תפילה אחידה

תל"י הלינו על מה שנראה בעיניהם כקיפוחם לעומת בתי הספר הממלכתיים דתיים. לטענתם, נושא התפילה עצמה והלימודים העיוניים הקשורים בתפילה, מוצאים מקום מרכזי בתוכנית הלימודים שלהם. יום הלימודים נפתח בתפילה (הגם שאין מחייבים את התלמידים להשתתף בה).

האמנם? שופטי בית המשפט העליון נחלקו בדעותיהם. דעת הרוב (שנכתבה ע"י השופט מישאל חשין, בהסכמת השופט אליהו מצא) גרסה שיש לזכות את בתי הספר של תל"י בתוספת התקציבית. שופטת המיעוט, איילה פרוקצ'יה הביעה דעה הפוכה.

מטבע הדברים, העקרונות המינהליים השגורים לא היו במחלוקת בין השופטים (ובכלל זאת, עקרון השיוויוניות ואי-ההפלייה). המחלוקת נסבה על יישום העקרונות במקרה הקונקרטי. זה (דעת שופטי הרוב) סובר שהנחיות משרד החינוך בלתי שיוויוניות, בהקשר הנדון, וזו (דעת שופטת המיעוט) סוברת ההיפך.

"נמצא לנו כי הדמיון בין בתי הספר של תל"י לבין בתי ספר ממלכתיים דתיים רב הוא על השוני; כי בתי ספר תל"י מקיימים אף הם תפילה יומית, וכי בחלקם התפילה היא חלק מתוכנית הלימודים המחייבת; כי הכרת החוק בחינוך הממלכתי דתי אינה יכולה לשמש, לעניין התפילה, להעדפתו לטובה לעומת בתי ספר תל"י, ולהפלייתם לרעה של בתי ספר תל"י; וכי לענייננו שלנו אין בנמצא שוני של ממש בין בתי ספר ממלכתיים דתיים לבין בית ספר תל"י, שוני שיצדיק את העדפת הראשונים על האחרונים", כתב השופט חשין בדברי הסיכום של פסק דינו.

"אכן", הוסיף וציין השופט חשין", בתי ספר תל"י קרובים, קרובים מאוד, לבתי ספר ממלכתיים דתיים - בוודאי כך לעניין התפילה - ואם אלה הם פני הדברים, כי אז מסקנה מתבקשת מאליה היא כי משרד החינוך חייב לנהוג בבתי ספר תל"י בשוויון ולהקנות להם תוספת תקציב שניתנה לבתי ספר ממלכתיים דתיים".

דעתה של השופטת פרוקצ'יה היתה, כאמור, מנוגדת. לטעמה, מדיניות משרד החינוך, שאיבחנה בין בתי הספר הממלכתיים דתיים לבין בתי הספר של תל"י, היא תקינה ועומדת באמות המידה המותוות במשפט הציבורי, עד שאין להתערב בה.

נקודת המוצא לעמדתה נטועה בהנחייה שפרסם משרד החינוך בנושא, שנכללה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, המגדיר את הכללים ואת אמות המידה לתיקצוב מערכת החינוך היסודי בעקבות מעבר לתקן דיפרנציאלי לתלמיד.

"התכלית העומדת ביסוד הנחיית משרד החינוך בדבר תוספת התקציב מתיישבת עם נוסחה המילולי של אותה הנחייה. תוספת התקציב ניתנת לפעילות מיוחדת במיגזר מיוחד הנדרשת מכוח תכנית הלימודים המחייבת על פי הוראת משרד החינוך וקיומה אינו נתון לשיקול דעת", נכתב בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

"התוספת לא תינתן לפעילות מיוחדת, אפילו היא דומה או זהה לקודמתה, משום שהיא אינה מתחייבת מכוח הוראות משרד החינוך, גם אם היא מתאשרת על ידיו. המבחן הוא, אפוא, קיומה של חובה מטעם המדינה לקיים את הפעילות הייחודית האמורה, ואין חשיבות לשאלת הדימיון או אף הזהות בתוכן הפעילויות הייחודיות הנהוגות במוסדות החינוך השונים". *

(בג"ץ 8186/03 קרן החינוך למען בתי ספר תל"י נ. משרד החינוך, פס"ד מיום 2.12.04. השופטים אליהו מצא, מישאל חשין ואיילה פרוקצ'יה)