השופטים לא לקחו סיכונים

בהחלטה נדירה של צוות השופטים, חולק הפרס בסך 160 אלף שקל בין שני זוכים, "עטאש - צימאון" בבימוי תאופיק אבו ואיל, ו"אור" בבימויה של קרן ידעיה. שני הסרטים יצגו את ישראל לפני חודשיים בפסטיבל קאן בצרפת וזכו בפרסים והערכה רבה. כצפוי, השופטים הישראלים לא העזו להתווכח עם ההכרעות של עמיתיהם מעבר לים, שבראשם עמד השנה לא פחות מקוונטין טרנטנינו.

גם לא היה ממש צורך. "עטאש" ו"אור" הם ללא ספק סרטים סופר-איכותיים, שמתקשרים עם מסורת של קולנוע אמנותי אירופי ברמה הגבוהה ביותר, ומשתמשים בשפה קולנועית שהיא נדירה למדי בתעשייה הקולנועית. לעומת הזוכים בשנים קודמות, שסרטיהם פנו לקהל רחב, במקרה של "אור" ו"עטאש" מדובר בסרטים מורכבים מבחינה אומנותית, ונשאלת השאלה האם הקהל הישראלי מספיק בוגר כדי לצפות בסבלנות בסרטים האלה ולהיחשף לקולנוע עילאי, שגורם לישראל להיראות כבעלת פוטנציאל להוליד במאים בקנה המידה של טארקובסקי, או ברגמן. נקווה שכן.

"עטאש" מספר על משפחה ערבית בת חמש נפשות המתגוררת באמצע שום מקום, לא הרחק מכפר מוצאם. הם מתפרנסים מהפקת פחם מעצים שהם גונבים מיער בסביבה. האב מחליט להוציא את רוב חסכונותיו על צינורות כדי שיהיו להם מים זורמים. היחסים בן האב הקשוח לבנו, עליו הוא אוסר להגיע לבית הספר בטענה ש'למד מספיק' והוא צריך לעזור לשמור על הצינורות, והשתלטנות שלו ביחס לנשים, עליהן נאסר להתרחק מהאזור, מהווים את החומר ממנו עשוי "עטאש".

מדובר בסרט אווירתי שלא מתרחש בו הרבה מבחינה עלילתית, המתברך בצילום סינמסקופי מפעים, הודות לצלם הצעיר המבריק אסף סודרי. הצילום של סודרי, בשילוב עם הרעיונות הויזואליים של אבו-ואיל וצוות שחקנים לא מקצועיים אך בעלי נוכחות קולנועית אדירה, יוצרים סרט שלא נראה כמוהו בארץ עד עכשיו.

דנה איבגי ורונית אלקבץ משחקות בסרטה של קרן ידעיה, "אור", המספר על שגרת יומה הקשה של נערה בת 17 אשר על שמה נקרא הסרט. אור שוטפת כלים במסעדה, אוספת בקבוקים ומנקה את חדר המדרגות בבניין בו היא גרה. כשהיא לא עובדת או הולכת לבית הספר היא מטפלת באמה, רותי, שעוסקת בזנות כבר יותר מ-20 שנה. מצבה הגופני של רותי מתדרדר ואור מנסה לשנות את חייהן ולעזור לאימה לשפר את מצבה. כמו "עטאש", גם סרטה של ידעיה נבנה באיטיות ונשען על האווירה. צילומים סטטיים וארוכים (למעשה המצלמה לא זזה אפילו אינץ' אחד במהלך כל הסרט) בונים קצב שמזכיר את סרטיהם המנוכרים של במאים ובמאיות אירופים משנות ה-70 כגון שנטאל אקרמן.

"עטאש" ו"אור", סרטים אמנותיים ורבי עוצמה, זכו בצדק, אולם עדיף היה אולי שצוות השופטים המכובד, שהורכב בין היתר מיהושוע סובול (המחזאי), ד"ר אורלי לובין (מאוניברסיטת ת"א) ודובר קוסאשבילי (במאי "חתונה מאוחרת"), היה אוזר אומץ ומחליט למנות זוכה אחד בלבד מביניהם, ולא להתחבא לחלוטין מאחורי ההצלחה של הסרטים בפסטיבל קאן.

לצד הסרטים הזוכים, המעלים את הקולנוע הישראלי בכמה רמות מבחינת זירת הפסטיבלים הבינלאומיים, התמודדו בתחרות גם סרטים מסוג אחר. מדרמות טובות ועד סרטי פשע וקומדיות לקהל הרחב. דוגמאות בולטות הם "אהבה קולומביאנית", קומדיה רומנטית של שי כנות ורשף לוי, ו"בלאק ג'ק", סרט פשע של מתי הררי ואריק לובצקי. עוד סרט מסקרן הוא "אושפיזין" של גידי דר, שכתב ומשחק בו שולי רנד, אחד מגדולי השחקנים בישראל שבסרט מבטא את לבטיו כחסיד ברסלב חוזר בתשובה.

סרטים אלו הם מקצת מהכמות היפה והמבורכת של סרטים ישראלים שיוקרנו בבתי הקולנוע בחודשים הקרובים, שמזמינים את הקהל הרחב לחגיגה עשירה ומגוונת של סרטים מקומיים. מאידך, נראה שחגיגה זו תהיה קצרה ביותר. לאורך הפסטיבל דיברו היוצרים ומנהלי הקרנות על קיצוץ התקציב לקולנוע לשנה הקרובה, שלמעשה ירוקן אותו מתוכנו. דווקא כשהקולנוע הישראלי מתחיל להפגין בגרות והישגים מרשימים הוא הכי זקוק להמשכיות, לקהל שיתחיל לגדול ולפתח נאמנות לקולנוע המקומי.

אבל דווקא אחרי שנה כל כך מוצלחת, נראה שהשנה הבאה תסבול מקיפאון מסוים שיפסיק את הרצף מעורר התקווה, ויקשה מאוד על עבודתם של היוצרים ואנשי ההפקה. הקולנוע הוא אחד הכלים הטובים ביותר לא רק לבניית זהות לאומית עצמית, אלא גם לייצוג המדינה בחו"ל ובניית מערכת הסברה. כשמישהו בארה"ב או בצרפת רואה סרט ישראלי טוב, הוא מתחיל לחשוב בצורה מורכבת יותר על ישראל. באופן זה עוזרים סרטים במאבק נגד הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שמיוצרים באמצעות הייצוגים התקשורתיים השונים בעולם.

מי שרוצה לעזור ליחסי החוץ הרעועים של ישראל ברחבי העולם בימים אלו, רצוי שישקיע בקולנוע - זהו כרטיס הביקור התרבותי הכי חשוב שלנו, והשנה שסוכמה השבוע בפסטיבל ירושלים הוא לא סתם כרטיס ביקור, אלא שלט חוצות ענק ואיכותי.