צמחונים נושכים

בגובה 650 מטרים מעל פני הים, מול נוף גלילי עוצר-נשימה וכינרת מלאה מתמיד, הפסקול הקבוע של מושב אמירים הוא דממת אלחוט. בשנים האחרונות הפך אמירים לממלכת הצימרים של ישראל; המקום הכמעט-אוטומטי שבו מבקשים ישראלים הלומי-עבודה לנפוש ולספוג מעט שלווה גלילית. אבל בלה שולדנרט, בעלת צימרים ומסעדת "הסעודה האחרונה" במושב הצמחוני, לא קונה את הגזר הזה. "יש כאן המון כוחניות", היא אומרת. "כמה שזה נראה מקום פסטורלי, כאילו שהכול כאן יפה ונפלא ומקסים - האמת היא שיש פה המון אנשים תאבי-בצע. גרידיס. אם תפרסמו את מה שאמרתי לכם היום, תפתחו תיבת פנדורה רצינית מאוד".

אמירים הוא אתר התיירות הכפרי הגדול והרווחי ביותר בארץ. עסקי השכרת הצימרים של המושב, שנמצאים בבעלותם הפרטית של חבריו, מגלגלים מיליוני שקלים בשנה. עונת החגים היא שעתם היפה. שמחת-תורה אומנם עדיין לפנינו, אך תושבי הממלכה כבר עובדים במרץ על חידוש מלאי הנופשים בחודשים שאחריו. אלא שעל העדנה הכלכלית מעיבה מערכת יחסים עכורה, שפוגעת הן בהתנהלות העסקית והן בחיי היומיום במושב. כאשר כמחצית מהמשפחות מנהלות את אותו עסק, התחרות גדולה - ומספקת קרקע פורייה למאבקים מרים.

אם ב-1995 פעלו באמירים כ-80 צימרים, היום מגיע מספרם ל-150, המופעלים על-ידי 45 משפחות. בתפוסה ממוצעת של 200 לילות בשנה, ובמחיר ממוצע של 500 שקלים ללילה, מדובר במחזור מכירות המוערך ב-15 מיליון שקל - כ-330 אלף שקל למשפחה. ככל הידוע, זהו המושב היחיד שבו פועל מרכז הזמנות המנתב את הפונים אל יחידות-הנופש השונות. את המרכז מנהלת ביד רמה כבר כ-20 שנה שרה פלג, חברה במושב ובעלת חמישה צימרים לאירוח. תושבים באמירים טוענים כי עסקי הצימרים של משפחת פלג - שרה ובניה - פורחים ומשגשגים, וכי המשפחה נהנית ממספר ההזמנות הגדול ביותר במושב הודות לתפקידה של פלג. במקום להציע לקהל הנופשים הפוטנציאלים את הצימרים השונים, אומרים התושבים, היא ממליצה לתיירים על הצימרים שלה ושל בנה.

"יש באמירים מין מנהג כזה: בכל מקום שאליו מגיעים האורחים, שואלים אותם 'איפה אתה מתארח?'", מספר בעל צימר. "בעבר הייתי ממליץ לאורחים שלי על כל מיני מסעדות ופעילויות במושב. עד שפעם אחת אחד האורחים שלי אמר לי, לפני שהוא עזב, 'בשום מקום לא ראיתי כזה חוסר פרגון כמו אצלכם'. הסתבר שכאשר הוא סיפר שהוא מתארח אצלי, התחילו לומר עלינו כל מיני דברים רעים. מאז אני לא שולח יותר את האורחים לשום מקום".

"למה שאני אשלם 10% למזכירה?"

ב-2003 התארחו בצימרים בצפון כ-285 אלף ישראלים. לפני כשלושה חודשים פרסמה חברת דן אנד ברדסטריט דוח, שהצביע על עלייה משמעותית בשיעורים הללו. מאז הנסיגה מלבנון והשקט היחסי באזור, לא נראה שיש גורם כלשהו שיכול לעצור את הרומן הלוהט שבין הישראלים לבקתות העץ והאבן הגליליות, כ-7,500 במספר.

