"בעולם אומרים שהקולנוע הישראלי זה הדבר הבא"

אין כמעט מפיק עצמאי שיכול להתפאר בכך שבשנה אחת זכו סרטיו בשבעה פרסים שונים בפסטיבלים היוקרתיים לקולנוע בעולם. מארק רוזנבאום יכול. הוא יו"ר איגוד המפיקים, יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע, במאי בפני עצמו, אך מעל לכל, המפיק החשוב ביותר בארץ שמשנה את הקולנוע הישראלי מבפנים ומבחוץ. עשרה ימים לפני חלוקת פרסי "אופיר", האוסקר הישראלי, ובעקבות תחילת השנה החדשה, רוזנבאום מסכם את אחת השנים הטובות ביותר שהיו לקולנוע הישראלי אי פעם, ומקווה שמדובר רק בהתחלתה של פריחה ענקית.

"זאת הייתה שנה מדהימה לקולנוע הישראלי משתי בחינות. מצד אחד חזרה של קהל ישראלי לקולנוע המקומי. יכול להיות שהשנה אנחנו נגיע לסביבות מיליון צופים, ועשרות שנים לא ראינו בקולנוע הישראלי מיליון צופים.

"זה צד אחד של המטבע, הצד השני זה שסרטים ישראליים חגגו בחו"ל - גם הרבה מאוד סרטים הולכים לפתוח בפריז, רומא וניו-יורק בבתי קולנוע, וגם יש איזה 'באז' שהקולנוע הישראלי הוא הדבר הבא בשוק הקולנוע האמנותי. אם מסתכלים על פסטיבלים, אז בינואר היה סאנדנס עם שבי גביזון ("האסונות של נינה"), בפברואר היו בפסטיבל ברלין שלושה סרטים ישראליים, "אבנים", "מדורת השבט" ו"ללכת על המים", שגם נמכר מאוד יפה להקרנות בחו"ל. בפסטיבל קאן היו לנו שני סרטים: "עטאש - צימאון" של תאופקי אבו ואיל, שזכה בפרס "פיפרסקי" (איגוד המבקרים הבינלאומי) שזה פרס מאוד חשוב, ו"אור", של קרן ידיעה, שזכה בפרס "מצלמת הזהב" שזה בעצם הפרס חשוב ביותר שזכה בו הקולנוע הישראלי אי פעם, לדעתי.

"בנוסף, "אור" זכה בכל ארבעת הפרסים במסגרת "שבוע הביקורת". בהמשך היו לנו שני סרטים בוונציה: "הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי, שזכה ב"פרס למען שלום", ו"ולקחת לך אישה" של רונית אלקבץ, שזכה בפרס הקהל ובפרס של איגוד המבקרים האיטלקי לסרט הביכורים הטוב ביותר. השנה אנחנו משתתפים בפעם הראשונה בתחרות ה"פליקס", שזה האוסקר האירופי, ולשלב הסופי התקבל הסרט "אבנים". ניגשים לשם מעל אלף סרטים מאירופה ומתוכם נבחרים 40 לשלב הסופי כדי שחברי האקדמיה יראו ויצביעו. "אבנים" נמצא בין 40 הסרטים האלה. בנוסף, "אור" הולך לפסטיבל ניו-יורק, שזה פסטיבל יוקרתי שאליו מתקבלים 23 הסרטים הטובים ביותר שנעשו במשך השנה החולפת. "הכלה הסורית" זכה בפרס הקהל בלוקארנו, ובמונטריאול זכה בפרס הסרט ובעוד שני פרסים נוספים. הפריחה הגדולה מקבלת ביטוי גם בעובדה ש'אור' נמכר להרבה מאוד מדינות. הוא נמכר כרגע לקנדה, בארצות הברית רוצים את הסרט ואנחנו מתמקחים על המחיר כבר כמה חודשים ומעלים אותו כל הזמן. מכרנו אותו לאיטליה, הולנד, בלגיה, צרפת, שוויץ, מקסיקו ולעוד מדינות נוספות. יש התעניינות מאוד גדולה בעולם בקולנוע הישראלי".

* אתה יכול להסביר מה זה ה"באז" הזה שאתה אומר שיש בעולם בקשר לקולנוע הישראלי?

"בעקבות 'חתונה מאוחרת' התחילו שמועות שיש איזשהו סוג של התעוררות בישראל, שיש קולנוע ישראלי מעניין, שהוא שונה, שהוא אישי. יש יותר ויותר חברות הפצה בינלאומיות שרוצות לייצג את הסרטים שלנו. יש תחושה שזה הקולנוע הבא שיפרוץ לעולם כמו שהאיראנים פרצו לפני עשור, והקוריאנים עכשיו. אומרים שהקולנוע הישראלי זה הדבר הבא".

