נדחתה התביעה כנגד מכירת שיכון ובינוי לחברת אריסון ולעובדים

"בלתי מתקבל על דעתי כי המעורבים בעיסקה, והיו רבים כאלה לרבות עורכי דין ורואי החשבון שסיפקו את שירותיהם המקצועיים (בין אם פעלו מתוך ניגוד עניינים ובין אם לאוו), קשרו קשר, רקמו קנוניה ונתנו ידם למעשי שחיתות ומרמה לשם מכירת שיכון ובינוי 'בנזיד עדשים', ועל מנת לשלשל לכיסם ולכיסי עובדי החברה רווחים אדירים על חשבונם של כלל חברי ההסתדרות", כך קבע היום שופט בית המשפט המחוזי בת"א ניסים ישעיה.

השופט ישעיה דחה את בקשתם של פרופ` שמעון שטרית וחברי ההסתדרות עמי ועדנה דורון יואב קרול ואניטה יונגר לאפשר להם לתבוע בשם ההסתדרות מהרוכשים של שיכון ובינוי - אריסון השקעות - עוזי ורדי-זר מנכ"ל שיכון ובינוי ואפרים צדקה, יו"ר מועצת המנהלים שלה שייצגו במהלך המו"מ בין הצדדים ובעת החתימה על ההסכם את כל העובדים שהצטרפו להסכם הרכישה, והם לטענת התובעים יזמו, דחפו והביאו למעשה לקשירת העיסקה בסופו של דבר.

מדובר בעיסקה שנקשרה בשנת 96` בין ההסתדרות לבין אריסון השקעות ועובדי חברת שיכון ובינוי אחזקות, תאגיד בשליטת ההסתדרות על פיה מכרה ההסתדרות לעובדי שיכון ובינוי את אחזקותיה במניות שיכון ובינוי (94% מהון המניות) תמורת סכום של 307 מיליון שקל, על בסיס שווי כולל של 326 מיליון שקל. העובדים מכרו חלק מהמניות שרכשו (15%) לאריסון השקעות. מימון רכישת חלקם של עובדי החברה נעשה ע"י הלוואות בנקאיות להן ערבה אריסון השקעות ומנהלה המנוח דאז טד אריסון. המניות שנרכשו ע"י העובדים חולקו ביניהם באופן דיפרנציאלי, כך שהבכירים והוותיקים שביניהם קיבלו מנה גדולה יותר של מניות. על פי חוות דעת מקצועית שקיבלה ההסתדרות מדוברת-שרם, שווי החברה הוערך ב-271,314 מיליון שקל. חוות דעת מקצועית של יעקב גדיש העריכה את שוויה של החברה ב-701-814 מיליון שקל. פער הגדול בין שני ההערכות הניע את ההסתדרות לבקש הערכת שווי שלישית. זו ניתנה ע"י רו"ח גד סומך שהעריך את שווייה של שיכון ובינוי ב-550-602 מיליון שקל .

התובעים טענו, באמצעות עו"ד משה קפלנסקי, כי הנסיבות שאפפו את המו"מ והמחיר הנמוך לדעתם ששילמו הרוכשים להסתדרות, מצביעים על מניפולציה או על קשר שנקשר בין הרוכשים לבין ההסתדרות, אשר באמצעותם שמטה או הוציאה ההסתדרות מידיה נכס בשווי של מאות מיליוני שקלים, במחיר הנמוך בהרבה משוויו האמיתי. בכך הביאה להתעשרות הרוכשים על חשבון כלל חברי ההסתדרות. אשר על כן ביקשו מביהמ"ש לאפשר להם לתבוע בשם ההסתדרות מהרוכשים על דרך של תביעה נגזרת. השבת כספים במאות אלפי שקלים, המהווים לטענתם את הפרש התמורה בין שווייה הריאלי והאמיתי של שיכון ובינוי בזמן כריתת ההסכם לבין המחיר שקיבלה ההסתדרות בפועל.

לטענתם, בתביעה שהוגשה לפני 4 שנים העיסקה מנעה מקופתה המדולדלת של ההסתדרות להתמלא בכ-900 מיליון שקל. עוד טענו התובעים כי שיכון ובינוי ובעלי התפקידים המרכזיים בה ורדי-זר וצדקה הפרו את חובת הגילוי והדיווח הנאות בכך שהסתירו את הנתונים האמיתיים בדבר מצבה הכספי של שיכון ובינוי והביאו למכירתה במחיר הנמוך במאות מיליוני שקלים משווייה האמיתי.

השופט ניסים ישעיה ציין בפסק הדין, כי העניין שגילו הגורמים הרלבנטים במשק לרכישת שיכון ובינוי במחיר שהוצג להם היה אפסי באותה עת, וגם העובדים עצמם לא התרשמו שמדובר בעיסקה כדאית. כל זאת לנוכח היקף חובותיה של שיכון ובינוי לבנקים שעמד אז על כמיליארד שקל, והונה העצמי היה שלילי בשווי של מאות מיליוני שקלים.