אמירים הוא מותג מנצח בעולם הזה. הרולס-רויס של תרבות הנופש הישראלית הפך בשנים האחרונות לתעשייה משגשגת המגלגלת מחזורים נאים, גם בימים שבהם נאנקים בבתי-המלון. עוצמתו של המותג מתבטאת, למשל, בדרך שבה בוחרים בעלי הצימרים ממושב שפר הסמוך לפרסם את עצמם: באתרי האינטרנט שלהם הם נוהגים לציין כי הם ממוקמים "ליד אמירים" - מעין תו-תקן שאמור לשכנע את הנופש כי הגיע למקום טוב באמת. אסתר שריר, בעלת הצימרים "חופשה בכפר", אומרת שהיא "מפרגנת מכל הלב" למושבים הסמוכים, אבל "גם אם תיתן לי ארמון אני לא אלך להתארח בהם. פה יש מסעדות, מרפאים טבעוניים, סטודיו'אים לאמנויות, יש משהו אחר באוויר. זה מתאים לעשירון העליון, לא בהכרח בכסף אלא ברמה האישית - להם אמירים זה מותג. עשירי הארץ היו אצלי וחזרו. הם לא באים בשביל הארבעה קירות; את זה יש להם בקיסריה ובסביון. הם באים בשביל המשהו הזה שיש באמירים באוויר, שאין אותו בשום מקום".

בשיטה של אמירים, הנופש הפוטנציאלי מתקשר למרכז ההזמנות, מסביר את מבוקשו, ומופנה לצימר המתאים לפי הבנתה של שרה פלג. בעל הצימר, בתמורה, משלם למרכז 10% עמלה. אלא שבשנים האחרונות החליטו בעלי צימרים להתנתק בהדרגה מהמרכז, לאחר שנוכחו, לטענתם, כי פלג מיטיבה עם העסקים של בנה ושל מקורביה. כראיה לכך, הם מצביעים על העובדה שהצימר שבבעלות בנה, אופיר ("בית החלומות"), זכה לאכלס אורחים במשך 220 לילות כבר בשנתו הראשונה. "זה המון. איך בחור צעיר, סטודנט שבכלל לא נמצא כאן רוב הזמן, בצימר רגיל בלי נוף מיוחד, ולא מפורסם - מגיע למצב כזה?", קובל לורנס שולדנברנט, בעלה של בלה. "יש לזה רק תשובה אחת: היפנו אותו ממרכז ההזמנות. ומי יכול להפנות אותו אם לא מנהלת מרכז ההזמנות, שהיא לגמרי-לא-במקרה אמא שלו?".

"אין לי שום סיבה לתת למרכז 10% עמלה", אומרת בלה. "היו שנים שכן הייתי רשומה במרכז, ומעולם לא קיבלתי מהם אפילו אורח אחד. למה שאני אשלם 10% בשביל מזכירה?".

איך פלג מחליטה למי להפנות את המתקשרים?

"יש לה עדיפויות משלה: קודם-כול למלא את הצימרים שלה ושל החברים שלה".

אז מי שלא חבר של שרה, לא מקבל לקוחות?

"כן. היא די מקוממת אותי ועוד הרבה אנשים. כולם פה ממורמרים. היא יושבת בתפקיד הזה 20 שנה, ביג תוחעס, ולא זזה משם. זה לא היה צריך להיות כך. היה צריך לשבת בתפקיד מישהו שאין לו עניין אישי".

למה אתם לא יוזמים מהלך כזה?

"להחליף את שרה נתפס כאן כמשהו דמיוני. האנשים כאן מאוד אינדיבידואליסטים ושונים, חיים בתוך עצמם. אולי באמת אנחנו צריכים כאן קצת יותר דם מרוקאי כדי לשנות דברים".

גם תושבים שנכנסו לתחום בשנים האחרונות החליטו שלא להצטרף למרכז, הנתפס כשריד ארכאי של זמנים עברו. מיכל גואלמן הקימה לפני כשלוש שנים את "הבקתות של מיכל". לדבריה, הרעיון לעסק הגיע בעקבות מדיטציה עמוקה שחוותה, שבמהלכה התגלה לעיניה חיזיון קסום שכלל בקתת-עץ בלב יער, ובה ג'קוזי גדול שמעליו תקרת זכוכית המאפשרת לשמש למלא את הבקתה ב"אנרגיות קסומות".

