עסקת טיעון בפרשת תמיר-פישמן: עבירה טכנית בלבד וקנסות פעוטים

אלדד תמיר וחברת תמיר-פישמן ישלמו כל אחד קנס של 60 אלף שקל, וכך גם דניאל לוונטל, מנהל הכספים. עו"ד מיקי ברנע ישלם 30 אלף שקל.

עו"ד נוסף של החברה, ישראל שמעונוב החליט לא להצטרף לעיסקה וינהל משפט. נגד בעל השליטה הנוסף, דני פישמן, נסגר התיק לפני חודשים רבים.

תחילת הפרשה בהוראה שנכללה בטעות בתשקיף שנת 2000, הנוגעת למינוי דירקטורים ועומדת בניגוד לתקנון החברה. לטענת התביעה, משהתגלתה הטעות, התלבטו בחברה אם לדווח על כך לרשות, ולאחר היוועצות בעוה"ד החברה, שמעונוב וברנע, הוחלט לא לדווח. לאחר היוועצות בעו"ד דיוויד שפירא הוחלט לדווח, אך הדבר נעשה חודשיים אחרי שהתגלתה הטעות.

בעקבות הדיווח, נפתחה בחקירה בחשד לפרסום מטעה בתשקיף, שבמהרה הוסבה לחשדות לאי-דיווח במועד, עבירה קלה בהרבה, אך יש בה כוונה להטעות משקיע סביר, וכן לפרסום דו"ח מטעה. לפני שנה הוחלט להעמיד לדין את כל החשודים, ולאחר שימוע לכולם הוחלט לא להעמיד לדין את פישמן.

באחרונה נוהלו מגעים עם אילנה מודעי ויהודית תירוש, התובעות בפרקליטות מיסוי וכלכלה, והושג הסדר, לפיו הנאשמים יואשמו בעבירה טכנית של דיווח שלא עומד בדרישות החוק, שאין בצידו כוונה להטעות. משרד המשפטים מסר, כי בהתחשב בצורך בהרתעה מהירה הוחלט שהסדר טיעון יסיים במהירות את ההליך, וכי הועבר מסר שאסור להטמיע מידע מהותי על תיקון טעות בדו"ח שעניינו אחר.

לדברי משפטנים המכירים את התיק, החקירה לא היתה צריכה להיפתח, כי המסר העולה ממנה הוא שאם מגלים טעות בתשקיף עדיף לא לדווח עליה. זהו מקרה של אי-הסתפקות בחוות דעת משפטית ובקשת חוות דעת נוספת, אמרו, ובסופו של דבר הגשת אישום. ההערכה היא, שהנאשמים החליטו על עיסקת טיעון רק בשל אי הנוחות בניהול משפט.

את תמיר ייצגו עוה"ד דן שינמן, נוית נגב ואיריס סבג; את החברה יהודה ויינשטיין (שייצג גם את פישמן בזמנו) ואהוד סול; את ברנע קנת מן ופנחס רובין; את שמעונוב דורי קלגסבלד; ואת לוונטל גיורא אדרת.

לדברי מן, ברנע הגיע להסדר טיעון כדי לסיים מחלוקת על מתכונת הדיווח שנמשכה ארבע שנים, בעקבות טעות שנעשתה בתום לב ועם גילויה חובר עליה דו"ח מיידי. בעקבות זאת נטען רק, שכותרת הדו"ח לא שיקפה לציבור במידה מספקת את תוכנו.

לדברי רו"ח צבי איציק, לשעבר חוקר ברשות ני"ע, זוהי דוגמה נוספת לצורך במערכת אכיפה יעילה יותר, כדוגמת זו שברשויות המס. אירוע כזה לא בהכרח היה מטופל במחלקת החקירות ברשות אלא בידי גורמים אזרחיים, מה שהיה מקצר את הטיפול ומונע פגיעה בחברה.