העורך, העורך האחראי, והעורך האמיתי

אנחנו יודעים שהתקשורת היא רבת כוח, שהיא קובעת במידה רבה את סדר היום הלאומי, שהיא יכולה לבנות כשם שהיא יכולה להרוס, שיש לה השפעה, לפעמים מכרעת, על החלטות ביטחוניות ומדיניות. פוליטיקאים רבי כוח ועוצמה משחרים לפתחה של התקשורת, קובעים את מהלכיהם והחלטותיהם במידה רבה על פיה, בהתאם לתגובותיה הצפויות.

כל מי שרק יכול, פוליטיקאים, חברות עסקיות, נאשמים פליליים, משלמים הון עתק לאנשי יחסי ציבור כדי שיקדמו את ענייניהם בתקשורת. אנשים מדברים וחושבים בהתאם למה שקראו, שמעו, או ראו בתקשורת. בקיצור, מדובר במערכת ענפה וגדולה שהשפעתה על הכלל והפרט אינה נופלת בהרבה, אם בכלל, מהמערכת הפוליטית.

אז למה התחלפותם של עורכי עיתונים עוברת כאילו כלום? אם מתחלף שר חוץ, או שר אוצר, או אפילו השר לאיכות הסביבה, זה גורם לכותרות ולוויבראציות ציבוריות לפחות במשך כמה ימים. והנה, בעיתונות התחלפו שני עורכים של עיתונים חשובים - וכמעט שום דבר.

הכוונה למינויו הצפוי של רפי גינת לעורך "ידיעות אחרונות" במקום משה ורדי שפרש, ולפני כן החלפתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי על-ידי דייוויד לנדאו. האם זה לא צריך לעניין את הציבור לפחות כמו התחלפותו של, נניח, שר זוטר, או פקיד בכיר? האם לעורך עיתון גדול אין יותר השפעה וכוח מאשר לאנשי ציבור בכירים?

אבל עובדה: העיסוק בחילופי העורכים הבכירים הללו הוגבל בעיקר למדורי המדיה, ההתייחסות מחוץ למדורים אלה היתה קצרה וכרונולוגית. האם הסיקור הדל הזה משקף את מעמדו של העורך בעיני הציבור? האם הוא משקף את מעמדו האמיתי של עורך בכלי תקשורת? האם למי שקרוי עורך יש את הכוח והעוצמה המתבקשים מהיותו עומד בראש כלי תקשורת משפיע?

עורך בלי תואר

מי זה בכלל עורך עיתון? האם הוא באמת האדם הנושא בתואר העורך? התשובה לשאלה זו אינה נמצאת בתואר. ב"ידיעות", למשל, ורדי היה העורך עד לפני מספר שבועות. אבל יש שם גם תואר של "העורך האחראי", וזה מוצמד לשמו של ארנון מוזס, שהוא הבעלים של העיתון.

ב"הארץ" עד לפני מספר שנים, זה היה הפוך. גרשום שוקן, שהיה הבעלים, נשא במשך יותר מחמישים שנה (עד שהלך לעולמו) את התואר "העורך", בעוד שאחרים (בתוכם אני) נקראו "העורך האחראי". ברור מאליו שהאדם הדומיננטי במערכת "ידיעות" הוא "העורך האחראי" מוזס, וב"הארץ" זה היה "העורך" שוקן.

בנו של גרשום, עמוס שוקן, הולך בדרך אחרת. בניגוד לאביו, הוא בוחר שלא להופיע בתיבת הקרדיטים של העיתון, והוא גם לא קורא לעצמו "העורך", רק "המו"ל". למה? אולי צניעות. אולי גנדרנות, לאמור: אני לא צריך את התואר, כולם יודעים מי הבוס. מכל מקום, ברור שהוא באמת הבוס שעל פיו יישק דבר בכל תחומי העיסוק של "הארץ", כולל המערכת, כפי שהוכח לאחרונה.

חנוך מרמרי, מי שהיה "העורך", היה אמור מבחינת התואר להיות שווה כוח לעורך גרשום שוקן, אלא שמרמרי נאלץ להתפטר. קודם מתפקיד העורך ולאחר מכן מעבודתו בעיתון. מה שלא יכול היה לקרות, כמובן, לגרשום שוקן, בתוקף היותו הבעלים.

כלומר, בסופו של יום היה מרמרי, כשכיר, שווה ערך לעורכים שלפניו נקראו "העורך האחראי", ולא לעורך שוקן. העובדה שהמילה "האחראי" לא צורפה אל תוארו, לא העלתה ולא הורידה לגבי מעמדו ככל שכיר הנתון לחסדיו ומצבי רוחו של הבעלים.

עוד בעלים נטול תואר "העורך" הוא עופר נמרודי מ"מעריב". לאחר שרכש את העיתון הוא נטל לעצמו את התואר "עורך". לאחר מכן הורשע פעמיים בפלילים ונאלץ, מכוח החוק, להיפרד מהתואר. במשך תקופה מסוימת הוא נקרא "עוזר ליו"ר הדירקטוריון", כנראה "העוזר" הראשון בהיסטוריה ששמו הופיע בצמרת רשימת הקרדיטים של העיתון. היום הוא נקרא "מנכ"ל" העיתון.

וזה ממש לא משנה: עוזר או מנכ"ל - ב"מעריב", כולל במערכת, לא קורה שום דבר חשוב ללא מעורבותו ואישורו של נמרודי. כלומר, החוק יכול למנוע מאדם שהורשע את התואר עורך, אבל הוא לא יכול להבטיח שאותו אדם גם לא יתפקד כעורך.