מיד לאחר שהתעוררה מהמדיטציה החלה גואלמן בתכנון ובהקמת הבקתות, והיום היא גובה בעבורן 650 שקל ללילה. כיאה למי שהקימה את העסק שלה בגלל חזיון מדיטציה, מרבה גואלמן לדבר על אנרגיות חיוביות ועל ה"נשמה" - עד ששואלים אותה על מרכז ההזמנות. "אני אחת שלא אומרת מילה רעה, ואני לא מעוניינת לשפוך זבל", היא מצליחה להתאפק. "החלטתי שאני רוצה להיות עצמאית לחלוטין. אנחנו קבוצה של חבר'ה שעוזרים אחד לשני. אם אחד מלא, מפנים לאחר".

את חוששת ששרה לא תפנה אלייך לקוחות?

"היא לא תיתן את הטלפון שלי, כי אני לא רשומה שם. היא מפנה אנשים, אין לי מושג למי. ניתקתי את עצמי מזה, זה לא מעניין אותי. אני מטפלת בשיאצו ואני מאמינה שמי שצריך להגיע אליי, יגיע".

"הוותיקים נתקעו בשנות ה-60"

תושבי אמירים לא אוהבים במיוחד לדבר על הסכסוכים הפנימיים במושב עם אורחים מבחוץ; "אנשים כאן לא סולחים ולא שוכחים", מסבירה אחת התושבות. אבל מדובר גם בשיקול כלכלי קר: בעלי הצימרים מרוויחים מהמותגיות של המושב, השואבת את עוצמתה מתדמית השלווה והפסטורליה. בסופו של דבר, פגיעה במאפייני המותג תזיק לכולם. "עם הזמן למדנו שאם נחיה בשלום ונעזור אחד לשני - זה ייטיב עם כולנו", מסבירה עדנה חמיאל, בעלת "צימרים ביער" ומסעדת חמיאל. אחרים מודים בחצי-פה בקיומה של בעיה. "תשאלו את שרה אם זה לא יוצר התנגשות אינטרסים", אומרת כרמלה אליה, בעלת הצימרים "אוויר ואווירה".

ומה היא תענה?

"היא תגיד שאפשר לחשוב ככה, ואפשר לחשוב אחרת. אבל אני אומרת שאם יש לשרה חור - היא קודם תמלא את הצימרים שלה".

"מה שקורה כאן הוא מה שקורה בכל דבר בישראל", אומרת שכנה אחרת הרשומה במרכז ההזמנות, ומבקשת להישאר בעילום שם. "מי שקרוב לצלחת, לוקח יותר לעצמו. אבל האנשים כאן שותקים ושומרים את הדברים בלב, כי אחרי שמישהו אומר משהו - לעולם לא סולחים לו. זה מושב, לא יישוב עירוני, וכאן הכול אישי". לדבריה, כלל לא בטוח שפלג מודעת להתמרמרות הרבה שהיא מעוררת, כיוון שהשיטה במושב היא לדבר מאחורי הגב. "לא יעזור לי אם אגיד לה 'המלך הוא עירום'", היא מסבירה.

טענה נוספת מתייחסת לאיכות הצימרים. בלה שולדנברנט לא מהססת לקבוע שהצימרים שרשומים במרכז ההזמנות - ומדובר ברוב הצימרים באמירים - פחות טובים מהמקובל, שהרי לו היו איכותיים מספיק, היא טוענת, הם היו משיגים לקוחות בכוחות עצמם, ולא נזקקים לעזרת המרכז. "יש צימרים שהמצב שלהם פשוט מזעזע", היא טוענת. "אנשים מגיעים ובורחים. אני כל פעם אומרת לשרה, 'אל תפני לשם אנשים!'. מסכנים, הם משלמים ממיטב כספם, ובורחים עם עוגמת-נפש. תחשבו איזו פרסומת רעה זה עושה לאמירים".

ניסיתם להחליף את בעלי הסמכויות?

