הצבעים הנוספים של העיר הלבנה

העניין הגובר באדריכלות התל אביבית, פועל יוצא של ההכרזה של אונסק"ו על מתחם לב העיר כאתר מורשת עולמית, ממשיך לשאת פירות. ספר חדש, המבוסס על עבודת מחקר של הד"ר ברוך רביד, מציג בצורה בהירה ונגישה את פועלו של האדריכל יוסף ברלין בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. כותרת המשנה ממקמת את ברלין כארכיטקט "בין תל אביב הקטנה לבין העיר הלבנה", ובהתאם, הספר מציע נרטיב משלים לקנון המודרניסטי של "העיר הלבנה".

ההוצאה לאור התאפשרה בזכות תמיכה מצד אגודת האדריכלים, מגזין "בנין ודיור" ומפעל הפיס, והם כולם רואים בו כותר ראשון בסדרה רחבת היקף, העתידה לחשוף בפני הציבור את פועלם ועולמם של בכירי אדריכלנו בתחילת המאה ה-20. "זה חלום ישן שלי," אומר אדריכל ישראל גודוביץ, ראש אגודת האדריכלים ומתכנני הערים בישראל, הניצב מאחורי היוזמה. "יש כאן 100 שנות אדריכלות גדולה, שיוצריה נותרו כמעט אנונימיים. לא בכדי אומרים שעם שאין לו עבר אין לו גם עתיד, ועלינו לעשות כל שניתן על מנת להנציח את ההיסטוריה האדריכלית שלנו". הספר הבא בסדרה, הוא מגלה, יעסוק בעבודתו של שמואל מיסטצ'קין, אדריכל יליד אוקראינה ובוגר בית הספר "באוהאוס" בגרמניה, שהלך לעולמו השנה והותיר גוף עבודה עשיר ומגוון. בימים אלה נעשים מאמצים לגייס מימון לפרויקט, על מנת להוציא את הספר באביב 2005.

"במשך השנים התפתחו שני מושגים, שביניהם נחלק הנרטיב של תל אביב: 'תל אביב הקטנה' של ימי הבראשית ו'העיר הלבנה', היא 'עיר הבאוהאוס' של שנות השלושים", כותב הד"ר רביד במסה הפותחת את ספרו. "תל אביב הקטנה הייתה אפופה מאז ומתמיד הילה נוסטלגית, ואילו העיר הלבנה המודרניסטית עמדה במרכזם של דיונים מלומדים, תערוכות וכנסים". עליית הפופולאריות של סיפור "העיר הלבנה", טוען רביד, הכשירה את הקרקע להשתלטותה המלאה על השיח, כך ש"כל תופעה ארכיטקטונית שלא הוכרה כתואמת את הסגנון הבינלאומי, טואטאה היישר אל סל ה'אקלקטיות'".

ההכללות הסגנוניות הללו אינן עושות חסד עם ההיסטוריה האדריכלית של העיר, בה ניתן לזהות מגוון רחב של השפעות אידיאולוגיות וסגנוניות מכל רחבי העולם, פועל יוצא ייחודי של קיבוץ הגלויות. את עוולת ההכללה הזו מנסה רביד לתקן דרך הצגה מקיפה של עבודותיו של ברלין, שהתאפיינו בסגנון אישי, בהיר ומקורי, ואינן ניתנות להכללה עם אלה של אדריכלים מקומיים מאותה תקופה ובכלל.

הספר מוגש בכריכה רכה ובשחור לבן, פורמט הנובע מאילוצי תקציב, אך אין בו כדי לגרוע מנגישותו של הספר לקהל הרחב. הגלישה לדיונים אקדמיים מוגבלת באופן כמעט בלבדי למאמר הפתיחה, כאשר הצגת המבנים שתכנן ברלין תופסת את חלק הארי של הספר והיא עשירה בתמונות מימי הקמתם ומימינו אנו. למצער חסרים בספר פרטים ביוגראפיים רבים בעלי ניחוח אישי יותר, כאלה העשויים לשמח את הקוראים תאבי הפיקנטריה ולשפוך מעט אור על נסיבות חייו ועבודתו של ברלין. רביד בחר להשמיט את האינפורמציה הזו בבחינת טפל, אך חסרונה, בעיקר כחוט מקשר בין התקופות השונות בחייו ובעבודתו של האיש, מורגש במקומות רבים ב-192 העמודים, שלמצער אינם מתלכדים לכדי סיפור של ממש.

ברלין עלה לארץ מרוסיה בשנת 1921, כשהוא חמוש בדיפלומת ארכיטקט-אמן מהאקדמיה לאמנויות של סנט פטרבורג ובעשר שנות ניסיון תעסוקתי כשכיר וכעצמאי בתחום, רקע העתיד לבוא לידי ביטוי בהשפעות ניאו-קלאסיות מובהקות על עבודתו. כישוריו המוכחים ותנופת הבנייה של ראשית שנות העשרים הובילו אותו לתקופה פורייה, שהחלה כמעט מיד עם הגעתו לארץ. בעקבות מפגש עם המהנדס ריכרד פסובסקי, שלימים הפך לשותפו, מונה ברלין לאדריכל הראשי של "המשרד לעבודות ציבוריות ובניין" של ההסתדרות, הקבלן המבצע הגדול ביותר ביישוב העברי דאז (ובהמשך חברת "סולל בונה"). במסגרת זו הוביל ברלין פרויקטים רבים, ביניהם בולטים "בית המשביר" בשכונת פלורנטין של היום, תכנון "שכונת בורוכוב" בגבעתיים, "שכונת צ'לנוב" בתל אביב ותחנת הכוח של מחוז יפו ברחוב החשמל בדרום תל אביב.

