פרשנות, התערבות ושאר ירקות

בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט העליון, בפרשת ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל (ע"א 2553/01), הועלתה לדיון, פעם נוספת, השאלה מהו מתחם שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לפרש חוזה, ועד היכן רשאי השופט המפרש את החוזה להרחיק לכת ולעשות שימוש בכלי הפרשנות כאמצעי להתערבות בתוכן החוזה. לאחר ויכוח נוקב הוכרע פסק הדין, ברוב דעות, לטובת הגישה המרחיבה את מתחם שיקול הדעת של השופט. גישה זו מעוררת קשיים בלתי מבוטלים.

התערבות בתוכן החוזי

אחד מהנושאים המצויים במוקד העניין בתחום דיני חוזים, הוא פרשנות חוזים. זאת, מן הטעם שסכסוכים רבים הקשורים לחוזים נוגעים לפרשנות ולמובן שיש לתת לסעיפי החוזה. נושא פרשנות חוזים עבר בשני העשורים האחרונים שינויים מרחיקי לכת שניתן לתארם כמהפכה של ממש. לשם תיאור תמציתי של השינוי ניתן לומר, כי התפיסה הפרשנית שהייתה מקובלת בעבר הדגישה את שני העקרונות הבאים: (א) נאמנות ללשון החוזה. (ב) כיבוד עיקרון חופש החוזים, דהיינו: הדגשת זכותם של הצדדים לחוזה לקבוע את תוכנו והימנעות מהתערבות בקביעה זו.

מנגד, התפיסה הפרשנית החדשה מתאפיינת בהדגשת עקרונות הפוכים: (א) העברת נקודת הכובד מלשון החוזה לתכלית החוזה ומטרתו. (ב) נכונות גוברת והולכת להתערב בתוכן החוזי שנקבע על ידי הצדדים, במקום שבית המשפט מוצא כי התערבות שכזו ראויה ורצויה.

מטרתו המוצהרת של תהליך פרשנות החוזה היא לרדת לחקר כוונת הצדדים אשר באה לידי ביטוי בחוזה. לרשות השופט המפרש את החוזה עומדים שלושה מקורות או אמצעים אשר בעזרתם הוא יכול לתת מובן ומשמעות לחוזה שנערך בין הצדדים המתדיינים לפניו: לשון החוזה, הנסיבות שאפפו את כריתתו ותכלית החוזה. תכלית זו, שכאמור, כיום הנה האמצעי החשוב ביותר בתהליך פרשנותו של החוזה, היא - המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים לחוזה ביקשו להגשים באמצעותו.

העמדת התכלית כמקור מרכזי לפרשנות חוזים איפשרה לשופט-הפרשן לצאת מד' אמותיו של הטקסט החוזי ולא להיות כבול לפרשנות לשונית דווקנית של החוזה. במקום זאת, יכול השופט לבצע מהלך פרשני אשר במסגרתו, באמצעות חשיפת תכלית החוזה, יגיע לחקר הכוונה האמיתית של הצדדים לו, ובסופו של תהליך - ייתן לחוזה מובן התואם כוונה זו.

מאידך, העמדת התכלית - שבסופו של דבר, הנה יציר מחשבתו של הפרשן - במרכז תהליך הפרשנות, עלולה לגרום לכך שבמהלך תהליך הפרשנות יתרחק הפרשן מרחק רב מן המובן הפשוט והרגיל של לשון החוזה כמו גם מכוונת עושיו, וייתן לחוזה מובן שהנו, אמנם, ראוי בעיני הפרשן ואף הולם את תכלית החוזה כפי שהוא רואה אותה, אך רחוק מרחק רב מלשון החוזה ואף מן הכוונה הקונקרטית של מנסחיו.

אמנם, ככלל, הפרשנות התכליתית הניתנת לחוזה צריכה להיות מעוגנת ואפשרית מבחינת לשון החוזה. ואולם, לעתים, עיגון זה רופף ביותר.

במילים אחרות: השימוש בתכלית החוזה ככלי מרכזי בפרשנות חוזים מאפשר לבית המשפט לבצע, במודע או שלא במודע, התערבות - אשר לעתים הנה בעלת משמעות מרחיקת לכת - בתוכן החוזה שנכרת בין הצדדים.

תפיסה זו באה לידי ביטוי באמצע שנות התשעים, בפסק הדין בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93). ברשימה קצרה זו לא נוכל לתאר פסק דין זה בפירוט הראוי. נאמר רק זאת - באותו מקרה הגיע השופט ברק למסקנה שלשונו של החוזה שנדון באותו עניין, אינה יכולה להתיישב, בשום צורה, עם תכליתו. בנסיבות אלה, לאור סתירה בין הלשון לבין התכלית קבע השופט ברק כי יש להעדיף את התכלית על פני הלשון, ולתת ללשון החוזה מובן שמבחינה לשונית היא אינה יכולה לשאת. פסק דין זה הוכרע בהתאם לעמדת השופט אהרן ברק, ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט אליהו מצא.

פס"ד שניתן לאחרונה בפרשת ארגון מגדלי הירקות, מעלה מחדש ויכוח זה. במקרה זה דובר בחוזה שנכרת בין המדינה לבין ארגון מגדלי הירקות בסוף 1994. הסכם זה בא לעולם בעקבות החתימה על הסכם קהיר בין המדינה לבין הרשות הפלסטינית אשר במסגרתו הוסכם על ביטול ההגבלות על יבוא תוצרת חקלאית מן הרש"פ. הסכם זה חייב את ביטול המכסות שניתנו, עד לאותו מועד, למגדלים של תוצרת חקלאית מסוגים שונים.

החוזה המדובר, נחתם לאחר משא ומתן שהתנהל בין המדינה לבין ארגון מגדלי הירקות. במסגרת החוזה הוסדר, בין היתר, נושא הפיצוי שיינתן למגדלי גידולים שונים עקב ביטול המכסות.

במוקד ההליך עמד הפיצוי שהובטח למגדלי תפוחי האדמה. בעניין זה נקבע בחוזה, כי מכיוון שעל פי הסכם קהיר התרת יבוא תפוחי האדמה משטח הרש"פ נעשתה באופן הדרגתי לאורך מספר שנים, גם ביטול המכסות לחקלאים ייעשה בהדרגה. בהתאם לכך, גם הפיצוי בגין ביטול המכסות נקבע כפיצוי הדרגתי בשני שלבים: תחילה, במהלך הביטול ההדרגתי של המכסות (עד לשנת 1997), יינתן פיצוי חלקי, שייגזר מהיקף התוצרת שתיכנס בפועל משטחי הרש"פ. לאחר מכן, לאחר הביטול המלא של המכסות (בשנת 1998), ישולם יתר הפיצוי, דהיינו: ההפרש בין שוויה המלא של המכסה, עליו הוסכם בחוזה, לבין מה שכבר שולם.

ואולם, בשנת 1998 החליטה הממשלה לבטל לגמרי את תשלום הפיצויים למגדלי תפוחי האדמה, בנימוק, שבפועל כמעט ולא היה יבוא של תפוחי אדמה משטחי הרש"פ, והמגדלים לא נפגעו. בעקבות זאת, הגישו המגדלים תביעה נגד המדינה לקבלת הפיצוי שנקבע בחוזה.

בבית המשפט העליון טענה המדינה, כי יש לתת לחוזה פרשנות לפיה תשלום הפיצוי בגין ביטול המכסות היה מותנה בקיום נזקים בפועל כתוצאה מייבוא של תפוחי אדמה משטחי הרש"פ. טיעון זה נשען על פרשנות תכליתית של החוזה לפיה תכליתו של התשלום שניתן למגדלים הייתה לתת להם פיצוי אך ורק בגין הנזקים שייגרמו להם בפועל.

מנגד, המגדלים טענו, כי לפרשנות זו אין עיגון ולו מינימלי בלשון החוזה. בלשון זו לא ניתן למצוא ולו ברמז התנאה של ביצוע התשלום בקיומו של נזק בפועל. כן טענו המגדלים כי תכליתו של החוזה לא הייתה לתת להם פיצוי רק עבור נזקים בפועל, אלא לתת להם פיצוי בגין ביטולן של המכסות כשלעצמן.

יצירת הסדר חדש

בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט אליעזר ריבלין (אליו הצטרף השופט אהרן ברק), קבע כי אמנם לשון החוזה מתיישבת יותר עם עמדתם של המגדלים. ואולם, לאחר ניסיון לרדת לחקר תכלית החוזה, שאליבא דהשופט ריבלין אינה ברורה כלל ועיקר, מגיע השופט ריבלין למסקנה, כי מסתבר יותר שהתכלית שעמדה בבסיס החוזה היא לתת למגדלים פיצוי בגין הנזק שייגרם להם בפועל. בעקבות זאת, מגיע השופט ריבלין למסקנה, כי יש לקבל את עמדת המדינה לפיה תשלום הפיצוי שנקבע בחוזה היה מותנה בקיומו של נזק בפועל.

על עמדה זו חלק השופט מצא. בפסק דין ארוך ומקיף עמד השופט אליהו מצא על כך שלפרשנות שביקשה המדינה לתת לחוזה, אין עיגון ולו מינימלי ורופף בלשון החוזה. השופט מצא גם עמד על כך שהראיות שהובאו על ידי הצדדים באשר לנסיבות כריתת החוזה (ובכלל זה תצהירי האנשים אשר ניהלו את המו"מ מטעם המדינה - שר האוצר, שר החקלאות ומנכ"ל משרד החקלאות), תומכות בעמדת המגדלים. מסקנתו של השופט מצא, בעקבות זאת, הייתה כי תכלית החוזה היא מתן פיצוי למגדלים בגין ביטול המכסות ללא כל התנייה בקיומו של נזק בפועל. דעה זו נותרה, כאמור, במיעוט.

פסק דין זה הוא דוגמא מאלפת ליישום התפיסה המתוארת לעיל, דהיינו: לאופן בו בית המשפט עושה שימוש בכלי הפרשנות לצורך התערבות עמוקה ומהותית בתוכן החוזה, המגיעה עד כדי שינוי יסודי של החיובים המרכזיים בחוזה ויצירת הסדר חדש הנראה ראוי יותר בעיני בית המשפט.

תפיסה זו מעוררת קשיים לא מבוטלים שמסגרת זו קצרה מלפרטם. בעניין זה רק נאמר, כי תפיסה זו מעמידה צדדים המתקשרים בחוזה, כמו גם עורכי דין העוסקים בניסוח חוזים ובטיפול בסכסוכים בין צדדים לחוזה, במצבים בעייתיים של חוסר ודאות ומבוכה בכל הנוגע למשמעות ולפרשנות שבית משפט עשוי לתת לחוזה שנערך בין הצדדים.

* הכותב הוא ממשרד בלושטיין קוגן בר קהן ושות'.