הנקראות ביותר

הו, כנרת שלי

לרגל העונה החדשה של "נספח תרבות" מדבר דב אלפון בהרחבה על היחס הבעייתי של הטלוויזיה בישראל לתחום הקולטורה, ומסכם את שנתו הראשונה (המצוינת) כעורך הראשי של הוצאת הענק כנרת-זמורה-ביתן, שאותה הצעיד לשנה מצוינת: "חשבתי שאמות עיתונאי. ההכרה הפתאומית מבחינתי, אחרי כמעט 20 שנה בעיתונות, שבעצם הרבה יותר כיף באפיקים תרבותיים אחרים, היא גם קצת צער על עצמי, שבזבזתי המון שנים בענף"

דב אלפון, 43, כבר הצליח לפרוש מטרייה אווירית מעל כל מה שמריח, נקרא ונשמע כמו תרבות ישראלית, ולהפוך לאחד ממתווכי התרבות המרכזיים בשני העשורים האחרונים. הוא כתב ב"כותרת ראשית", היה מהמקימים והעורך הראשון של מוסף "גלריה" של "הארץ", המשיך לעריכת המוסף השבועי של העיתון בזמן שנחשב בעיני רבים כתור הזהב של המוסף ואחד הרגעים היותר סקסיים של העיתונות הישראלית, המציא את "קפטן אינטרנט", שהתחיל במוסף ואז המשיך למוסף עצמאי משלו לפני שהצטמק בחזרה לתוך דפי "גלריה", נפש בפריז לפני שחזר לערוך את מגזין "דה מרקר", עדיין ברשת שוקן, ולפני שנה מונה לעורך הראשי של קונגלומרט הספרים כנרת-זמורה-ביתן. תוך כדי עבד על תוכנית הטלוויזיה שלו, שחזרה זה עתה, לאחר ייסורים לא מעטים, לעונתה השלישית, והיא גם הסיבה הרשמית לראיון הזה.

דב אלפון כבר ישב על כיסא העורך של "דה מרקר" שלוש שנים כשהטלפון צלצל ומהעבר השני היה יורם רוז, מנכ"ל הוצאת כנרת, שזמן קצר לפני כן מיזגה אליה את הוצאת זמורה-ביתן. "הוא אמר לי שהם מחפשים עורך ראשי, ושהוא בחן המון מועמדים, ובתום שבועות וחודשים של בדיקות רק שם אחד חוזר ועולה, וזה השם שלי. בשלב זה בשיחה פרצתי בצחוק".

אלפון משתהה לרגע לפני שהוא ממשיך. "וזה לא היה מעשה חכם לעשות. אם הוא היה אדם אחר אז הוא בטח היה אומר, טוב, אז טעינו. כי זאת לא אופציה שאי פעם חשבתי עליה. אני אדם מאוד מעשי. וגם הנחתי שהספרות תישאר אצלי צריכה תרבותית, הנאה צרופה, אבל אף פעם לא חשבתי שתהיה לי הפריבילגיה להתפרנס מהאהבה הזו. מעולם לא התעסקתי עם ספרים לפני כן.

העובדה שאפשר להתפרנס מספרים לא עלתה על דעתי".

אלפון אולי הופתע מהפנייה של ענקי המו"לות הישראלית, אבל מה שהיה אולי טיפה יותר מפתיע היה דווקא העיסוק הקודם שלו, כעורך מגזין "דה מרקר". "זה היה נורא מעניין", הוא מתאר את הימים שבהם גלגל סיפורים על אנשים שמגלגלים מיליונים. "אני ממש כועס על עצמי שלא פתחתי את מדורי הכלכלה במשך שנים רבות. התעלמתי לגמרי מהממד הזה בחיים שלנו, במין סנוביות מודעת לעצמה, בניסיון להגיד שאם אני אתעלם מזה אולי זה יעבור. אבל אני בעד קדנציות קצרות, וחשבתי ששלוש שנים זה מספיק".

ש

- ובתום שלוש השנים לא הרגשת שאתה מוכן לקחת חלק בחיים היצירתיים האלה?

