"בעקבות החלטת האוצר להסיר את התנגדותו לאימוץ מסקנות ועדת ענבר לשדרוג רמת הקולחים משניונית לשלישונית, יושקעו בשנים הקרובות כמיליארד שקל בשיפור מכוני טיהור שפכים" - כך מבשר סמנכ"ל תשתיות במשרד לאיכות הסביבה, ד"ר יוסי ענבר, מי שעמד לפני כארבע שנים בראש ועדת ענבר. הוועדה קבעה שיש להעלות בדחיפות את רמת טיהור הקולחים, כדי למנוע את המשך הנזקים לקרקע, לצומח ולמי התהום, נזקים הנגרמים מהשקיה בשפכים שאינם מטוהרים לרמה מספקת.
אם תמומש ההחלטה, ניתן יהיה להשתמש בקולחים להשקיית כל סוגי הגידולים, ולהזרימם לנחלים. זאת, בניגוד למצב השורר כיום, שבו הטיהור החלקי מאפשר השקיית מגוון מצומצם של גידולים, וגורם במקביל לנזק אדיר לסביבה.
לדברי ענבר, חברי הוועדה, ביניהם נציגי משרד האוצר, משרד הבריאות נציבות המים משרד התשתיות, המינהל תשתיות ביוב, משרד הפנים, משרד התמ"ס ואחרים, מדרגים בימים אלה את המט"שים המיועדים לשדרוג, על-פי סדרי עדיפויות, מתוך כוונה להתחיל במהלך מיד עם אישור קבלת ההמלצות בממשלה. דירוג המט"שים יעשה על-פי תוכניות ההשבה ועל פי רגישות הקרקע במקום בו נמצא המט"ש.
אין ספק שבשורת אימוץ מסקנות ועדת ענבר תתקבל באנחת רווחה במשק המים. כל מומחי המים חזרו והתריעו אין ספור פעמים על כך, שאי קבלת המלצות הוועדה גורמת לנזק בלתי הפיך למשק המים. לטענתם, השקיה בקולחים שאינם מטוהרים לרמה מספיקה גורמת לזיהום הקרקע, לזיהום מי התהום, לזיהום בארות, לירידה באיכות הגידולים, לזיהום נחלים ואף לסכנה שיבואני התוצרת החקלאית הישראלית יסרבו לרכוש אותה, מחשש שאלה הושקו במים מזוהמים.
למרות התרעות חמורות אלה, היו ליישום מסקנות הוועדה מתנגדים לא מעטים, ביניהם משרד החקלאות והרשויות המקומיות. הוויכוח המרכזי היה, כמובן, בשאלה מי ישא בנטל השדרוג, שעלותו תוספת של 50-30 אגורות למ"ק מים. לוועדה קמה גם אופוזיציה בדמותם של מספר כלכלנים, שטענו שאין שום הגיון בשדרוג הקולחים לרמה גבוהה והזרמתם לנחלים ומשם לים.
לטענתם, יש לשדרג קולחים בצורה סלקטיבית ובמקומות רגישים בלבד. התומכים טענו, כי בשל נטייתם של המים לזרום ממקום למקום, סופה של הסלקציה להיכשל.
באשר לוויכוח על המחיר, טוען ענבר, כיום משלם החקלאי 60-50 אגורות למ"ק עבור מי קולחים המטוהרים לרמה שניונית. תוספת העלות, שניתן יהיה לחלקה בין המגזר העירוני לחקלאי, תאפשר את המשך קיום החקלאות על-ידי אספקת מים באיכות טובה לחקלאות, ותמנע את זיהום האקוויפר.
מנתוני נציבות המים עולה, שצריכת המים הביתית והתעשייתית היא של 800 מיליון מ"ק, מהם 560 מיליון מ"ק מגיעים למערכות הביוב. 80% ממים אלה מטופלים במתקני טיפול למיניהם. 65% מכמות זו, 300 מיליון מ"ק, מושבים לחקלאות ומשקים 400 אלף דונם.
