתייחס בעיקרו לפרטים נוספים על שרשרת הפעולות וההחלטות בפרשת נבי סמואל. השרים שהשתתפו בישיבה, כאמור, לא זומנו למסור עדותם בבית המשפט

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות