השטחים לא רשומים

זו רק שאלה של זמן: המתיישבים ביו"ש, בין אם הם חושבים לצאת מהשטחים ובין אם הם מתעקשים ואידאולוגים, כאשר יבחנו את מצב זכויותיהם המשפטיות בדירות ובישובים - צפויה להם הפתעה מרה. הם יגלו את מחדל רישום קרקעות הישובים בשטחים: המדינה הפקיעה קרקעות, עודדה הקמת ישובים, אבל לא השלימה את רישום הקרקעות.

תהליך הפקעת הקרקעות לצורך הקמת ישובים, בשנות ה-70 ובעיקר בשנות ה-80 היה, מסתבר, דווקא השלב הקל בהקמת הישובים. מכאן והלאה היה אמור להתנהל תהליך טכני ומסובך של רישום הקרקעות על שם המדינה, ואחר כך על שם רוכשי הבתים ביהודה ושומרון. המדינה התחילה את ההליכים אך לא סיימה אותם.

מי שגילה את המחדל הם תושבי הישוב אורנית. פרנסי הישוב אורנית מנסים כבר חודשים ארוכים לרשום בעלות בבתי התושבים על שם התושבים - בלי הצלחה. רישום הקרקעות על שם המדינה תקוע ואי אפשר להניע את התהליך. כעת הם מנסים להוביל מהלך משפטי לסיום הרישום.

הישוב אורנית הוקם באמצע שנות ה-80 על קרקעות שהמדינה הפקיעה, ועל קרקעות פרטיות שנקנו מערבים. בשנת 83' נתנה הממשלה ליזם פרטי את הקרקעות שהפקיעה באורנית, בתמורה להתחייבותו להקים ולפתח ישוב במקום. שנתיים אחר כך החלה הקמת הישוב. בחלק מהאדמות בנה היזם הפרטי בתים ושיווק אותם לרוכשים. חלק אחר מהקרקעות שווקו כמגרשים לבנייה עצמית. האחריות על הקמת אורנית, לפיכך, לא היתה של הממשלה, אולם האחריות על הרישום היתה ועודנה מוטלת על המינהל האזרחי בשטחים.

הישוב אורנית ממוקם על קו התפר, והקו הירוק חוצה אותו לשניים. את הפקעת הקרקעות בצד המזרחי של הישוב ביצעה המדינה, בהתאם לחוק ירדני. מאחר שמדינת ישראל לא סיפחה את השטחים, היא גם לא החילה בהם את החוק והמשפט הישראלי. הפקעת הקרקעות בוצעה לפיכך בדרך של הכרזה על האדמות, כ"קרקעות מדינה". בדרך זו הפקיעה המדינה קרקעות של בעלים פרטיים, פלשתינאים וירדניים. קרקעות מדינה גם קרקעות פרטיות, שנמכרו על ידי פלשתינאים וירדניים ליזמים ישראלים. זאת, במטרה למנוע את חשיפת זהות המוכרים.

בתי הישוב אורנית נרשמו בסיפרי החכירה של החברה היזמית שבנתה את בתי הישוב. חברות יזמיות בתחום הנדל"ן מקבלות בדרך כלל מעמד של חברה משכנת, על מנת לרשום חכירה בבתים. בדרך כלל זהו צעד ראשון לקראת רישום הבעלות בבתים על שם רוכשיהם. בשלב זה ייאלצו תושבי אורנית להסתפק ברישום החכירה בלבד.

לכאורה אין הבדל בין רישום חכירה לרישום בעלות. למעשה יש שני הבדלים עמוקים. ההבדל הראשון הוא מיידי וכספי: בהיעדר בעלות, ערכו של כל נכס נמוך משמעותית מערכו של נכס בו יש אסמכתאות לבעלות. הבדל זה חוצה גבולות - בכל מקום בארץ ובעולם ערכו של כל נכס בו יש אסמכתאות לבעלות גבוה יותר מערכו של נכס המוחזק בחכירה בלבד.

ההבדל השני הוא משפטי ופרקטי. הבעלים ההיסטוריים של הקרקעות עשויים להציג ביום מן הימים תביעה להשיב להם את קרקעותיהם. הם מחזיקים במסמכי בעלות, אולי קושאנים מצהיבים, אבל תקפים. רוכשי הבתים מחזיקים לכל היותר ברישום חכירה. במקרים מסוג זה זוכים בקרקעות בדרך כלל בעלי מסמכי הבעלות.

תרחיש בו יופיעו בעלים פלשתינאיים וידרשו את קרקעותיהם בחזרה, נראה אולי בשלב זה של הדברים לא הגיוני ואפילו קצת אפוקליפטי. אלא שהניסיון מלמד שדברים מסוג זה מתרחשים, אפילו אם במהלך שנים ארוכות שקודמות לכך הם נתפסים כחזון אחרית הימים. דוגמא בולטת: רמת הגולן. בשנים האחרונות מרבים התושבים הדרוזים של רמת הגולן לתבוע מהמדינה, להשיב להם קרקעות עליהן הכריזה כקרקעות מדינה.

התביעות המורכבות של הדרוזים נדונות בבית המשפט המחוזי בנצרת, שהוכר כבית משפט לעניני הסדר קרקעות. מניתוח התביעות ותוצאותיהן עולה, כי בכל מקרה בו הדרוזים הציגו קושאן סורי, הם זכו לקבל את קרקעותיהם בחזרה.

במשרד המשפטים בו פועלת פרקליטות המדינה, שהמחלקה האזרחית שלה היתה מעורבת מאוד בהפקעת קרקעות בשטחים בשנות ה-80, אמרו בתגובה, כי זו אינה אחריותם ויש לפנות לדובר צה"ל, כדי לקבל התייחסות המינהל האזרחי בשטחים הכפוף לצה"ל. מדובר צה"ל מסרו בתגובה: "עניין הרישום הוא עניין שרמתו מדינית, ולכן יש לפנות למשרד הביטחון". ממשרד הביטחון הפנו אותנו בחזרה למינהל האזרחי בשטחים