אסור לשכוח, מדגיש ענבר, שלקיצוץ במים ולאובדן החקלאות יש מחיר קשה. נטישת החקלאות גורמת למידבור, להזנחה, להפיכת הקרקעות הנטושות למזבלות ולבניית נדל"ן, תופעות שמחירן גבוה מדי ואסור בשום אופן להשלים איתן.
גלובס: כיצד קרה שיישום הדו"ח עוכב זמן כה רב?
ענבר: "התקנים נקבעו אמנם כבר לפני ארבע שנים, אך להם התנגדו האוצר והשלטון המקומי. לא רק זאת, בשל חילופי השלטון, הדיון במסקנות נדחה משנה לשנה, ואילו איכות הקרקע ואיכות המים המשיכו להתדרדר. אם המצב היה נמשך, היינו מסכנים לא רק את משק המים אלא גם את החקלאות ואת היצוא החקלאי".
במשק המים ובארגונים הסביבתיים מותחים ביקורת קשה על ד"ר ענבר על כך שלא קידם בתקיפות מספיקה את מסקנות הוועדה בראשה עמד. אגודת אדם טבע ודין הודיע שאם ההמלצות לא יקודמו בחודש הקרוב, היא תעתור לבג"ץ בדרישה לחייב את האוצר לפעול על פיהן.
- האם גם אתה תומך בהתפלת הקולחים, כפי שדורשים מומחי הטכניון בראשם פרופ' (אמריטוס) דן זסלבסקי ופרופ' רפי סמיט, הטוענים שהקנס שאנו מטילים על ילדינו באי התפלת הקולחים הוא של מיליארד שקל בשנה.
"הצורך להתפיל את הקולחים קשור במידה רבה להתפלת מי הים. ברגע שפרויקט ההתפלה יצא לדרך, יתקבלו במערכת מים בעלי מליחות נמוכה מאוד. מים אלה יתערבבו עם מי הקולחים ויצרו מים במליחות סבירה, שלא תגרום סכנה לקרקע". לדבריו, עדיף להתפיל מי ים מאשר להתפיל קולחים.
"אני לא מנסה לומר כאן שעמדת הטכניון מוטעית, צריך רק לזכור, שבהתפלת קולחים מקבלים רכז מלחים שהוא בעייתי לטיפול ובעייתי להזרמה לים. כיו"ר הוועדה למתן היתרים אני יודע, שתהיה בעיה קשה לאשר את הזרמת הרכז לים, שכן בכך אנחנו מוסיפים למי הים חומרים מיותרים. צריך לזכור, שיש הרבה חומרים שהם סבירים להטמנה בקרקע אך מסוכנים לאיכות מי הים. כך למשל בורון, שהוא רעיל מאוד לצמחים, נמצא בריכוז גבוה בים ואינו מפריע שם לאיש. הים רגיש למתכות כבדות הרבה יותר מאשר היבשה. אין זה סוד שלקרקע כוח ספיגה יותר גדול מאשר לים, ויש לקחת זאת בחשבון לפני שמחליטים החלטות כבדות משקל, כמו למשל התפלת הקולחים".
ענבר משמש במקביל כמנהל מפעל תעשיות אלקטרוכימיות, תיק כבד מאוד שהטיל בית המשפט על המשרד לאיכות הסביבה. המאיים למוטט לחלוטין את תקציבו.
מפעל תעשיות אלקטרוכמיות בעכו, השייך לחברת ICC בבעלות ג'והן פרבר, נקלע לקשיים, בין השאר בשל ניהול רשלני. לפני מספר חודשים פרצה במפעל דליקה, שחייבה את תושבי האיזור להישאר בביתם. דליקה זו עוררה את חשש התושבים ובעיקר את עמותת אזרחים בגליל, להיכנס לפעילות ולדרוש את סגירת המפעל ופינוי החומרים המסוכנים שבו. בית המשפט אליו פנו התושבים קבע, שעל המשרד לאיכות הסביבה לבצע את הפינוי, והטיל על הבנקים לשלם כ-120 אלף דולר בלבד.