"ברור שאם אתה בעל אינסטינקטים נורא טובים לקנות מניה של גוגל בזמן המתאים כי אתה נורא מאמין בה, וברור שאם יש לך חבר לכיתה שאתה זוכר אותו כאדם די בינוני אבל הוא הקים חנות שהפכה לשלוש חנויות שהפכו לאימפריה, אז זה דברים שאתה צריך להתמודד איתם, אין דרך לחמוק מהם. אבל גם לי יש רציונל משלי, ואני כנראה לא בנוי לעשות כסף. אני כנראה בנוי לשפר את ההכנסות של האנשים שמוכנים להאמין בי. כבר התרגלתי למחשבה הזו, ואפילו נוח לי עם זה. אני לא מסכן את כספי הדל, ואני לא צריך לקבל החלטות שאני לא מאמין בהן. זה לא שלי, מה ששלי זה החלטות עיתונאיות והחלטות מערכתיות. אבל החלטות הרות גורל כמו האם לסכן מיליונים של אנשים אחרים או האם להצטמצם ולפטר עשרות אנשים שיש להם משפחות, זה לא דברים שאני יכול לקבל על עצמי".

- בוא ננסה להעניק ניתוח ספרותי לטקסטים הכלכליים האלה, שמדברים בשפה שמעט אנשים מבינים אותה, אבל נדמה שיותר ויותר אנשים רוצים ללמוד אותה.

"העיתונות הכלכלית היתה בשנים ההן, ואולי היא עדיין היום, האסקפיזם הלגיטימי היחיד של הבורגנות הישראלית. לכן 'גלובס' המשיך להתפתח, ולכן 'דה מרקר' הצליח להתבסס, גם באתר וגם במגזין, וכיום כמוסף יומי של הארץ. אי אפשר לקרוא כל יום על עוד פיגוע ועוד תגובת נגד, עוד ירי בשומרון ועוד טיל קסאם. ייתכן שהירידה בשיעורי הקריאה של שלושת העיתונים, שאנו עדים לה היום, נובעת גם מהעייפות של הקורא מארבע שנים של כותרות שהיו כותרות אדומות, גם בתוכן וגם בסאבטקסט שלהן.

"נוצר צורך אמיתי באסקפיזם עיתונאי מכובד. אנשים רציניים לא יכולים באמת להתעניין רק בנישואין של מיכל ינאי או במשחקי כדורגל. לעומת זאת, זה לגמרי לגיטימי בעיני הסביבה שלך שתקרא באדיקות על כל המהלכים של לב לבייב במוסקבה.

"אם נסתכל על זה בכנות, אז ברור שהמעקב האובססיבי אחרי הרכישות של יצחק תשובה, נניח, מסתיר בריחה מההתמודדות היומיומית עם השאלה מי קורבנות הפיגוע האחרון, האם אנחנו צודקים שאנחנו מקימים גדר, והאם אנחנו חייבים להפקיע את הקרקעות במזרח ירושלים. עזוב שמאל או ימין, זה פשוט מתיש. זה סיפור שבעיני הקוראים, ואולי זה קצת משתנה עכשיו, פשוט אין סיכוי שהוא ייגמר טוב. ובניגוד לספרים, עיתונים קשה למכור כשיש בהם רק חדשות רעות. אתה מגהץ את כרטיס האשראי שלך פעם בחודש רק כדי לחזק את הדיכאון הקיומי שממילא מעוררת בך המציאות. לכן העיתונות הכללית נענשת על המציאות. היא עצמה מילאה את תפקידה, אבל הקוראים מסרבים למלא את תפקידם. אנשים רוצים לברוח, ו'גלובס', 'דה מרקר' ומדורי הכלכלה מאפשרים להם את הבריחה הזו. זה סוד ההצלחה".

ש בדיעבד, בלי שיכלכל את המהלך באופן מודע, נטישת שוק העיתונות הגווע הגיעה בזמן: "השוואה כלכלית גרידא של שני הענפים באמת מעוררת מחשבה. בהיסטוריה של האנושות מעולם לא קראו כל כך הרבה ספרים כמו עכשיו. לפני נתוני אונסק"ו, קניית הספרים בעולם עלתה בעשור האחרון בלמעלה מ-30 אחוז, למחזור גלובלי שנתי של 26 מיליארד דולר. מספר הכותרים באנגלית עולה מדי שנה, ובעברית זו בכלל תופעה מטורפת. מקימים הוצאות לאור כמו שפעם הקימו סטארט-אפים, חנויות ספרים חדשות נפתחות כל הזמן, מספר הכותרים עולה בהתמדה".