"אני לא יודעת אם אני רוצה לפתוח את זה. זו תיבת פנדורה שאני לא רוצה שתתפוצץ. מי שעובד עם המשרד נוח לו. המשרד לא מפנה לצימרים הטובים, כי אחר-כך האורחים יראו כי טוב, ובפעם הבאה יידעו לאן לפנות".

את טוענת שאין שום דבר טוב במרכז ההזמנות?

"בעיקרון זה דבר טוב, כי זה מקל על האנשים. בלי מרכז ההזמנות, יש צימרים שאף אחד לא יגיע אליהם. כיום צריך את זה פחות, כי יש אינטרנט. זה עוזר יותר לאנשים שהצימרים שלהם ברמה נמוכה והם לא מצליחים למכור. רק החלשים בפנים. ואנשים יודעים את זה: לפעמים אני מלאה ומפנה פונים למשרד, והם אומרים לי, 'לא, משם מגיעים למקומות הלא-טובים'".

לאמירים דווקא יצא מוניטין של מושב עם צימרים נפלאים.

"באמירים יש גם צימרים ותיקים ולא טובים. אלה שבנו צימרים חדשים הם נחמדים, אבל הוותיקים פשוט נתקעו אי-שם בשנות ה-60, והם אלה שנדפקים בגלל מרכז ההזמנות. את מקבלת כזו משכורת, אז תעזרי לאנשים מסכנים שנמצאים על הקרשים ולא מבינים שצריך לשדרג. תקדמי אותם, תסבירי להם איך לשפר את הצימרים".

"אמירים היא שם-דבר", אומרים בצימר אחר. "אנחנו המצאנו את כל העניין הזה. אבל הוותיקים נתקעו. הישראלי מפונק, הוא יודע מה זה צימרים בכל העולם, וכדי להשביע את רצונו צריך לשדרג, כמו שמשדרגים כל דבר. אבל הכפר נתקע. הרבה משפחות לא משיגות לקוחות ושואלות, 'אופס, מה קרה?'. ממציאים תירוצים כאילו יש יותר מדי צימרים".

שדרוגים בצימר ובשירות, מתברר, אינם מהלך פשוט מבחינת הבעלים: אם אחד יציע ארוחת-בוקר כלולה במחיר, ייאלצו כל היתר ללכת בעקבותיו, ולא בשמחה מרובה. רובם מעדיפים להימנע משיפורים גדולים מדי, כדי לא להרגיז את השכנים ולנקר עיניים. הבעיה מחמירה כשמדובר בתוספות שעולות כסף רב. "חלק מהאנשים רוצים ליישר קו", מסביר תושב. "זו איזושהי צרות-עין, אולי. מפחדים כשמישהו משדרג את הצימר שלו, כי אז צריכים בגללו להשקיע כסף".

"כמו הפטיש והמגל ברוסיה"

שרה פלג שומעת את הטענות כלפיה, ומתרתחת. "בלה ולורנס הם האנשים הכי לא הוגנים באמירים", היא מתלהטת. "יש להם מסעדה, ואנחנו שולחים אליהם אורחים כל הזמן. בכניסה למסעדה הם שמים תמונות מהחדרים שלהם, והאורחים שאני שולחת צריכים לראות את זה. בפעם הבאה, יגיעו אליהם. הם האחרונים שיכולים לזרוק אבן, כי הם גרים בבית מזכוכית. הם אומרים דברים מאוד מכוערים. זה נוגע לי לתחת".

מה באשר לטענות על הפעלת פרוטקציה?

"אלה לשונות רעות, הכול מצוץ מהאצבע. כל אחד יכול לבוא ולראות שלא שרה, ולא הבן של שרה, קיבלו יותר מהאחרים. אני בפירוש לא סותמת חורים קודם כול לעצמי. יותר מזה: הרבה פעמים תמצא שאצלי חדרים נשארו פנויים בסוף השבוע, ומילאתי לאנשים אחרים לפני שדאגתי לי. יש אנשים שעינם צרה. זה לא הוגן להגיד ש'שרה דואגת רק לעצמה'".

ובכל זאת, הצימר של הבן שלך פעל 220 לילות בשנה האחרונה.

