הפנקס פתוח והיד רושמת

בית המשפט העליון מחריף את המאבק בתופעת השיקים ללא כיסוי; מושך שיקים שזכה לקבל תקופת עיכוב לתקופת ההגבלה לא יוכל לטעון שיש לכלול תקופה זו בתקופת ההגבלה הסופית

חוק שיקים ללא כיסוי מסדיר את נושא הגבלתם של מי שמשכו שיקים ללא כיסוי. בית משפט השלום, שנדרש לנושא, מוסמך בין היתר לתת סעד זמני, ובכלל זאת צו שימנע את תחילת ההגבלה (סעיף 10א(א) לחוק). ניתן צו כאמור - "(1) המבקש לא יהיה רשאי לפתוח חשבון, ובנק לא יפתח לו חשבון בתקופה שהצו עומד בתקפו; (2) התקופה שבה הצו עמד בתקפו לא תובא בחשבון תקופות ההגבלה שנקבעו בסעיף 3ב; (ב) שיקים שסורבו בתקופה שבה עמד הצו בתקפו, ייכללו במניין השיקים לענין סעיף 10".

כן קובע הסעיף, בס"ק (ג') שלו כך "הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום שניתנה על פי סעיפים 10 או 10א, רשאי בית משפט שלערעור, אם ראה זאת לנכון, לקבוע כי הוראת פסקה (1) לסעיף קטן (א) לא תחול, או כי על אף האמור בפסקה (2) לסעיף קטן (א), תובא התקופה שבה עמד הצו בתקפו, כולה או מקצתה, בחשבון תקופת ההגבלה".

אם כך, החוק קובע מנגנון (בעל אופי טכני ביסודו) להכרזה על אדם כ"מוגבל" (או כ"מוגבל חמור"), ובצידו מתן שיקול דעת לבית המשפט לחרוג מהתנאים, או לצמצם את תקופת ההגבלה בהתקיים נסיבות מתאימות לכך.

המבקש, עו"ד, ניהל הליכים משפטיים בהתאם לחוק, בנוגע להכרזתו כמוגבל. בסיומם של הליכים שהשתרעו על שלושת הערכאות נקבעה לחובתו תקופת הגבלה. במהלך הדיונים קיבל המבקש סעד לפי סעיף 10א לעיכוב ההגבלה. בסיום ההליכים באה העת להפעלת ההגבלה.

המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה (לפי סעיף 10א(ג) לחוק) כי תקופת הסעד הזמני תובא בחשבון תקופת ההגבלה, שכן, לטענתו, בפועל הוגבלו זכויותיו בחשבון הבנק גם בתקופת הסעד הזמני, וכי הבנק רוקן בכך את הסעד הזמני מכל תוכן.

הבנק התנגד, בטענה שהמבקש היה לקוח מוגבל חמור וכי בקשתו הוגשה באיחור. המבקש - עו"ד, כזכור - טען שההגבלה פוגעת בחופש העיסוק שלו ובפרנסתו. טענתו נדחתה, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני השופט אליקים רובינשטיין.

השופט רובינשטיין, בהחלטה ראשונית, דחה את הבקשה. בהחלטתו מסתמך השופט על מאמרו של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, יצחק עמית, בנושא. לטעמו של המחבר, דווקא מחמת העובדה שצווים לעיכוב תקופות ההגבלה ניתנים כדבר שבשיגרה, הרי שהכללת תקופות העיכוב במניין תקופות ההגבלה היתה מרוקנת מתוכן את הסנקציות שנקבעו בחוק.

לפיכך מציע המחבר, כי בבוא בית המשפט לדון בבקשה להכללת תקופת העיכוב בתקופת ההגבלה, יבדוק הוא את נסיבות ההגבלה, את נסיבותיו האישיות של הלקוח המוגבל ואת מידת הנזק הנובעת מן ההגבלה. התארכות הדיון, לעצמה, אל לה לשמש עילה להכללת תקופת העיכוב בתקופת ההגבלה.

השופט רובינשטיין מאמץ, הלכה למעשה, את הצעותיו של השופט עמית במאמרו. "אזכיר גם, כי בבקשו סעד זמני אכן נוטל עליו מבקש הסעד סיכון מסוים, שכן עלול שכרו לצאת בהפסדו, כדברי המחבר עמית. זאת, נוכח היותו של בעל החשבון, במקרה דנן המבקש, מוגבל למחצה בתקופת הסעד הזמני, כפי שמציין גם המבקש לגבי עצמו", נכתב בהחלטה.

"אך מובן הוא, כי מבקשי הסעד הזמני מקווים ככלל כי יצליחו בערעורם בבית המשפט המחוזי וההגבלה תוסר, ולכן נוטלים הם עליהם את 'סיכון תקופת הביניים' על ההגבלה החלקית שבה; אך אם לא זכו בערעורם, עליהם לשאת ככלל בתקופת ההגבלה המלאה, והדעת נותנת כי המקרים בהם ייעשה שימוש בסמכות לפי סעיף 10א(ג) של כלילת תקופת הסעד הזמני בתקופת ההגבלה יהיו במשורה. זאת, כדי שחכמים יועילו בתקנתם, והחוק ישיג את מטרתו במאבק בשיקים ללא כיסוי". *

(רע"א 2453/04 עו"ד גבאי נ. בנק מסד בע"מ, החלטה מיום 29.7.04. השופט אליקים רובינשטיין)

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988