לדברי השופט, חוסר האטרקטיביות של החברה לא עודדו את ראשי ההסתדרות, וזו בלשון המעטה, לדרוש מחירים גבוהים מדי.

השופט ציין כי התובעים התעלמו מהמחיר האמיתי ששולם להסתדרות עבור החברה, ובפועל המחיר ששילמו העובדים עבור שיכון ובינוי (94% מהמניות) עמד על 557 מיליון שקל, בהתחשב בסכום של 250 מיליון שקל ששילמו העובדים בדרך של ויתור על זכויות סוציאליות ועל זכויות לפיצויי פיטורים שהצטברו לזכותם אצל מעבידתם.

אולם, לדברי השופט, עדיין עומדת בעינה השאלה שהעלו התובעים: איך ניתן להסביר מכירת חברה במחיר כה נמוך (אף אם מדובר ב-557 מיליון שקל), כשערכן של קרקעותיה בלבד עומד על כ-1 או 1.2 מיליארד שקל ואולי אף למעלה מכך כפי שטען פרופ` שטרית במהלך עדותו. לכאורה לדברי ישעיה מדובר בתמיהה מעוררת סימני שאלה לגבי המחיר ששולם אלא שבחינה מדוקדקת של העיסקה ושל מצבה הכספי של שיכון ובינוי מסירה באחת סימני שאלה אלה.

לדברי השופט, הצגה מעין זו של שווי העיסקה וערכה של שיכון ובינוי ע"י התובעים נועדה כנראה ליצור רושם מוטעה, לפיו נמכרה החברה לעובדיה 'בנזיד עדשים', והיא אינה משקפת את המציאות ואף מעוותת אותה, ומכל מקום לא יהיה זה ראוי להציג בפני ביהמ"ש עובדות ונתונים מספריים חלקיים ומטעים לגבי מצבה הפיננסי האמיתי של החברה ושווייה הנכון של העיסקה.

השופט לא השתכנע כי במקרה הנדון היה ניהול בלתי תקין של מכירת שיכון ובינוי או מניפולציות ומעשי שחיתות מצד המעורבים בעיסקה, כפי שטענו התובעים. לדבריו, הליכי המכירה מצביעים על התנהלות ראויה. ועל אי הפקרת האינטרסים שלה הסתדרות, ולא עלה בידי התובעים להצביע ולו על קצה חוט של ראיה, שתצביע לכאורה לפחות כי הליכי המכירה היו פגומים ונגועים במעשי שחיתות, מרמה ואי גלוי נאות.

לדברי השופט, לבד מהשמצות והאשמות בלתי מבוססות כלל ועיקר כלפי המשיבים ואחרים שהיו מעורבים בעיסקה, לא עלה בידי התובעים להציג עובדות או נתונים של ממש שיהיה בהם כדי לתמוך ולו באופן חלקי ולכאורי בגרסתם. לדבריו, הצהרותיהם וטענותיהם של התובעים כלפי המשיבים נשאו לעיתים אופי של הצהרות פופוליסטיות ללא תמיכה או ביסוס על תשתית עובדתית וראייתית ראויה.

השופט השתכנע כי המחיר האמיתי ששולם ע"י עובדי שיכון ובינוי תמורת רכישתה שיקף את ערכה האמיתי של החברה, ולדבריו, התובעים לא הוכיחו כלל ועיקר ולו לכאורה את טענתם לפיה שיכון ובינוי נמכרה במחיר זול או במחיר מציאה הנמוך במאות מיליוני שקלים מערכה הריאלי באותה עת. אלא נהפוך הוא, עלה בידי המשיבים להראות ולו לכאורה כי מחיר העיסקה היה סביר וראוי ולא חרג באופן ניכר, אם בכלל, משווייה הריאלי והאמיתי של החברה באותה עת.

השופט קבע בפסק הדין, כי אף אם יש ממש בחלק מהטענות של התובעים בדבר התנהגות או פעילות בלתי ראויות של צד מעורב כזה או אחר, אין בכך כדי להצביע על קנוניה, מעשי תרמית וזיוף או על מעשי שחיתות אחרים מצד המעורבים בעיסקה או מי מהם. לדבריו, לקיומם של מעשים בלתי ראויים כאלה לא הונחה תשתית ראייתית ולו לכאורית אשר יש בה כדי להקים עילת תביעה להסתדרות כנגד המשיבים או מי מהם.

בפסק הדין ציין השופט כי הוא מוכן להניח כי צדקה ובעיקר ורדי-זר פעלו מתוך ניגוד עניינים, תוך שהם ייצגו את שיכון ובינוי (כמנכ"ל וליו"ר מועצת המנהלים שלה), ומטבע הדברים גם אתה הסתדרות ובו זמנית ניהלו את המו"מ בשם הרוכשים הפוטנציאלים (עובדי החברה). לדברי השופט ניגוד עניינים מאין זה אשר לאור זהות הרוכשים בשמם מתנהל המו"מ הוא לעתים בלתי נמנע ועדיין אינו מצביע כשלעצמו ולו במרומז על קיומם של מעשי מרמה או למעשי שחיתות אחרים במהלך "בישול" העיסקה מצד המעורבים בה ומי מהם.

