המוסר הכפול של החשב הכללי זליכה

100ש אלף שקל, זאת עלות שכרו החודשית של ירון זליכה בשנת 2003 בקריה האקדמית קרית אונו, הרשומה כעמותה, בה הוא משמש כראש החוג לחשבונאות וכמרצה בכיר. את השכר המפנק הזה שקיבל החשב הכללי במשרד האוצר טרם תפקידו (נכנס לתפקידו בסוף 2003 ו-וויתר על חלק נכבד משכרו בקריה בעקבות כך) חשף "גלובס" בסוף השבוע יחד עם שכרם של ארבעה בכירים נוספים שמקבלים בקריה סכום עתק. עלות השכר של ד"ר דודי שוורץ, המשנה לנשיא הקריה ודיקן הפקולטה למשפטים, מגיעה לכ-165 אלף שקל, עלות שלא מעט מנכ"לים בכירים במשק הישראלי מתקנאים בה.

לכאורה, לא צריכה להיות לנו בעיה עם עלויות השכר של הקריה האקדמית בקרית אונו, גבוהות ככל שיהיו. הקריה היא מוסד אקדמי פרטי, שמשלם למנהליו ולמרציו שכר על פי כישוריהם. אם יש מספיק סטודנטים בקריה שמוכנים לשלם 30 אלף שקל ומעלה בשביל לקבל תואר ראשון או שני, ואם יש מספיק "ביקוש" לשירותי הלימוד שמציעה הקריה, זכותה לשלם לבכיריה ככל שתחפוץ. כי הרי זה מה שלימדו אותנו, בכל הקריות האקדמיות והאוניברסיטאות למיניהן: ששכר מנהלים הוא סימן לבריאות כלכלית, וביצועי המנהלים או המרצים, לצורך העניין, הם הכוח המניע את הכלכלה. ואם יש מרצה מוכשר וצעיר כמו זליכה (34), הוא שווה כל אגורה.

כל זה נכון, אבל גם מטעה. בפרספקטיבה של מה שעשה ואמר מר זליכה בשנה האחרונה, עלות שכרו בקריה האקדמית מעוררת לא מעט תהיות. עלות שכרו, נודה ולא נבוש, סחטה מאיתנו קריאות התפעלות וקנאה. מילא אנחנו, עיתונאים שפרנסתם בשרבוט ופטפוט, אבל מה יגידו על שכרו בכירי המשפטנים בישראל, כמו עו"ד רם כספי או עו"ד יגאל ארנון?

ובכן, מר זליכה מועסק בקריה האקדמית במשרה חלקית, שלא לומר צדדית למדי. בשנת 2003 הוא שימש כסמנכ"ל הכספים של דרך ארץ, המקימה ומתפעלת את כביש חוצה ישראל. כמה זמן, אם כן, בילה זליכה בקריה האקדמית?

אנחנו שמחים לשתף אתכם, הקוראים, בכמה תובנות של אחד הגולשים באינטרנט, שנכנס לתוך הכיס של זליכה. "גובה השכר של זליכה לכשעצמו הוא שערורייה", כותב פלוני-אלמוני, "אבל לא בכך זה מסתיים. אתם שואלים בוודאי, בעד כמה שעות הוראה שולם לזליכה שכר כזה. מרצה בכיר כמו זליכה לא מרצה יותר מ-8 שעות שבועיות. כל סמסטר כולל כ-15 שבועות ובחשבון פשוט מדובר על 240 שעות עבודה שנתיות. כיוון שמדובר על ראש מגמה, זליכה עובד שעות נוספות, שאינן במתן הרצאות, ויחד מדובר על כ-480 שעות לשנה. שעה אקדמית היא 45 דקות, כך שמדובר בכ-360 שעות עבודה בשנה. אם אתן הנחה למר זליכה ונחשב את עלות השכר לפי 500 שעות שנתיות, נגיע ל-2,500 שקל לשעה".

