השנה של הקולנוע הייתה גדולה על הטלוויזיה

טקס פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע שהתקיים אמש במשכן לאומנויות הבמה עורר הרבה ציפיות, היות שבפעם הראשונה בהיסטוריה הזוכה לא היה ידוע מראש. תשס"ד הייתה שנה מדהימה לקולנוע הישראלי וכולם רצו להיות שם כדי לחגוג אותה. הגאווה הכללית נוצרה בזכות תחרות אמיתית, סרטים טובים, פרסים שחלק מהסרטים כבר קיבלו בחו"ל, סרטים שכבר עשו את שלהם בקופות ואפשר להגיד שבפעם הראשונה, העתיד של הסרטים המועמדים לא נקבע על ידי פרס אופיר. אם פעם מי שזכה באופיר הפך לסרט המצליח ביותר בקופות, השנה, פרסי האקדמיה ציינו נקודת סיום, או הגשמה, ולא מקפצה או נקודת זינוק.

בעקבות ההתרגשות והציפיות, התבקש טקס מכובד, מרגש וגאה בעצמו. אך זה לא קרה. הסימפטום הבולט ביותר למחלה של התעשייה המקומית בתחום הקולנוע הוא שרוב האנשים מתעקשים לקרוא לפרס האקדמיה הישראלית "אוסקר". "אוסקר", ניתן לפרש במובן מסוים כ"האוסקר הקטן שלנו" לעומת האוסקר האמריקני ה"אמיתי", כפי שציין קושניר במהלך הטקס. דווקא ליוצרים המקומיים פרס האקדמיה הוא פרס חשוב ובעל ערך בפני עצמו. מדובר בפרס המקומי המתוקשר ביותר, בו משתתפים כל אנשי התעשייה הישראלית. פרס שהקולגות מעניקים פה בבית - פרס שמכיר ביוצר כחלק מהמערכת המקומית. לכן הרגש הקיים כלפי פרס אופיר הוא רגש עצום. יש סרטים שזכו באהבת הקהל ויש פרסים שזוכים באהבת הפסטיבלים בחו"ל, אבל לעולם היוצר יחפש את הכרת בני משפחתו, ופרס אופיר הוא ההכרה הזאת. ברגע שמארגני הטקס יבינו זאת, אולי יבינו גם איך פרס כזה אמור לכבד את עצמו. לא עם בדיחות קרש, לא עם ציניות, ריחוק וזלזול עצמי, אלא באהבה לקולנוע המקומי שבשנה האחרונה לא רק השתדל, אלא גם הצליח לרצות את כולם.

בחירות מסחריות

הזוכה הגדול השנה היה "מדורת השבט" של יוסף סידר. הסרט זכה בחמישה פרסים כולל הסרט הטוב ביותר. סידר זכה בפרס לבימוי ולתסריט, חני פירסטנברג זכתה בפרס לשחקנית המשנה, ועינת גלזר-זרחין זכתה בזכות "מדורת השבט" בפרס האקדמיה הרביעי שלה בתחום העריכה (אחרי הסרטים "מסוכנת", "החברים של יאנה" ו"כנפיים שבורות"). מה שבולט בפרסי האקדמיה היא הנטייה לקולנוע מסחרי. זאת הסיבה שכולם היו מופתעים מהיעדר מועמדותו של "סוף העולם שמאלה" בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. שיחת היום בטקס סבבה סביב נושא זה (ראו מסגרת).

הסרטים האיכותיים ביותר שנעשו השנה, אלה שזכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע בעולם ובארץ, נאלצו להסתפק בפרס אחד כל אחד. "אור" זיכה את דנה איבגי בפרס לשחקנית הטובה ביותר. איבגי הפגינה את המשחק האמיץ והטוב ביותר של השנה כשהחזיקה על כתפיה סרט שדרש זאת ממנה בגלל סגנונו הקולנועי הצנוע. איבגי הצליחה לרגש בעוצמות נדירות ולעמוד במרכז סרט קשה ומורכב. "עטאש-צימאון", כנראה הסרט הטוב ביותר של השנה, זכה בפרס לצילום. אסף סודרי הוא הצלם המעניין ביותר שעובד היום בארץ, והוא היורש הישיר של צלמים כמו אדם גרינברג, שצילם את "מציצים" ו"אסקימו לימון" ומייד עזב לארה"ב וצילם שם סרטים כמו "שליחות קטלנית 2". סודרי הוא בעל כשרון ויזואלי אדיר, ונראה כאילו יכול לגרום לכל דבר להיראות יפה ובעל מורכבות. "עטאש - צימאון" הוא סרט מצוין בזכות שלושה מרכיבים, הצילום, כפי שנאמר, הבימוי הרגיש של תאופיק אבו-ואיל, ופניהם מלאות ההבעה של השחקנים הראשיים. יתכן שהבעיה העיקרית של אנשי האקדמיה עם הסרט הזה היא הקצב. מדובר בסרט איטי, שדורש סבלנות, שלא קורה בו כלום כמעט עד סופו ומה שקורה מתרחש בצורה עדינה וכמעט בלתי מורגשת, בגלים תת-קרקעיים.