"אולי 10% מתוך זה בא מהמשרד. הבקתה של הבן שלי, כשהוא בנה אותה, לא היה דבר כזה בגליל. עד היום זו בקתת-אירוח ברמה הכי גבוהה שיש - בלי דברים פלצניים וג'קוזי עם אור בתחת. תראו, אנשים שלא משקיעים בצימרים שלהם, המרכז לא יכול לעזור להם".

בין בעלי הצימרים יש גם כאלה שתומכים בפלג, כמו למשל חנה לוין, בעלת הצימרים "לוין נוף מרהיב", שטוענת כי "אין במרכז פרוטקציות. שרה מנתבת את העסק כך שאנשים יהיו מרוצים".

זה לא נכון שהיא לוקחת הרבה לעצמה?

"אז היא תיקח לעצמה. אני לא מקנאה בעבודה שלה, שהיא מאוד תובענית. לפעמים אנשים מתקשרים ב-11 בלילה, אין לה שקט".

גם חמיאל הודפת את הטענות שלפיהן חברי המרכז הם בעיקר בעלי צימרים שחסרים להם לקוחות. "אולי דווקא לאלה שמתלוננים אין מספיק הזמנות", היא אומרת. "אני לפעמים מתבאסת שאני צריכה לשלם למרכז עמלה, כי אני מלאה גם ככה, אבל מחויבת לקבל לקוח שהגיע דרך המרכז".

שריר, חברתה של פלג, טוענת שיש כאן מלחמה בין ותיקי המושב לבין גורמים שחדרו אליו בשנים האחרונות ואשר פועלים ממניעים כספיים בלבד, ומתעלמים או לא מבינים את רוח המושב. לשריר יש את הייחוס המקומי המאפשר לה להסתכל על הכול באספקלריה של חלוצים: היא בת למשפחת דנן, המשפחה המייסדת של המושב, שהגיעה אליו ב-1958 והיתה למשפחה הצמחונית הראשונה באזור.

"אנחנו מהמפרגנים", היא מבקשת להבהיר. "אם תכיר את שרה, אתה תיגנב עליה. היא אישה מקסימה, נפלאה". לאלה שלא מחבבים את שרה היא מפרגנת קצת פחות: "אני מכירה כמה משפחות שאומרות שצריך היה לסגור את מרכז ההזמנות. לדעתי, הכול פונקציה של כמה אתה גדול בתפיסה שלך. התפיסה הנכונה היא זו שמעניקה חשיבות לקולקטיב, לא רק למה שנכנס לך לחשבון הבנק. יש כאלה שאומרים, 'לא מעניין אותי כלום, מעניין אותי רק מה נכנס לי בסוף החודש'".

מדברים פה על פרוטקציות בפיזור ההזמנות.

"האנשים הרציניים באמירים יגידו לך שמרכז ההזמנות חייב להתקיים. אלה שרק הגיעו לכאן, ובקושי הזיזו אבן או שתיים, יגידו לך 'זה לא מעניין אותי'. מעניין אותם רק הכיס שלהם. בן-אדם גדול לא ירגיש מקופח, הוא ירגיש שייך".

אלא שמילים כמו "קולקטיב", שבהן משתמשת שריר, הן בדיוק מהסוג שמעורר חלחלה בגוום של אותם בעלי צימרים "לא רציניים", כהגדרתה. אלו אינם מבינים מדוע הם צריכים לסייע ל"קולקטיב", במקום שהקולקטיב יסייע להם. עד לא מזמן, מספרים במושב, נדרש כל בעל צימר שקיבל אורח דרך המרכז לשלם לא רק עמלה של 10%, אלא גם מע"מ - על אף שהמחיר שהוא גובה מהאורח כולל את המע"מ בתוכו.

"זה היה איזשהו סידור שקבעו לפני 40 שנה, כדי שיהיה כסף להחזיק את המשרד", קובלים המתנגדים. "למה אנחנו צריכים לשלם ככה כל פעם? הולכים כסומא, אטומים לגמרי. אומרים, 'אנחנו מוכנים לתת מהכסף שלנו כדי שהמשרד יעבוד'. זה לא מובן: הרי המשרד צריך להיות שם בשביל לעזור לעסקים שלנו. אבל כאן לא עובדים בראש עירוני. זה ראש מהפטיש והמגל ברוסיה". *