- ומה זה אומר על ענף המו"לות הישראלית, שאדם שלא עסק בספרות לפני כן, ושהגיב להצעת העבודה שלו בצחוק רועם, נעשה עורך ראשי של אחת ההוצאות הגדולות, אם לא הגדולה מכולן?

"זה קודם כול אומר משהו על הדמוקרטיזציה וההתמקצעות של חברות שפעם היו חברות משפחתיות סגורות, וכמו בתחומים אחרים הן פונות עכשיו לאנשים מחוץ למשפחה. וזה אומר שהתפקיד של עורך ראשי בהוצאת ספרים גדולה כולל מרכיבים רבים, שאינם קשורים ישירות לטקסט וליכולת לערוך אותו. אפשר כמובן להתעלם מהעובדה המצערת הזו, אבל זו לא תהיה תגובה רצינית. ולכן טבעי שבעלי מניות בהוצאת ספרים גדולה יחפשו עורך שיש לו ניסיון מוכח בשיווק מוצרים תרבותיים, בהמצאת פורמטים תרבותיים, בתקשורת, בעבודה עם אנשים, ולאו דווקא בעריכה. וזה ככה בכל ההוצאות לאור המסחריות הגדולות בארץ ובעולם. הפרופיל הממוצע של עמיתיי אינו שונה בהרבה משלי".

- יותר מבתחומים אחרים, יש הרבה נעלמים בשוק הספרות. מאוד קשה לדעת, ברוב המקרים, איזה ספר ימכור.

"אם אני משווה את זה לתחומים אחרים שעסקתי בהם, אז אני חושב שזה התחום התרבותי שהכי קשור לקזינו שאני מכיר. בפרפרזה על סומרסט מוהם, אני יכול לומר שיש שלוש סיבות שבגללן ספר הופך לרב מכר, הצרה היא שאף אחד לא יודע מה הן. וגם אני אחרי שנה, שהיתה אמנם הכי טובה בהיסטוריה של ההוצאה, בוודאי לא מתיימר לשבת כאן ולהגיד לך: איתרתי את הנוסחה, הכול מסודר, בעלי המניות של כנרת-זמורה-ביתן יכולים לישון בשקט. זה הרבה עניין של מזל - מזל שלא פספסתי את הפוטנציאל של 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה', שהוא רב המכר הגדול שלנו השנה, מזל שהאמנתי בו, מזל שהחלטתי שהוא לא ייצא כספר נוער, מזל שהחלטתי שהוא צריך לצאת ב'מחברות לספרות' ולא כעוד ספר על שולחן הלקוח, מזל שאשכול נבו כתב את 'ארבעה בתים וגעגוע' ולא חרבנתי אותו. תפקידי הוא בעיקר לא להפריע. אני לא מפריע לסופרים לקחת את הזמן שהם זקוקים לו, אני לא מפריע לעורכים ללכת לפי תחושות הבטן שלהם, אני לא מפריע למנהלים לבצע תחשיבים אמיתיים, זה הכול. חשוב שהעורך הראשי יבין שתפקידו הוא לאתר ולעודד את העורכים הספרותיים הטובים ביותר שהוא יכול לגייס, ולא יתאהב בתואר שלו עד כדי כך שיחשוב שהוא יכול להחליט לבדו, עד כדי הסתמכות על האינסטינקט שלו בלבד".

- אז הכול עניין של מזל?

"לגמרי. אם יש לך עורך ראשי גרוע, למשל, אז אין לך מזל".

- יש תחרות מאוד גדולה על ייבוא ותרגום הכותרים הנכונים מהעולם. אבל לפעמים קשה לדעת אם ספר שמככב ברשימת רבי המכר ב"ניו יורק טיימס" יעשה את זה גם בארץ.