השופט ציין כי היה על המבקשים להציג עובדות וראיות מבוססות יותר על מנת להראות ולו לכאורה או במרומז על קיומם של מעשים בלתי כשירים, ולא להסתפק בהצהרות ואמירות בלתי מוכחות ובלתי מבוססות.

לדבריו, העובדה שברקיחת העיסקה היו מעורבים מספר רב של בכירי ההסתדרות ואנשי מקצוע מן השורה הראשונה הקשתה ואף מנעה כנראה כל אפשרות לביצוע כל מעשי המרמה מניפולציות או מעשי שחיתות.

בפסק הדין ציין השופט את דבר קיומו של דוח ביקורת פנימית שנערך ע"י אילן ורד ממחלקת הביקורת של ההסתדרות ממנו עולות תהיות ומותחת בו ביקורת עלה תנהלות ההסתדרות בעיסקה זו.

לדברי השופט, הדו"ח לא הוצג בפניו אך מחקירתו של ורדי-זר אליו היפנה שמואל אביטל גזבר ההסתדרות דאז את הדוח להתייחסותו, עולה כי המבקר הציג תהיות וסימני שאלה לגבי התנהלות מנהלי המו"מ הן מטעם ההסתדרות והן מטעם נציגי העובדים. השופט הוסיף כי התהיות שהעלה המבקר בדוח ואשר את פשרןה מדוייק הוא אינו יודע לא הבשילו ולא התגבשו לכדי תשתית ראייתית ולו לכאורית שיהיה בה כדי להצביע על מעשים בלתי תקינים ומושחתים במהלך קשירת עיסקה כדאית ביותר לרוכשים על חשבון ציבור חברי ההסתדרות ואף לא על קיומן של עילות תביעה לכאוריות שהצדיקו ניהול תביעה נגזרת בשם ההסתדרות.

בשולי פסק הדין ציין השופט בהתייחסו לבקשת התובעים שסורבה ע"י המשיבים ואף נדחתה על ידו לחשוף ולגלות מסמכים כאלה או אחרים כי הוא מצפה היה מהמשיבים ובעיקר מההסתדרות שברשותה מצויים המסמכים לחשוף שהעיון בהם התבקש, לחשוף בפני התובעים ובה כוחם מרצונם הטוב ומיוזמתם לפחות את שלושת הערכות השווי של שיכון ובינוי שהוזמנו על ידן ומומנו מקופתן על חשבון חבריה כמובן.

לדעתו, בשל מעמדה הציבורי המרכזי ואופי פעילותה היה מן הראוי כי ההסתדרות תפגין יתר נכונות לאפשר למבקשים לעיין בהערכות השווי הללו ובמסמכים אחרים שחשיפתם לא היתה גורמת נזק כלשהו והדבר היה מוכיח התנהגות תמת לב של ההסתדרות כלפי חבריה או חלק מהם תוך גילוי נאות ושקיפות מלאה ואולי היתה אף משכנעת את התובעים בנקיון כפיה ובהתנהלותה הראויה בעיסקה זו.

הערה דומה הפנה השופט כלפי ורדי-זר וצדקה אשר סירבו לכל אורך הדרך לשתף פעולה בעניין זה עם התובעים במונעם מהם מסמכים שביקשו ובעיקר את חוות הדעת.

לדברי השופט, לנוכח תפקידם המרכזי של ורדי-זר וצדקה בהליכי קשירתה עיסקה ומעמדם הבכיר בהסתדרות ובשיכון ובינוי נשמע הסברם לסירובם לחשוף את המסמכים בעובדה שחוות הדעת המצויות ברשותם אינם רכשוה של שיכון ובינוי אלא של ההסתדרות ועל כן שיכון ובינוי אינה רשאית להמציאם לתובעים ללא הסכמת ההסתדרות מגוחך ובלתי רציני ורצון להימנע מהצגת המסמכים.

השופט לא חסך את שבט ביקורו מהתובעים ובא כוחם על כך שהפריחו הצהרות והטיחו האשמות במשיבים או במי מהם עד כדי ייחוס מעשים פליליים של זיוף ומעשי מרמה לורדי -זר ולצדקה ולאחרים שהיו מעורבים בעיסקה כל זאת ללא כל ביסוס עובדתי או אחר.

לדבריו ההשמצות ודברי הבלע שהוטחו במשיבים ובנציגיהם לא היו מבוססים מבחינה עובדתית וחלקם אף חרג מגבול הטעם הטוב וגבל בהוצאת לשון הרע.

עם זאת נמנע השופט מלחייב את התובעים בתשלום הוצאות ותשלום שכר טרחה למשיבים, בנימוק כי אופיה הציבורי של התביעה והעובדה שבדיון היו מעורבים הלכה למעשה מאות אלפי חברי ההסתדרות מצד אחד ואלפי עובדי שיכון ובינוי מצד שני, לא יהיה זה ראוי והולם לפסוק הוצאות במסגרת הליך זה. (ת.א. 1931/00).