האם זה אומר ש"העורך" או "העורך האחראי" השכיר הוא נטול סמכויות? ודאי שלא. הבעלים הוא זה שקובע את הכיוון שאליו הולך העיתון, את האידיאולוגיה הבסיסית שלו. העורך השכיר מופקד על ההתנהלות השגרתית של העיתון, כשהוא מקפיד, אם אינו מתאבד שיעי, לא לחרוג מהמסגרת שקבע הבעלים.

שוב: האם זה אומר שהבעלים אינו מעורב בכלל ביום-יום? שהוא, למשל, אינו עוסק אף פעם בהחלטה מה כן (ומה לא) לפרסם, למשל? ודאי שלא זה המצב, אבל הוא משתנה בהתאם לאישיות, הן של הבעלים והן של העורכים השכירים.

יש בעלי כלי תקשורת שההתערבות שלהם בענייני המערכת היא מינימלית, אחרים מתערבים יותר. וכמובן, שלאישיותו של העורך השכיר יש משקל רב במערכת היחסים של המערכת עם הבעלים, ולהפך.

מרמרי התנגד, מרמרי הלך

התשובה בגדול היא, שהעורך האמיתי, הראשי, הקובע באמת, הוא הבעלים של העיתון. ולו רק מעצם היותו האדם שמחליט מי יהיה העיתונאי שישא בתואר עורך, ומי יפסיק להיות בתפקיד זה.

איך בוחר הבעלים את העורך? בהתאם לאישיותו ואופיו (של הבעלים) ואיזה סוג של עיתון הם רוצים. אם המטרה היא עיתון צהוב, ימונה עורך שהז'אנר הזה מתאים לאופיו, להשכלתו, למנטליות שלו, לחוגים החברתיים אליהם הוא משתייך. לעיתון איכותי ייבחר כמובן עורך עם אישיות וכישורים אחרים. לדוגמה: אמנון דנקנר פוטר על-ידי גרשום שוקן מ"הארץ", אבל אצל עופר נמרודי אותו דנקנר הוא העורך. דוגמה אחרת היא מרמרי. הוא היה חביבו של עמוס שוקן הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית. יום אחד החליט שוקן שהוא רוצה להעביר את המערכת הכלכלית של "הארץ" לבניין אחר, כפתח לשינוי מהותי יותר בעיתון. מרמרי התנגד. מרמרי הלך.

סמכויותיו של העורך השכיר הן גדולות או קטנות בהתאם למה שהבעלים מוכן להעניק לו. הוא יכול להכניס רוח חדשה לעיתון, בתנאי שהבעלים מעוניין ברוח כזאת. הוא יכול לשכור אנשים, להחליף עורכים, לפטר כתבים - אבל אף אחד מאלה לא יהיה עיתונאי שהמו"ל אינו רוצה. יכול להיות מצב שבו העורך ייאלץ לשכור אדם שהוא לא מעריך, רק משום שהבעלים כן רוצה אותו. ההפך לא יכול לקרות.

חילופי עורכים הם אירוע חשוב מאוד לעובדים של אותו עיתון, מכיוון שמטאטא חדש יכול לקדם קריירות או לחסלן (כפוף לאישור הבעלים). אבל עורך שכיר אינו יכול לשנות באופן ממשי את דרכו ואת דמותו של עיתון. "מעריב" לא שינה את פניו כאשר התחלפו העורכים, אלא כאשר התחלפו הבעלים. ה"ג'רוזלם פוסט" עשה לפני כמה שנים 'ימינה פנה', על-ידי הגורם שרכש אותו, והעורכים הוחלפו בהתאם. כך גם "הארץ", שעם הבן עמוס בראשו, אינו אותו העיתון שהיה בתקופת אביו גרשום. אם מודעים לדברים אלה, מבינים טוב יותר מדוע חילופי עורכים אינם נתפסים כאירוע בעל חשיבות ציבורית מיוחדת.

גימודו של גרשום שוקן

תיבת הקרדיטים של העיתון, בה מופיעים נושאי התפקידים הבכירים, לא כל-כך מעניינת את הקוראים. זה חבל, כי לפעמים אפשר ללמוד ממנה הרבה על יחסים מקצועיים, אישיים, אפילו משפחתיים. עיתון "הארץ", למשל. בתיבה מופיע גרשום שוקן, העורך (1939-1990), ומתחתיו, ללא רווח כלשהו, בצמידות, נכתב: חנוך מרמרי, העורך (1991-2004). המסר המתבקש הוא שהשניים שווים בערכם ובמעמדם בעיתון, שניהם "העורך". העובדה שגרשום שוקן היה המו"ל אינה מקבלת ביטוי בעיתון שהוא הוריש לבנו עמוס.

גרשום שוקן היה האדם שבמשך יותר מ-50 שנה שלט בעיתון, ערך אותו, יצר אותו בדמותו האיכותית והייחודית. מרמרי היה, במושגים ההיסטוריים של "הארץ", אפיזודה כמו העורכים האחרים לפניו ואחריו. להשוות בין השניים זה כמו להשוות את מעמדו של ראש ממשלה, למשל, עם מנהל לשכתו. אלא אם כן, כמובן, מבקשים לגמד את מעמדו של האב ולהמעיט בזכויותיו כיוצרו האמיתי והבלעדי של "הארץ".

שוחחתי על כך לפני כמה חודשים עם העורך החדש דייוויד לנדאו. הוא הסכים אתי שיש מקום לבצע הפרדה בתיבת הקרדיטים בין גרשום שוקן לבין מרמרי, ולציין את היותו של שוקן גם המו"ל. זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. לכן, אולי יהיה זה מרמרי, שכאמור כבר אינו ב"הארץ", שידרוש מעיתונו לשעבר לעשות את הדבר ההגון. *