* מה מצפים בחו"ל מהקולנוע שלנו, זה נכון שדווקא סרטים פוליטיים פחות מעניינים אותם?

"אני חושב, שהיום יותר מעניין הקולנוע שיש לו סוג של ביטוי אישי. מה שמעניין הם נושאים מאוד פרטניים, כמעט שוליים בארץ אפילו, אבל שיש להם משמעות אוניברסלית. למשל סרטים כמו 'חתונה מאוחרת', 'אור', 'יוסי וג'אגר'. לפני שנים הייתה התעניינות מאוד גדולה בסרטי סכסוך, ההתעניינות הזאת עדיין קיימת, אבל היא לא מרכזית כמו שהייתה פעם".

* יש לקרנות הקולנוע השפעה על הנטייה הזאת? אנחנו מתחילים להתעסק בנושאים יותר חברתיים ופחות פוליטיים?

"הקרנות לא מובילות את השוק, אלא מגיבות אליו. זאת אומרת שהשינוי הוא אצל היוצרים. אני חושב שהייתה נטייה קצת מופרזת לעסוק בסכסוך, בעיקר משנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90. אז זה היה מוצדק במובן מסוים כי פסטיבלים, בתי קולנוע וערוצי טלוויזיה בחו"ל התעניינו בזה. מצד שני שילמנו על כך מחיר יקר בקהל הישראלי. סרטי הסכסוך, פרט ל'מאחורי הסורגים' של ברבש, לא עבדו בקהל. עודף העיסוק בנושאים האלה גרמו להפניית עורף לקולנוע הישראלי מצד הקהל המקומי".

* מצד שני בשנים האחרונות נעשו כמה קומדיות וסרטי פשע. יש נטייה של היוצרים לעשות קולנוע בידורי, יותר מופנה לקהל. אתה מאמין שקרנות צריכות לתמוך בסוג קולנוע שכזה?

"כתריאל שחורי, מנהל הקרן הגדולה, הצהיר שהוא רוצה להביא קהל לקולנוע. הוא רואה את זה כאחת מהמטרות המרכזיות שלו, יותר מאשר לעשות קולנוע אמנותי. אני מודאג קצת מהנטייה הזאת, כי היא יכולה להפוך למוגזמת. צריך לתמוך בסרטים פופולריים יותר, אבל צריך לתמוך גם בקולנוע האומנותי. מה שאסור שיקרה זה שהנטייה תהיה רק לכיוון קהל. אם אנחנו רוצים להצליח בקולנוע שלם, צריך לעשות את כל סוגי הסרטים האפשריים בארץ. אי אפשר לעשות את 'סופרמן' ו'מלחמת הכוכבים' מבחינות תקציביות, אבל כן אפשר לעשות דרמות אישיות, קומדיות, סרטי פשע. כשמדובר בקהל, סוג הסרטים המוביל בארץ צריך להיות קומדיות, קומדיות רומנטיות ודרמות שעוסקות בנושא המשפחה בעיקר. המצב האידילי הוא שאתה עושה סרט אומנותי שגם מביא קהל. זה לא רק בארץ זה גם בעולם ובהוליווד. לעשות סרט שגם יביא אוסקרים ושגם יצליח בקופות".

טקס חלוקת פרסי האוסקר הישראלי יתקיים ב-27 בספטמבר. השנה מביא עימו הטקס כמה שינויים. אחד מהם נולד לפני כשמונה חודשים, כאשר הנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע החליטה לקרוא לפרס "האוסקר" הישראלי בשם "פרסי אופיר", על שם שייקה אופיר. "אני מקווה מאוד שהשם החדש יחדור", אומר מארק, "כי אחרי 15 שנה שהדביקו לנו את ה'אוסקר' עכשיו קשה לנו להיפטר מזה".

* אבל פרס ה"אוסקר הישראלי" קיים מאמצע שנות ה-80, למה לקח כל-כך הרבה זמן למצוא לו שם אמיתי?

"אחת הסיבות היא שיש לנו קולנוע יחסית צעיר, שהוא חסר סמלים ושרוב הגיבורים שלו עדיין בחיים, לשמחתנו. היה לנו קושי למצוא איזשהו סוג של אתוס לשם. אני חושב ש'השוטר אזולאי' זה אחד האתוסים הגדולים שיש בקולנוע הישראלי. שייקה עשה שם עבודה מדהימה. עד היום הסרט הזה מרגש אותי ומצחיק אותי. אמנם לא ערכנו דיון מעמיק על איזה סוג קולנוע שייקה מייצג, אבל אני חושב שמצד אחד הוא מייצג קולנוע עממי, בידורי, ומצד שני קולנוע מצוין, כי 'השוטר אזולאי' היה מועמד לאוסקר וזכה בגלובוס הזהב".