בעזרת השם

אך הנטייה לקולנוע מסחרי מובנת ומקובלת, ולכן היה מעניין לראות שבמסגרת הזוכים בלטה השנה הנוכחות הדתית. זאת אולי הפעם הראשונה שגם הודו לבורא עולם על זכייה. שולי רנד, שעלה לקבל את הפרס על השחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"אושפיזין" הודה דבר ראשון "לשם יתברך, שלכבודו עשיתי את הסרט הזה". יוסף סידר, הזוכה הגדול, מייצג את המגזר היהודי הדתי, וגם הסרט הדוקומנטרי הזוכה, "את שאהבה נפשי" של אילאיל אלכסנדר, עוסק בנערות לסביות חרדיות. יתכן שאפשר לדבר על זכייתם של נושאים יהודיים בטקס זה על פני נושאים פוליטיים וחברתיים. אך גם הדתי, בארצנו, הוא עניין פוליטי, ויש תיאוריה שאומרת שהקולנוע בעל יכולת לנבא את מה שיקרה בחברה בזכות זה שהוא מבטא את זרמי התת-מודע החברתי ומכוון לאן אלה יובילו. תעשיית הקולנוע, שתמיד הייתה שמאלנית וחילונית, מתחילה להיפתח לנושאים דתיים. האם זה מנבא רביזיה כללית לקשר בין יהדות וישראליות במדינה שלנו?

תלמדו מהפנר

אולי אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לטקס הלא מכובד הייתה האופן בו התנהל הגשת הפרס למפעל חיים לאברהם הפנר. הפנר, שידע זמנים טובים בשנות ה-70 והוערך על יצירות כמו "לאן נעלם דניאל ואקס?" כבר שנים רבות שמלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א אך לא זוכה לעשות סרטים בעצמו. קטע הוידיאו שהציג את הפנר לא היה מספיק מרגש, ולא באמת הראה למה מגיע פרס מפעל חיים לאיש התרבות הנפלא הזה, שחינך דורות שלמים של במאים בארץ וביים סרטים שעד היום נותנים השראה לחלק מהיוצרים. הפנר עצמו, לא הצליח לתת כבוד לאלה שנותנים לו פרס כבוד. האישיות הצנועה שלו גרמה לו לרדת מהבמה מהר מאוד. בזמן האחרון קיבל הפנר מספר פרסים על מפעל חיים. הוא קיבל פרסי כבוד כאלה גם בפסטיבל ירושלים וגם בפסטיבל חיפה. אמש היה תורה של האקדמיה הישראלית לכבד אותו. אולי אם הפנר היה נואם הוא היה מוצא את עצמו אומר "קחו את הפרסים האלה, אני רוצה קרנות, אני רוצה לעשות סרטים".

אברהם הפנר הוא אחד המורים לתסריטאות המרגשים בחוג לקולנוע. בשיעור הראשון של הקורס שלו הוא נכנס לכיתה ושואל/אומר, "איך כותבים תסריט: סיפרתם פעם למישהו סרט שראיתם? יופי, אז עכשיו תספרו סרט שעוד לא ראיתם". את הסרט הזה של פרסי האקדמיה הישראלית כולנו כבר ראינו. נשאר רק לקוות שבשנה הבאה האקדמיה תספר סרט אחר - יפה, מצחיק, מרגש ומכובד, כמו הקולנוע הישראלי השנה.

עוד זכו בפרסים: משה איבגי ("מטאליק בלוז") לשחקן משנה; לעיצוב אמנותי זכה יורם שייר ("סוף העולם שמאלה"); לעיצוב תלבושות רונה דורון ("סוף העולם שמאלה"); המלחין הטוב ביותר היה עברי לידר ("ללכת על המים"); פרס הפסקול חולק בין איתי אלוהב, גיל תורן, רונן נגל, אילנה גרושקא וישראל דוד ("ללכת על המים") ודוד ליס, רונן נגל, ג'ון פרסל, גיל תורן וישראל דוד ("שנת אפס"). בנוסף חולקו שני פרסי הוקרה. פרס על הישגים מיוחדים הוענק למלחין נחום היימן ופרס מיוחד הוענק ליורם גולן לשעבר ראש מרכז הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה. *