"זה קל, למרות הכפר הגלובלי של מרשל מקלוהן, שהוא חוקר שאני מאוד-מאוד מעריך, יש הרבה מאוד סייגים בהגדרה שלו של כפר גלובלי, שחבל שאנשים לא קוראים את הטקסט במקום להיתפס למושג. צריך להבין שלמרות שמדינות נעשו נורא דומות, יש הבדלים, קטנים אבל משמעותיים. יש ספרים שנהיו רבי מכר בעולם ויצליחו בישראל, אבל יש ספרים שהצליחו באמריקה בגלל שהם באמריקה. בגלל שהם חיים שם בפרברים, בגלל שהם מאמינים שם באלוהים, בגלל שיש להם אובססיה סביב שאלות של גיל, אמת, שלנו אין. לנו יש אובססיות אחרות, וברגע שאתה מבין שהעובדה שספר היה רב מכר ענקי בצרפת מלמדת יותר על הצרפתים מאשר על הספר, יותר קל לך לסנן".

ש

- מאיפה אתה מכיר את האובססיות הישראליות, בתור אדם שמעיד על עצמו שהוא לומד מטעויות - תכונה לא ישראלית בעליל?

"אני עוקב אחרי האובססיות הישראליות, בין בבלוגים באינטרנט או בעיתונים או בשיחות בבתי קפה, וחלק מכושר השיפוט של מו"ל הוא סוציולוגיה טהורה. מכיוון שחלק ניכר מהסוציולוגיה של המו"ל זה בולשיט, אז חלק ניכר מתפקידו של המו"ל הוא לעקוב אחרי הבולשיט הקיים כרגע. מה לעשות. אבל זה לא מפריע לי".

- איפה אנחנו עומדים בעולם מבחינה מו"לית?

"הסופרים הישראלים נמכרים היטב בעולם. זה המעט שנותר לנו מהרעיון הגדול של להיות אור לגויים, העובדה שהספרות הישראלית נחשבת מאוד ונמכרת היטב באיטליה, בגרמניה, בארצות הברית".

- ואתה חושב שהספרות הישראלית באמת עומדת היטב בסטנדרטים בינלאומיים?

"בוודאי, בוודאי. לבד ממחול, אני חושב שספרות היא הענף, האמנות, שבה אנחנו מהטובים בעולם. אני שמח שיש עדנה לקולנוע הישראלי, אבל יש מדינות עם תרבות קולנועית יותר מפותחת ויוצרים יותר מעניינים. על תאטרון אני בכלל לא רוצה לדבר, אני עלול להתרגז. אבל בספרות היוצרים הישראלים הם מהשורה הראשונה בעולם. בכל פעם שאני נתקל בשמו של אתגר קרת או עמוס עוז או בתיה גור בביקורות בכל העולם אני חושב, איזו מדינה עם שישה מיליון תושבים יכולה לייצר ספרות כזו?"

ש דב אלפון מרוצה בפוזיציה החדשה שלו. הוא נהנה מזה שהדד-ליינים שלו נפרשים עכשיו על פני שנים במקום ימים או שבועות, ושהוא יכול לתכנן מהלכים שיתמצו רק ב-2008, למשל. הוא מצטט את נבוקוב שאמר שהעיתונות נולדה כשילד גרמני רץ במורד גבעות מוריקות וצעק "זאב, זאב!" הספרות, כך לפי הסופר הרוסי, נולדה שבוע אחר כך, כשהזאב באמת הגיע. אז נעים לו עכשיו כשהוא לא צריך עוד לצעוק, אלא לנסות ולאתר איפה הזאב נמצא באמת. בעצם כל כך נעים לו, שקצת לא נעים לו "להיווכח עד כמה אני שמח שאני כרגע לא חלק מהעיתונות הכתובה. מכמה סיבות: כי לפעמים כשאתה מדבר עם עיתונאים אתה מרגיש כמו הניצול שקפץ ברגע האחרון מהספינה לפני שהיא מגיעה למפלי הניאגרה. זה מגוחך אבל זה כך. זה לא נעים כי זה מקצוע שאני משוכנע שילווה אותי כל החיים. תמיד האמנתי שאני אמות עיתונאי, וההכרה הפתאומית מבחינתי, אחרי כמעט 20 שנה בעיתונות, שבעצם הרבה יותר כיף באפיקים תרבותיים אחרים, היא גם קצת צער על עצמי, שבזבזתי המון שנים בענף מאוד קשה".