צריך אינג'ניר

בשנת 1922 הקימו ברלין ופסובסקי את "אגודת האינג'ינירים והארכיטקטים הארצישראליים", שלראשותה נבחר מיודענו כעבור שנה. החינוך לאדריכלות והקניית ידע תיאורטי ומעשי לפועלי הארץ ומתכנניה היו משאיפותיו הגדולות של ברלין, אך ניסיונותיו החוזרים ונשנים להגשימן נסתיימו על פי רוב בהצלחה חלקית וקצרת מועד. באותם ימים הקים יחד עם הצייר א. אורלנד את "בית הספר לציור וארדיכלות", שפעל למשך תקופה קצרה ממעונו הראשון ("בית ברלין" ברחוב מאז"ה, תל אביב) ונדם.

בשנת 1924 פרש ברלין מן "המשרד" והקים יחד עם פסובסקי משרד עצמאי, ממנו יצאו הבשלות והמקוריות שבעבודותיו. "בית ברלין" (מאז"ה 7), בית הכנסת "אוהל מועד" (רחוב שד"ל 5), "בית האופרה הלאומית מוגרבי" (אלנבי 25) שעלה בלהבות לפני שני עשורים ו"בית ברלין" (שדרות רוטשילד 83), הם כולם מבנים בהם באה לידי ביטוי שליטתו האבסולוטית של ברלין בחומר הבנייה הרווח דאז, לבני הסיליקאט. כולם בנו אז בלבנים הללו, אך ברלין לבדו השכיל להשאירן חשופות וליצור מהן דוגמאות דקורטיביות ייחודיות, שהטיפוסית מביניהן היתה דוגמת ה"רוכסן" האקספרסיבית. "בניגוד למה שניתן היה לצפות", כותב רביד," השילוב יוצא הדופן של פרץ רגשות אקספרסיבי בתוך מערך קלאסי יוצר תוצאה נינוחה, הנובעת משמירה קפדנית על פרופורציות הרמוניות ועל קומפוזיציה סימטרית". אל מול הנוכחות הנונשלנטית אך מלאת העוצמה של "בית ברלין" בשדרות רוטשילד או ברחוב מאז"ה בתל אביב, לא ניתן אלא להסכים איתו.

כעבור חמש שנות פעילות עזב פסובסקי, ככל הנראה איש העסקים המוכשר מבין השניים, את הארץ על מנת לשוב לצ'כוסלובקיה, מה שפגע אנושות בנפח הפעילות של המשרד. שנתיים לאחר מכן (1931) חזר לתל אביב זאב ברלין, בנו של יוסף, לאחר שסיים את לימודי הארכיטקטורה באקדמיה המלכותית של בריסל, והשתלב בפירמה של אביו. חמש שנים פעלו האב והבן זה לצד זה, שנים בהן הלך הסגנון הבינלאומי והשתלט על נופי העיר כמו גם על עבודתם המשותפת. "בית אלישב" (מאז"ה 27) ששילב סגנון "בינלאומי" עם רצועות של לבנים חשופות, בית עיתון "הארץ" (מאז"ה 56) שנהרס בראשית שנות התשעים ו"בית בן-יהודה" (אחד העם 89) הא-סימטרי, ממחישים כולם את התמוססות סגנונו הייחודי של ברלין אל תוך "סערת הבאוהאוס". מסה קריטית של אדריכלים צעירים, שהגיעו באותה תקופה מאירופה, לצד קשיים בחיי הנישואים של ברלין ובריאותו הלקויה, הובילו להפסקת פעילות המשרד ב-1936. הבן זאב עזב לחיפה, שם עבד לסירוגין כעצמאי וכשכיר, וברלין לא חזר לעבודתו כארכיטקט עד מותו ב-1952.

עדיין עומד

בנייניו של ברלין מפארים את רחובות העיר עד עצם היום הזה, כאשר גם המוזנחים שבהם (הרוב) עודם ניצבים על תילם. מדובר בהישג לא מבוטל עבור מבנים בגילם המופלג, הישג המעיד על מידת ההקפדה בתהליך התכנון והבנייה, מסימני ההיכר המובהקים של ברלין. הספר מהווה תזכורת נפלאה לייחודה של האדריכלות שלנו, דווקא בזכות "הקול האחר" הנשמע בו, ומזמין התבוננות מעמיקה יותר בנוף העירוני של תל אביב. מי שיתוודע דרכו לעבודותיו, יגלה כי השפעתו של ברלין על מראה העיר גדולה יחסית, הן מן הבחינה הכמותית והן מזו האיכותית. יש לקוות כי המסורת התיעודית אותה החל הספר תצא אל הפועל במלואה, כך שסיפור בניין הארץ יסופר, לשם שינוי, גם מן הזווית האדריכלית.