איך עושה מנהיג

בישראל, מנהיג הוא מי שמציל את המצב, ולא מי שדאג שלא להכנס למצב ביש מלכתחילה > דני גל

ביום ד' צפיתי בנצחונה של נבחרת ישראל בכדורגל על נבחרת קפריסין. המצב היה מביך לאחר ספיגת השער הראשון, ואז ביצע המאמן גרנט מהלך מבריק. הוא הוציא את אבי נמני, הותיק והדומיננטי, ואפשר בכך את המהלך של המשחק. יוסי בניון, פוטנציאל והבטחה עד אותו רגע, קלט את גודל השעה וביצע סלאלום אה לה מראדונה. מה רבה המבוכה שנחסכה מהנבחרת ומאיתנו. ההמשך ידוע, באדיר, 2:1, נצחון גדול. העיתונאים חגגו: מנהיג חדש קם לנבחרת.

האומנם מנהיג? מהי בדיוק ההגדרה למנהיגות אליה מתכוונים העיתונאים? האם מי שברגע האמת לוקח על עצמו את כל האחריות ומציל בעצמו את המצב הוא המנהיג? לקיחת אחריות היא אכן תכונה חשובה מאוד עבור מי שרוצה להיות מנהיג, ואולם המרכזיות של תכונה זאת מאפיינת מאוד את סגנון המנהיגות הישראלי. המנהיג בארצנו הוא מי שמקבל צל"ש ומציל את המולדת. קהלני II.

אנחנו נוטים לשכוח שקדמו לרוב הצל"שים (הצבאיים והאחרים) פאשלות גדולות. הצל"שניק הוא אמנם זה שמנע בתושייתו את הפאשלה הגדולה, אך האם הקדשנו די מחשבה לשאלה כיצד מלכתחילה נקלענו למצב הביש? התרבות הישראלית הביאה לידי קיצוניות את סגנון המנהיגות של ההולנדי עם האצבע בסכר. כולם כאן מכבי אש, וכמהים לרב כבאי שינהיג אותם. בכדורגל למשל, רק סיים אייל ברקוביץ' את כהונתו כמנהיג הבלתי מעורער של הנבחרת, ומייד הציבור נחפז להכתיר את המנהיג הבא.

במקרה של אייל ברקוביץ' ראוי לבחון את סגנון מנהיגותו, וזאת מבלי לגרוע מכשרונו כשחקן כדורגל. האם השחקנים שלצידו חשו חופשיים ובמיטבם? האם נוכחותו השרתה ביטחון? האם הנבחרת 'תחת מנהיגותו' תפקדה כצוות מלוכד?

ובארגונים, ראוי שנחשוב למה אנו מתכוונים במושג מנהיגות, ואילו מנהיגים אנו מחפשים. האם אנו מעוניינים במנהיגות כריזמטית, מתבלטת, התובעת תשומת לב לעצמה, והמספקת תוצאות בהצטיינות אישית? או שאנו מוכנים לבחון מודלים אחרים, כאלה שלא מצילים את המולדת אלא מונעים מראש מצבים של 'המדינה במצור'.

מודל אחר של מנהיגות הוא המנהיגות השקטה, הבלתי מתבלטת אך עושה את העבודה מאחורי הקלעים, מנהיגות אשר גורמת לאחרים להיות טובים ולמצות את כשרונם, מנהיגות אשר יוצרת תשתית של אמון ושותפות בצוות, ומובילה לסינרגיה. אם נמשיך לרגע במטאפורת הספורט, אזי ניתן להיזכר במנהיגות של נדב הנפלד במכבי ת"א. הוא בפירוש גרם לאחרים להיראות טוב יותר, מבלי לגנוב את ההצגה.