לפני מספר שבועות ערערה המדינה לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט, אך בית המשפט העליון אינו ממהר לפסוק בנושא. עד כה השקיע המשרד לאיכות הסביבה כחצי מיליון שקל מתקציבו המקוצץ בפינוי המפעל ושמירתו, והסוף אינו נראה באופק. לדברי ענבר, המשרד לאיכות הסביבה אינו משרד אופרטיבי, ולכן כל אגורה שהוא מוציא היא כריחיים על צווארו.
"כל הופעה שלנו בבית משפט גוררת בעקבותיה עוד ועוד הוצאות", אומר ענבר. "בשלב הראשון פינינו חומרים שהם בעלי פוטנציאל לגרום לשריפה, אך התהליך טרם הושלם, שכן הפינוי יקר מאוד ומספר החברות המסוגלות לבצע אותו מצומצם מאוד.
"מזה מספר שבועות אנחנו מתמודדים עם קשיים לבטח את המפעל ואת החברות המפנות. לא רק זאת, בית המשפט קבע שאנחנו צריכים לשלם שכר לפועלים. כתוצאה מכך אני משלם משכורת ל-210 עובדים, על חשבון תקציב המשרד לאיכות הסביבה. אם לא די בכך, בכל שבוע אני צריך לשלם כ-30 אלף שקל לחברת החשמל, שמאיימת כל העת לנתק את הזרם. לצערי, צפויים לנו עוד כשלושה חודשים, כאלה שיגרמו נזק קשה לתקציב המשרד המדולדל ממילא".
- על חשבון מה מוצא הכסף?
ענבר: "אני צריך לתקן ניידת של חומרים מסוכנים ואין לי כסף לכך. אנחנו מקצצים בניטור האוויר - כל אלה דברים חשובים לא פחות".
- מה באשר למכירת המפעל? השמועות אומרות שהקונה הוא לא אחר מאשר רן קרול, כשמאחוריו עומד שוב ג'והן פרבר, שהחברה שלו הביאה להתמוטטות המפעל?
"אני לא עוסק במוסר. מבחינתנו, אם מישהו ירצה להפעיל את המפעל, נטיל עליו חבויות כאילו הוא בונה מפעל חדש, ונשמח מאוד לתת לו את העסק. יש במקום עוד אלפי טונות של קרקע מזוהמת חומרים מסוכנים, ואם לא יכנס יזם, הנכס ייפול כנטל כבד מאוד על המדינה".
- ואם לא יימצא יזם?
"ברגע שנסיים לפנות את החומרים המסוכנים, מבחינתי ניתן יהיה לשים גדר חשמלית סביב למפעל, כדי לדאוג שאף אחד לא יכול להיכנס לשטחו. מעבר לכך אין זה מענייני. יחד עם זאת בטוח, שמוטב למכור אתה המפעל ולאפשר ליזמים לטפל בו בהתאם לנהלים".
- איך אתה מגדיר את מצב הטיפול בחומרים מסוכנים בארץ?
"בארץ נוצרים בכל שנה 290 טונות חומרים מסוכנים, כשלמשרד לאיכות הסביבה יש שליטה כמעט מלאה עליהם באמצעות היתר הרעלים. עובדה זו מאפשרת לפקח על 5,000 המחזיקים בחומרים. ברגע שהחומר הופך לפסולת הוא ממוחזר או מפונה לרמת חובב, כאשר השאיפה היא למחזר כמה שיותר. על פי המצב כיום, 56% מהפסולת מפונה לרמת חובב, 3% מהחומרים מיוצאים ואילו 41% מהחומרים ממוחזרים כך, שפסולת של מפעל אחד הופכת לחומר גלם של מפעל אחר. פסולת שהיא בעלת ערך אנרגטי גבוה ואין בה מזהמים נשלחת לשריפה במפעל נשר".