האם כספי וארנון מרוויחים 2,500 שקל לשעה? אולי כן ואולי לא. דבר אחד בטוח: בגיל 34 הם עבדו הרבה יותר קשה והרוויחו הרבה פחות ממה שזליכה מקבל לשעה בקריה האקדמית קרית אונו.

ש121אלף שקל, זאת עלות שכרו הממוצעת של מנהל בחברה ציבורית בשנת 2003. חלקם מוכשרים וחלקם שרלטנים, חלקם יצרני ערך וחלקם משמידי ערך, חלקם שווים את שכרם וחלקם חולבים את השכר. אבל מרביתם מנהלים אופרציה הרבה יותר מורכבת ממה שניהל זליכה בקריה האקדמית, וכולם "זוכים" למעקב צמוד של עיתונאים קטנוניים כמונו, שמחטיפים להם באבי-אביהם בכל פעם ששכרם לא תואם את ביצועי החברה.

פתקשזה מה שצריכה עמותה מסוגה של הקריה האקדמית בקרית אונו, כדי לקבל אישור על ניהול ספרים תקין. היא צריכה "פתק" ממשרד רואי החשבון כדי לקבל את האישור מרשם העמותות. עמותה היא חיה משפטית וחשבונאית די מוזרה שהחוק לגביה כרוך בגומיות רופפות, הפיקוח עליה בהתאם, והמסים עליה כמעט לא קיימים.

העמותה של הקריה האקדמית בקרית אונו לא קיבלה תחילה אישור כזה, בגלל תסמונת הנפוטיזם בקריה. עו"ד מאיה הרטמן, אשתו של ראש הקריה, רנן הרטמן, מועסקת כראש מינהל הסטודנטים, וגם אחיינו של הרטמן, ישי כץ-שינפלד, מועסק שם כמנהל מדור רישום.

וזה לא הכול. את ה"פתק" מרואי החשבון מקבלת הקריה האקדמית ממשרד רו"ח ליאון אורליצקי, שזליכה מכיר מצוין שניים מעובדיו. את משה ליאון, ראש המשרד, מכיר זליכה ממסדרונות השלטון כשנתניהו כיהן כראש ממשלה. ליאון שימש כמשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, וזליכה שימש כעוזרו בתחום הכלכלי. את קובי זליכה, רו"ח במשרד ומי שסקר את הדו"חות הכספיים של העמותה, מכיר ירון נהדר. קובי הוא אחיו הגדול.

ירון, משה, קובי, מאיה וישי הם אכן אנשים מוכשרים, מצוינים, מצטיינים ונהדרים, ואנחנו בטוחים שהכול נעשה שם בצורה חוקית וכשרה לחלוטין. אבל, רגע, האם תופעת הנפוטיזם היא פטנט בלעדי של הוועד בחברת החשמל וברשות הנמלים? האם רק כישורים סייעו לירון, משה, קובי, מאיה וישי לגלוש לעבר השמנת?

ש2.5 מיליון שקל, זה מצנח הזהב שביקש לעצמו אריה מינטקביץ', יו"ר בנק דיסקונט, מצנח שהצליח להקים עליו את כל פקידי האוצר. אפשר לומר על מינטקביץ' כמה דברים רעים, אבל אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד. מינטקביץ' שיקם את דיסקונט, בנק שכמה מידעוני שוק ההון, כולל הנגיד קליין ולא מעט מפקידי האוצר, כבר שלחו לבית הקברות. מינטקביץ' וגיורא עופר, המנכ"ל, הביאו את הבנק למצב שבו יש לו קונים, לפחות קונה אחד, שעשוי לרכוש אותו כבר השבוע.

מי נשא אז את דגל הפופוליזם נגד מצנח הזהב של מינטקביץ'? מי גילה רגישות חברתית יוצאת דופן? מי הודיע ליו"ר ועדת המניות של בנק דיסקונט על התנגדותו למצנח הזהב? כן, זה היה ירון זליכה, מי שהרוויח 2,500 שקל לשעה.

ש75 אלף שקל, זו עלות שכרו של אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, בשנת 2003. נכון, אוניברסיטת בן-גוריון היא לא מוסד פרטי והיא זוכה לתקצוב מהמדינה, אבל היא מוסד אקדמי הרבה יותר ותיק והרבה יותר גדול מהקריה האקדמית קרית אונו.