* בשנה שעברה החלה מגמה שבה חלק מהסרטים שמתחרים בפרסי "אופיר" יוצאים קודם למסכים. זה משהו שלא היה קורה שנים לפני. מה גרם לשינוי?

"האוסקר, סליחה, פרס 'אופיר', הוא מקדם המכירות החזק ביותר בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, אבל הוא מקדם מכירות של סרט אחד בדרך כלל, כי יש רק מנצח אחד גדול. עד 2001 היה לנו מצב שסרט אחד מצליח בקופות וכל היתר לא, ובדרך כלל זה הסרט שזכה בפרס. ב-2002 המגמה התחילה להשתנות והיו כמה סרטים שעשו 50 אלף צופים. המגמה נמשכה ב-2003. ראינו שהסרטים יכולים לעבוד גם בלי הפרס והבנו שאם יש לך סרט חזק ואתה משווק אותו נכון הקהל יבוא גם אם תוציא אותו במארס.

"אני מקווה שהשנה יהיה פיצול ושלא יהיה סרט אחד שייקח 80 אחוז מהפרסים, כי באמת התעשייה ראויה לזה. יש הרבה סרטים טובים השנה ואני מקווה שחברי האקדמיה היו נבונים ובאמת שקלו לעומק ושלא הייתה הצבעה גורפת על סרט אחד בלבד".

* מי הם בכלל חברי האקדמיה האלה?

"לכל סרט יש את הקולות האוטומטיים של המפיק שלו, הבמאי שלו, לפעמים הצלם, העורך, אבל מעבר לזה אנשים מצביעים מה שבא להם. יש תקנון עם כללים שקובע מי יכול להיות חבר אקדמיה. מדובר באנשים שבשנים האחרונות השתתפו בהפקה של מספר מסוים של סרטים, שחקנים שבשנתיים האחרונות שיחקו באיקס סרטים, חברים בתא המבקרים, עיתונאים מתחום הקולנוע, מישהו שעובד בטלוויזיה. מדובר בהתאגדות רצונית של בעלי מקצוע ועיתונאים שעוסקים בקולנוע".

רוזנבאום הוא גם אחד המפיקים האחראים על "אור", הסרט הישראלי המדובר של השנה, שעלה ביום ה' לאקרנים בארץ. הסרט עוסק בחייה של אור (דנה אבגי), נערה מתבגרת שאימה (רונית אלקבץ) עוסקת בזנות. אור עובדת בשטיפת כלים, לומדת בתיכון ואוספת בקבוקים ריקים מהרחוב כדי להשלים את ההכנסות. היא מטפלת באמא שלה, עוזרת לה למצוא עבודה ומנסה לשכנע אותה לצאת מחיי הזנות. "זנות זה לא מקצוע" הצהירה הבמאית קרן ידעיה בערב הקרנת הבכורה לסרטה. הסרט מתאר את התדרדרותן של הדמויות בקונטקסט של חברה, שלפעמים אדישה ולפעמים מעמידה פנים שהיא עוזרת. ידעיה ביימה במעורבות רגשית טוטאלית סרט עמוק ונוגה, והצליחה לעקוף את כל הקלישאות שנושא כזה בדרך כלל מושך. לקראת היציאה נערכה תוכנית הפצה מיוחדת.

"'אור' עולה בהתחלה ל-7 מסכים בלבד. אנחנו חושבים שזה סרט מרגש ומאמינים שהשמועה מאוד תעזור לו, לכן היציאה היא מה שנקראת ב"פלאטפורם". זה אומר שבהתחלה יש יציאה מצומצמת בערים הגדולות, איפה שיש הרבה קהל, כדי ללחוץ על הקופה וליצור מצב שבתי הקולנוע מלאים. אחר כך נתחיל לפתוח עוד מסכים, כשבסופו של דבר אנחנו מתכוונים להגיע ל-18 אולמות ברחבי הארץ. אנחנו מאמינים שמדובר בסרט לקהל. זה לא רק שהוא קיבל פרסים, אלא גם הקהל מאוד יכול להתרגש ממנו ולהזדהות עם הדמויות והמשחק. אחרי הסרט אנשים ילכו הביתה עם סוג של הרהור והתרגשות".