בין כיבוד הסכמה לגביית מס אמת

לאחרונה עדים אנו לתופעה פסולה של רשויות מקומיות, להפר הסכמי שומה שנעשו ביחס לחיובי הארנונה בשנים קודמות. תופעה זו פשטה כאש בשדה קוצים, בייחוד באותם המקרים בהם הרשויות המקומיות "מעדכנות" את נתוני שומת הארנונה לאור ממצאים המתקבלים אצלן מסקרי הנכסים. במקרים בהם מתגלה פער בין נתוני הארנונה הקיימים, על פי ההסכם שנערך, לבין הממצאים "המעודכנים" - הרשויות המקומיות מתקנות את נתוני השומה, על אף קיומו של הסכם, ולעיתים התיקון הוא אף רטרואקטיבי.

לאחרונה נדרש בית המשפט העליון בעניין ע"א 2064/02 שיש אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, לסוגיית נפקותו של הסכם שנערך בנוגע לחיובי הארנונה. באותו מקרה נדונה שאלת תוקפה של הסכמה בנושא ארנונה, אשר נעשתה ביולי 1991, לפיה, המפעל נשוא הדיון יסווג לפי סיווג "בתי עסק". יצוין, כי הסכמה זו ביטאה פשרה בין סיווג "מרצפות שיש", היקר יותר, לו טענה העירייה, לבין הסיווג של "תעשייה", הזול יותר, כטענת המערערת. יצוין עוד כי הצדדים הגיעו להסכמה זו במסגרת הדיון בועדת הערר, אשר נתנה להסכמה זו תוקף של החלטה.

שיש אלוני חויבה בארנונה כללית בהתאם להסכם שבין הצדדים עד ליולי 1999. באותה עת החליטה העירייה במפתיע על שינוי החיוב בארנונה בשני מישורים. האחד, הגדלת שטח המבנים בגינם הוטלה הארנונה, לאור הקמת מבנים נוספים. השני, שינוי הסיווג של מבני המפעל של המערערת מסיווג של "תעשייה" לסיווג של "מרצפות שיש". את השינוי בגודל ובסיווג החילה העירייה לגבי שנת 1998 ואילך.

בית המשפט המחוזי, אשר נידרש לעניין, אישר את סטיית העירייה מהסכם הפשרה תוך קביעה, כי העירייה, ככל רשות מנהלית, רשאית להשתחרר מההסכמה שנערכה באמצעות מתן הודעה צופה פני עתיד בלבד. על כן מצא, כי ההסכמה בין הצדדים אינה מחייבת עוד את העירייה ביחס לשנת 2000.

ואולם קביעה זו לא עמדה בשבט ביקורתו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את הרקע לגיבוש ההסכמה תוך קביעה, כי מדובר בסיווג לצורכי ארנונה שנתקבל על דרך הפשרה בין עמדות נוגדות בשאלה עובדתית ומשפטית, ואין הוא הסכם למתן פטור או הנחה מארנונה. על כן זו הסכמה מחייבת בין רשות מקומית לבין הפרט בעניין הנוגע להפעלת סמכות שלטונית. תוכן ההסכמה זו עשוי להיות, בין היתר, גם בעניינים פיסקאליים. אמנם, הסכם זה מגביל את כוחה של הרשות להפעיל סמכות שלטונית, אך אין בהגבלה כזו, כשלעצמה, להביא לפסילת ההסכמה. הרשות תהיה רשאית לסטות מהסכמה זו רק אם צורכי ציבור חיוניים יצדיקו זאת.

באותו מקרה העירייה נימקה את סמכותה וחובתה להשתחרר מן ההסכמה בעיקרון של גביית מס אמת. אולם, לדידו של בית המשפט העליון, מפי נשיאו, אין בשיקול זה לבדו כדי להצדיק, בכל מקרה ומקרה, את השתחררותה של העירייה מההסכמה.

לגישתו, יש למצוא איזון שיבטא את השיקולים הנוגדים - כיבוד ההסכמה מצד אחד וגביית מס אמת מן הצד השני. איזון זה אינו נוקשה. הוא מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם. לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה, כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות.

בפס"ד זה נקבע, כי ההסכמה היתה פרי של מחלוקות עובדתיות ומשפטיות. הסכמה זו באה להגשים שתי תכליות. חסכון בעלויות התדיינות למשך השנים הבאות ו"מיצוע" החיוב בארנונה בין אותם מבנים שיש לסווג לפי הסיווג היקר כטענת העירייה, לבין המבנים שיש לסווגם לפי הסיווג הזול כטענת המערערת. כלומר, לא מדובר בהסכמה שנעשתה עקב טעות משפטית או עובדתית של העירייה ובוודאי שאין היא שרירותית או לוקה בחוקיותה באופן מובהק.

עינינו רואות, כי בית המשפט העליון לא אפשר לרשות המקומית לסטות מהסכמות בנושא הארנונה, אף אם אותן ההסכמות לא משקפות את נתוני השומה האופטימאליים מבחינת הרשויות המקומיות. יחד עם זאת צריכים להיות ערים מאוד לעובדה, כי יתכנו מקרים בהם בתי המשפט יתירו לרשויות מקומיות לסטות מהסכמי חיוב בארנונה כללית במקרים מסוימים, ועל הנישומים להיזהר בהסכמים הנחתמים עם הרשויות המקומיות ולהקפיד הקפדה ניסוחית יתרה, כמו גם התאמת המוסכם לדפוסים שיחייבו את הרשות מבלי שזו תוכל לחזור בה.

הכותבים מתמחים במיסוי מוניציפאלי.