אלפון לא באמת מצטער על שנותיו בעיתונות, אבל אולי הוא נתקף בתוגה קלה כשהוא מביט מבחוץ על התהפוכות שעובר בשנה האחרונה עיתון "הארץ", מקום עבודתו במשך שנים. חוץ מהמהלך המרכזי עם "דה מרקר" ("הדמוניזציה של גיא רולניק בעיתונות בכלל וב'הארץ' בפרט היא אחת התעלומות הגדולות שנתקלתי בהן. מלבד כישרונו, החטא היחיד שלו הוא שהוא מזדהה באופן טוטאלי עם המוצר העיתונאי שהוא עורך"), קשה שלא לשים לב להתנהלות מערכתית מבולבלת משהו מאז חילופי ההנהגה בעיתון. אלפון זהיר: "אני לא יכול להתייחס לזה באמת, כלומר כמנוי מהשורה, כי אני לא. בניגוד לקוראים הרגילים, אני יודע כמה קשה לערוך עיתון, בייחוד במסגרת 'הארץ'. אני מאוד נהניתי מזה כשהייתי צעיר יותר, אבל אני לא בטוח שהייתי עומד בזה היום. יש הרבה מאוד רגעים בעיתונות שבהם העורך דומה לבלש בסדרה הזאת, 'מקגייוור', ההוא שעם שתי סיכות משרדיות, סיגריה ושקית סוכר בונה פתאום צוללת גרעינית. כעורך הרבה פעמים הרגשתי שאני צריך לעשות את המוצר המדליק ביותר האפשרי באמצעים מאוד דלים.

"בענפים האחרים שאני פועל בהם היום, המו"לות והאינטרנט והטלוויזיה, יש הכרה בצורך להשקיע בתכנים את מה שצריך להשקיע. אז יש מוצרים שבהם מחליטים להשקיע ואחרים שלא, אבל המשוואה ברורה. זו מחשבה שמלווה אותי הרבה בשנה האחרונה. כשאני חושב על העקשנות שבה דרשתי מעיתונאים לעמוד ביעדים שעה שלא יכולתי להעניק להם באמת את התגמול הנאות, כשאני נזכר בכמות הטקסטים שכתבתי בעצמי בחתימות שונות כדי למלא את הדף הלבן, זה נראה לי מטורף".

- אז אולי דיוויד לנדאו ורוגל אלפר הם לא מקגייוור?

"תראה, הבוקר היתה לי ישיבה עם פרופ' אביגדור שאנן ועם מנהלי השיווק של ההוצאה ודיברנו על ספר שאנחנו רוצים להוציא לאור בפסח 2008. יש הרבה עורכים בעיתונות שגיליון פסח 2005 שלהם כבר יצא לדרך? אתה מבין, זה לא יהיה נכון מצידי לדפדף עכשיו בעיתון 'הארץ' ולהעביר ביקורת, חיובית או שלילית. אני יודע בדיוק כמה קשה להוציא עיתון, איזה נס זה שעם שחר יוצאים משם גיליונות ולא גוויות. זה לא יהיה נכון מצידי, מהמקום הנינוח שבו אני נמצא, לעשות ביקורת עבודות כמו שעושים לתלמידים בבצלאל".

ש - נראה לי שזה השלב שבו אנחנו מתייחסים למה שנראה כמו הנושא האופנתי ביותר כרגע ביקום: שקיעתה של העיתונות הישראלית.

"כשאתה בתוך הספינה הזאת אתה תמיד מדמיין שהיא עומדת לטבוע. אתה מדמיין שזה הטיטאניק אחרי הפגיעה בקרחון. וזה נובע מהרבה סיבות, זה משהו באווירה, אבל כל הסיבות האלה הן לא נכונות. היום אני יודע בוודאות שהביקורת החריפה שהיתה לי כעיתונאי על עיתונים, ובראשם העיתון שלי, היתה מחמירה מדי. אני הרבה יותר נהנה לקרוא 'הארץ' מאשר כאשר עבדתי בו.