- מהנתונים עולה, שדווקא קיימת ירידה במיחזור לעומת אשתקד.
"מפעל רותם החליט שהוא צריך חומצה זרחתית נקייה, כי חלק מהמוצרים שלו מיועדים לתעשיית המזון, ולכן הפסיק לקלוט חומצה ממוחזרת. בנוסף לכך אנחנו עובדים על פיתוח שווקים נוספים.
"אתגר נוסף הוא השלמת תהליך ייצוב ומיצוק חומרים מסוכנים. בשלב הראשון מפחיתים את הרעילות של החומר, אחר כך מוסיפים חומרים ממצקים והופכים את החומר הרעיל לסוג של מלט, שייטמן בבור הטמנה חדש. בסופו של תהליך יתקבלו שכבות בטון, שאין סיכוי שידלפו לסביבה".
- איזו בשורה יש לך לתושבי הנגב, ובמיוחד למי שגרים בסמוך לרמת חובב וסובלים שנים מהריחות הרעים שמפיץ המקום?
"משרד ראש הממשלה הודיע, שבכוונתו לעזור בקידום הטיפול ברמת חובב, כחלק מהשאיפה להגשים את חלום פיתוח הנגב והקמת עיר הבה"דים. לשם כך יש צורך בראש ובראשונה לטפל בכל נושא השפכים, שהריחות הרעים העולים מהם הופכים את חיי התושבים לסיוט.
"בין האמצעים שיש לנקוט בהם, מדובר בטיפול במקור בשפכים בחצר המפעל, ובהמשך ריכוז השפכים לתמלחת והטמנתה בקרקע. במים ניתן לטפל באמצעות אידוי מאולץ, הלוקח את כל המזהמים, לוכד אותם ומטפל בהם בצורה מבוקרת בעזרת פילטרים מתאימים".
- האם מדובר בשיטה חדשה?
ענבר: "השיטה מקובלת במתקנים קטנים הרבה יותר, ויש להשקיע מחשבה ומשאבים כדי לבדוק כיצד ניתן ליישמה גם במקום כמו רמת חובב. הבעיה המרכזית של איזור התעשייה רמת חובב היא מיקומו המדברי, שלא על שפת נחל שניתן להזרים לתוכו שפכים מטוהרים. לכן, אם ברצוננו להמשיך ולפתח את הנגב לתעשייה אך גם למגורים, אין מנוס ממציאת פתרון יצירתי, שיאפשר מצד אחד לתעשייה להמשיך ולהתקיים, אך גם יאפשר לאוכלוסייה לחיות באיזור.
"כיום המצב הוא, שברדיוס של 10 קילומטר אנשים סובלים מריחות קשים שעולים משפכי התעשייה. התוצאה היא, שאנחנו מפקירים חבל ארץ נכבד, רק בגלל שאנחנו לא מסוגלים למצוא פתרונות לבעיית השפכים ולבעיית הריחות. יש לכך רק מסקנה אחת - התעשייה חייבת למצוא פתרונות כדי לתקן את המצב".
על פי הערכות המשרד לאיכות הסביבה, עלות פיתוח טכנולוגיה כזו היא 100 מיליון דולר, 20 מיליון דולר בממוצע למפעל, כסף קטן לתעשייה המגלגלת כמיליארד וחצי דולר בשנה.
"לפני מספר שבועות שמעתי הצעה הזויה לפתרו שבא ממפעלי התעשייה", אומר ענבר, "להקים צינור באורך 60 קילומטר, מרמת חובב לים התיכון, ולשפוך באמצעותו את השפכים לים. הבעיה בפתרון היצירתי הזה היא, שהצינור יישפך בדיוק ליד מתקן ההתפלה באשקלון או ליד חוף עזה - מתכון ברור לתקרית בינלאומית. אנחנו חיים באיזור שהוא בעייתי מבחינה אקלימית וגיאופוליטית, עובדה זו מחייבת אותנו ואת המפעלים להיות יצירתיים הרבה יותר".
כתבות
ני"ע