זה לא מפריע לדוברי הקריה בקרית אונו להצדיק את שכר העתק של בכיריה בנימוק ש"השכר המשולם על-ידי הקריה איננו חורג מהשכר המקובל בשוק העבודה למשרות מקבילות".

ש10זה הציון שמקבל ירון זליכה על יחסי הציבור של עצמו, שנה בלבד לאחר שנכנס לתפקידו כחשכ"ל. זליכה הצליח למצב את עצמו כמי שלוחם נגד השחיתות בסקטור הציבורי, כמי שנלחם ללא חת בבעלי ההון, כמי שמתנגד לבונוסי ההפרטה לעובדי הבנקים, כמי שעושה סדר בחשבונאות הלאומית וכמי שתיכנן את ההפרטה בבנק לאומי.

זליכה הוא בחור מאוד-מאוד הישגי, שמאוד-מאוד לא אוהב להצניע את זה.

ש0 זה הציון שמקבל זליכה על השקיפות בהפרטת בנק לאומי באמצעות אופציות. זליכה הגה, דחף ויבצע את אחת ההפרטות הפופוליסטיות במשק הישראלי, בלי שדיווח לציבור על עלותה ועל ההפסד שנגרם למדינה כתוצאה מאי מימוש האלטרנטיבה - מכירת המניות בבורסה. גם זליכה יודע שבשוק מניות רותח היה אפשר לשחרר חבילות של מניות בנק לאומי במאות מיליוני שקלים בלי בעיה ולקבוע טרם המכירה מגבלות על אחזקות פרטיים ומוסדיים בבנק.

אבל זליכה העדיף הפרטה שנשמעת ומצטלמת נהדר, עם מנגנון מסורבל ועלויות כבדות. בראש מינהלת האופציות הוא העמיד את נתן ניסני, מנהל סדרתי שלא הצליח להטביע חותם באף חברה שאותה ניהל.

סליחה, אבל זליכה וניסני מכירים מאיזשהו מקום. ניסני שימש כסמנכ"ל תפעול בחברת הסלולר פרטנר, בדיוק בחלק מהזמן בו שימש שם זליכה כראש אגף תכנון עסקי ואסטרטגי.

ש1,943 שקלים, זה שכרו החודשי של מפרנס במשרה חלקית, 650 אלף כאלו יש בישראל. מר זליכה ניסה בסוף השבוע לשכנע את אריה גולן מקול ישראל שעם מפרנס כזה לצידו של מפרנס עיקרי, אפשר לגמור את החודש. "המחקרים מלמדים באופן חד-משמעי", אמר זליכה בפסקנות, "במשפחה שבה יש שני מפרנסים, אפילו אם המפרנס השני הוא במשרה חלקית, אין עוני".

כל סטודנט לחשבונאות מכיר בוודאי את ההרגשה המתסכלת, המסויטת והמאתגרת הזו, כשאתה נדרש לפתור סוגיות מאזניות ולהגיע בסופו של דבר לאותו מספר משני צידי המאזן. ובכן, הנה תרגיל אינטלקטואלי לסטודנטים של מר זליכה: המפרנס העיקרי מרוויח שכר מינימום, כ-3,300 שקל; המפרנס החלקי מרוויח, נאמר, כ-2,000 שקל; שני המפרנסים, כ-5,300 שקל יחדיו, חובקים שלושה ילדים ודירה ממוצעת עם משכנתא ממוצעת. ההורים לא עזרו, והונם העצמי של הזוג עומד על 0.

השאלה שעליה הסטודנטים נדרשים להשיב: איך יוכל אחד מילדי הזוג להתחנך בקריה האקדמית בקרית אונו בחוג לחשבונאות, עם מבנה ההכנסות וההוצאות של המשפחה?

אם הסטודנטים של זליכה יצליחו לפצח את התעלומה, אז הוא באמת שווה 100 אלף שקל לחודש.