לכן ההיסטריה שתופסת בחודשים האחרונים את השכירים בעיתונות הכתובה נראית לי מוגזמת ביותר".

- ההיסטריה הזו לא מופרכת לחלוטין.

"אנחנו עדים לבלבול מושגים בין העיתונות המודפסת לעיתונות הכתובה. ייתכן שהעיתונות המודפסת נסוגה, אבל העיתונות הכתובה בהחלט לא גמרה את תפקידה, ההפך הגמור. העובדה שעיתונים מודפסים נמכרים פחות בארץ ובעולם, בצורה דרמטית אפילו לפי הנתונים שמתפרסמים, אינה משנה את החשיבות של מקצועות העיתונות. מה זה חשוב שעכשיו עוברים לקרוא עיתונים באינטרנט? עדיין מישהו יצטרך לכתוב אותם".

- בעצם, למה לא מונית אתה לעורך הראשי של "הארץ"?

"ראשית, מאותה הסיבה שבגללה לא מוניתי לנגיד בנק ישראל: התפקיד לא הוצע לי. שנית, גם לו הוצע לי לא הייתי יכול לקחת אותו, כי בשעת הסערה כבר הייתי מחויב כלפי יורם רוז וערן זמורה שאקח את תפקיד העורך הראשי של כנרת-זמורה-ביתן-דביר. אגב, מאותה הסיבה הייתי דוחה גם את תפקיד הנגיד. ושלישית, בגלל שלעמוס שוקן היה מועמד מצוין, או בכל אופן הרבה יותר טוב ממני, הוא עורך העיתון דיוויד לנדאו".

ש כשאלפון נכנס לתפקיד עורך "מוסף הארץ" בשנת 92' הוא קיבל עיתון דק גזרה ומיושן. במהלך כהונתו, שנמשכה עד 98', הוא הפך אותו למוצר זוהר ומצליח, שעד היום גורם לקוראים ולעיתונאים להיאנח בערגה כשהם נזכרים בו. אלפון כרך במוסף בהצלחה את רוח התקופה המיוחדת - הומור ושפה חדשה, דוגמניות-על ושינוי סדר העדיפיויות שמרכיבות את ההוויה הישראלית.

אבל היה במרקחת הזו עוד מרכיב, לא כל כך סודי אבל כזה שמצביע על גמישות מחשבתית בלתי מזיקה: "עוד משהו שעשיתי, שמאפיין אותי בכל פורמט שאני יוצר, הוא שניסיתי להבין מה רוצים המפרסמים, לא במובן של כתבה ספציפית, אלא הפרטנר הכלכלי הקפטילסטי החזירי שאמור לממן את המוצר שלי, מה הוא רוצה בעצם. אז זה לא היה מקובל. גם היום זה לא נהוג.

מבחינה זו אני קצת חריג. אני מאמין גדול, מתוך שמירה על עצמאות מערכתית והחומה הסינית המפרידה בין מערכת ובין הצד המסחרי וכו', בהאזנה למי שמממן את הפעילות. ואכן, נהוג לומר שההצלחה של המוסף שערכתי היתה מיידית ומסחררת, אבל זה לא נכון. בפועל, ההצלחה המיידית והמסחררת שלו היתה לא אצל המנויים, שחלקם התלוננו בצורה מאוד קיצונית אפילו, אלא אצל המפרסמים, שהתחילו לשפוך סכומים גדולים, והם מאוד אהבו את המגזין הזה. הכול הוזן מההתלהבות של המפרסם. וזה מה שבעצם עשיתי גם ב'דה מרקר' וזה גם מה שאני לא מצליח לעשות כנראה בתוכנית תרבות בטלוויזיה".

- אז למה החלטת לעשות את "נספח תרבות"?