געגועים ללוי אשכול

ארגונים רבים נמצאים כיום במשבר וקושי כלכלי. מה רבה האטרקטיביות של המנהיגים הכריזמטיים בעיתות כאלו. כך למשל, בחברה מסויימת בענף המסחר, אשר נקלעה לקשיים עקב ירידה במכירות, ניסו שוב ושוב להעלות את המכירות על ידי גיוס 'כרישי מכירות'. 'כוכבים' אלה העלו באופן זמני את המכירות אך גרמו לכל הצוות סביבם לרדת בביצועיו. חברה זאת טעתה כאשר קידמה את המוכרנים הטובים ביותר לתפקידי ניהול למרות שלא היו להם כל כישורי מנהיגות. מהלכים אלה אף העמיקו את המשבר. למזלו, עלה המנכ"ל על הטעות והחליט בצעד אמיץ להחליף שורה של מנהלים צעירים במנהיגים מנוסים אשר באו מתחומים אחרים. אנשים אלה לא היו בהכרח 'כרישי מכירות', אבל בהחלט ידעו לנהל אנשים ולבנות צוות מנצח. צעד זה בנה את התשתית ליציאת הארגון מהמשבר במהלך ארוך טווח אך תשתיתי ובטוח.

לאיזה סוג מנהיגות אנו מצפים? בכדורגל, בעבודה, במדינה? שמעתי פעם הערכה שראש הממשלה הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל, מבחינת צמיחה כלכלית וחברתית, היה לוי אשכול, דווקא הדמות האפורה והכי פחות כריזמטית בפוליטיקה המקומית. האם יתכן שדווקא הדמות הפחות כריזמטית, מאפשרת לאחרים לצמוח לצידה ולהגיע לתוצאות?

עיון נוסף בתופעת המנהיגות מעלה השערה שאולי אין זה נכון לחפש את המנהיג (בה' הידיעה). אולי תופעת המנהיגות אינה נמצאת באישיותו של אדם זה או אחר. אולי מנהיגות היא מצב חמקמק, אשר נוצר עקב צירוף נדיר של מספר גורמים, ואשר חונה באופן זמני לעיתים במגרשו של אדם זה ולעיתים במגרשו של אחר?

מנהיגות שתאפשר התארגנות

קיימות כיום תיאוריות ניהוליות חדשות, המקבלות השראה מהפיזיקה המודרנית, תורת הכאוס וה-complexity. על פי תפיסות אלה, בארגונים, שהנם מערכות מורכבות, מתקיימת התארגנות עצמית של אנשים סביב תחומי ענין ואינטרסים משותפים. התארגנויות ספונטניות אלה (self organization) קורות למרות, ואף לעיתים בתגובה, לנסיונות שליטה ובקרה של ההנהלה. על פי תפיסות אלה, מנהיגות היא היכולת לאפשר התארגנות עצמית תוך יצירת התשתית והתנאים המעודדים קיומן של התארגנויות אלה.

על פי תפיסה זאת כדאי לראות בחיוב את ה'מרד' של שחקני נבחרת ישראל בכדורסל במאמן שלהם, קצורין. המאמן החליט להדיח את הקפטן של הנבחרת, טפירו, מתפקידו. השחקנים מצידם סירבו למנות קפטן אחר. המאמן ניסה לכפות מינוי חדש והשחקנים התנגדו. במשחק הראשון הנבחרת הובסה. במשחק השני היא ניצחה. אינני יודע כיצד ייגמר הטורניר, אך בדיוק להתארגנויות כאלה אני מתכוון. העובדה שהשחקנים התארגנו מלכדת אותם ומחזקת אותם במשימתם העיקרית, שהיא כידוע לנצח בטורניר (ולא לנצח את המאמן).

ההמלצה מכל האמור לעיל היא לבחון את מושג המנהיגות באופן ביקורתי. בואו נשאל את עצמנו מה זה בשבילנו מנהיגות? מה נדרש כדי להזיז דברים, לצאת מתקיעות, ליצור עתיד טוב יותר? האם זה תלוי באדם זה או אחר? האם מנהיג דגול ככל שיהיה שקול כנגד קבוצה מלוכדת? ומה גורם לנו להתלכד? *