"'נספח תרבות' היא תוכנית התרבות הראשונה שמדברת באמת בשפה טלוויזיונית. תוכניות תרבות בטלוויזיה מדברות בשפה של רדיו, לרוב משיקולים תקציביים. בקלות אפשר היה להדפיס את תוכניהן בעיתון, ומעט מאוד היה הולך לאיבוד. את 'נספח תרבות' אי אפשר היה להעביר למילה הכתובה. השפה הטלוויזיונית של העורכת אירית דולב ושל הבמאי עידן לוי היא מאוד עשירה, ואני מנסה להיכנע לחלוטין לתפיסה שלהם, וגם מאוד נהנה מזה".

- זה נשמע טוב ונכון, רק שצריך להישאר ערים עד 12 בלילה כדי ליהנות ממנה.

"כי יש מוסכמה בין גורמי השידור שהישראלים לא מתעניינים בתרבות, ולכן חבל להשקיע כסף בתוכניות תרבות. המפרסמים שרוצים לפנות לקהל שוחרי האופרה או חובבי מסעדות הגורמה - בוא נקרא להם בקיצור 'האלפיון', בהתאם לשפה המקובלת בענף - יכולים לעשות זאת באמצעות פרסום בעיתונים מסוימים, שלאחד מהם אני מתראיין כרגע, אבל לא בתוכניות טלוויזיה.

כמי שהתמחה במשך השנים בהמצאת פורמטים עיתונאיים לקהל הזה, אני חושב שזאת שטות מוחלטת. אם היה נוצר דיאלוג בין אנשי התוכן של תוכנית תרבות ובין אנשי השיווק של גוף משדר, אין לי ספק שהיתה נוצרת תוכנית תרבות מצוינת, שיכלה לשמש גם פלטורמה שיווקית מכניסה.

"אבל מכיוון שמקובל להניח שהצעירים הקוליים המבזבזים כסף או המבוגרים העשירים שוחרי התרבות לא צופים בטלוויזיה, אין פלא שתוכניות התרבות של הזכיינים מופקות תמיד בעלות מגוחכת, באולפן אומלל עם איזה זרקור מתנדנד ובו חברי פאנל שמקבלים 200 שקל. זה נראה לי משונה, אבל יום אחד הם יתעשתו. יום אחד הם יבינו שזה לא הגיוני שהם הצליחו בכל הפורמטים הטלוויזיוניים הקיימים, ורק בתוכנית תרבות הם נכשלים".

ש - ואתה חתום עכשיו על תוכנית תרבות שצולמה לפני שנה וחצי.

"ברור שאם אתה נאלץ להפיק במסגרת הרשות השנייה, ללא הסכמה מראש של זכיין לשדר, אז אתה מתמודד עם גוף שבכלל לא אמור להפיק ושיש לו כל התכונות של גוף ציבורי: איטיות, למשל. מאשרים חמש תוכניות ואחרי שנה מתקבל אישור לעוד חמש תוכניות. לכן יש פער של שנה וחצי בין התוכנית הראשונה לתוכנית האחרונה של העונה השנייה. אבל אני חושב שיצאנו מזה בשלום והתגובות מצוינות, גם אם זה לא יכול להשכיח ממני את העובדה שזה נעשה לא בתנאים לא הולמים בענף כל כך מקצועי, שלכאורה כל כך דואג לשורה התחתונה במאזן. הרשות השנייה צריכה לבדוק אם היא יכולה לשדר במשבצת ידועה מראש עונה שלישית של 'נספח תרבות', או שהזכיינים צריכים להחליט אם יש להם עניין לנסות פעם אחת להפיק תוכנית תרבות בתנאים הנאותים שבהם מופקות כל התוכניות האחרות. אחרת ברור שאפרוש ואנסה דברים אחרים".

- אבל החוק קובע שיש לזה מקום גם אם הזכיינים לא רוצים.

"זה חלק מהבעיה. אם הגוף הרגולטורי היה בא לזכיינים ומחייב אותם להפיק תוכנית על ההסברה הישראלית בחו"ל, נניח תוכנית ריאליטי שבה נבחרים המועמדים הטובים להיות שגרירי הסברה של מדיניות הממשלה בתפוצות, האם קשת היתה מסכימה להפיק את 'השגריר'? הזכיינים היו לועגים לרעיון האבסורדי והמיושן הזה, משדרים את זה אחרי חצות וגם מסרבים לשדר פרומואים. לא נראה לי נכון לכפות על זכיין תוכנית שהוא לא מעוניין לשדר. בניגוד לגראוצ'ו מארקס, אין לי עניין להיות חבר במועדון שלא מעוניין בי".

- אתה מתאר את זה כבעיה של אגו.

"אם היה בא גוף רגולטורי מטעם משרד החינוך להוצאת כנרת-זמורה-ביתן ומאלץ אותי כעורך ראשי לפרסם ספר שאינני מעוניין בו, האם הייתי מסכים בשמחה? האם הייתי מאשר מסע פרסום לספר הזה? האם הייתי מקדם אותו? או שמא הייתי דוחה אותו בשנה וחצי וקובר אותו? ואם מתוך עשרה ספרים שנכפו עליי היה ספר אחד בעל פוטנציאל, האם הייתי מודה בזה? זה לא רק עניין של אגו, זו פגיעה בסמכויותיהם של הזכיינים כעורכים הראשיים של ערוץ 2. אני מאמין שיש מקום לתוכנית כמו 'נספח תרבות' בשעה נורמלית בערוץ המסחרי, גם מבחינת רייטינג וגם כפלטפורמה למפרסמים, אבל זו צריכה להישאר החלטה שלהם. בכפייה זה לא יעבוד".

ש אצל רבים מעמיתיו, המפגש של אלפון עם ההיגיון הכלכלי של הטלוויזיה הישראלית אמור היה להיות הדובדבן הרקוב שעל השמנת החמוצה - עוגה מקולקלת שנאפית על ידי מאבקי הכוח שבחזית התרבות הישראלית. בתפקידיו השונים אלפון ראה חלק מהמאבקים האלה מקרוב. אבל, וזה אולי הכוח שהניע את עבודתו עד כה, וימים יגידו היכן המסע הזה יסתיים, הוא שומר על אופטימיות: "אני באמת מאמין שהדבר היחיד שנשאר בהיסטוריה בסוף הוא היצירה האמנותית. אני לא חושב שמישהו בבית הקפה הזה יכול לומר מי היה המלך בתקופתו של ליאונדרו דה וינצ'י. אני לא חושב שאנשים פה יודעים מי היו המנהיגים הבולטים בתקופת הומרוס. השבוע, כשקיבלתי את דו"ח ההדפסות החוזרות של ספרי ההוצאה, הבחנתי בהדפסה חוזרת של 'אנטיגונה'. ההדפסה היתה גדולה בהרבה מאשר רבי מכר מעודכנים שלנו. אז לפני 2,500 שנה סופוקלס כתב מחזה באי יווני, אנחנו לא יודעים מי היה השליט אז, אנחנו לא יודעים איזה הסכם היה לו עם הפלסטינים שלו, אנחנו לא יודעים אם היתה גדר או לא היתה גדר, אנחנו לא יודעים אם העניים שם סבלו או לא. כל מה שאנחנו יודעים זה שהוא כתב מחזה על הדילמה שבין הנאמנות לחוק ובין הנאמנות לאדם אהוב, ועד היום אנחנו מדפיסים אלפי עותקים.

"וכך יהיה גם איתנו. נדמה לנו שאנחנו חיים בתקופה מאוד סוערת ושזה נורא חשוב אם מחמוד עבאס יפגש שוב עם שרון או לא, אבל בסופו של דבר מה שיישאר מתקופתנו זה אולי 'עיין ערך אהבה' ואולי 'געגועי לקיסינג'ר', בכל מקרה זאת תהיה יצירה אמנותית. זה מה שיישאר, אם בכלל, מהניסוי הקטן הזה ששמו מדינת ישראל בעוד 2,500 שנה.

"אנחנו נוהגים לחשוב שתרבות היא סוג של לוקסוס, כאילו יש ביטחון ואחר כך רווחה ואחר כך בריאות ורק אחר כך צריכה לבוא התרבות, וזה פשוט לא נכון. לכן המאבקים התמידיים האלה על האם צריך תוכנית תרבות תמיד מדהימים אותי. התרבות איננה בכלל חלק מהעוגה. היא התבנית. בלעדיה אין כלום. זה פשוט עד כדי כך".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות