לגלוש ולא לשכוח

איך מגיבה לזה הסביבה שלך?

"אני מנסה לעודד אחרים להיכנס לעניין, אבל האמת היא שמסתכלים על זה די בצורה מוזרה. מי שלא מבין את העניין, כל העסק נראה לו לחלוטין מטורף. אבל מי שנדבק בחיידק מבין טוב מאוד ומשתף פעולה. זה כיף למצוא אנשים שלא ידענו בכלל על קיומם".

אהרון החלה את חיפוש השורשים האינטנסיבי שלה לפני כשנה, במקרה: אביה החליט ליצור קשר עם רשות מקומית באוסטריה, שבתחומיה התגורר בילדותו, וביקש לקבל רשימה של הדודים שלו. היעילות האירופית המפורסמת עבדה היטב, והאב קיבל לידיו רשימה מסודרת, שכללה להפתעתו גם שני שמות של נשים שכלל לא ידע על קיומן, ושככל הנראה - כך התגלה בעקבות הבירורים שבהם פתחה אהרון - נספו בשואה. "משך אותי לגלות מה עלה בגורלן", היא מספרת, "גילינו דברים שלא ייאמנו. זה הטריגר הקטן שנתן לי את הדחיפה לצאת לחיפוש. העובדה שאבא שלי לא ידע על שתי דודות שלו - זה הרג אותי. לא הבנתי איך זה יכול להיות. קשה לקלוט דבר כזה, אבל הסיבה היא שסבא שלי פשוט לא דיבר".

לצורך החיפוש החלה אהרון לבלות שעות בספריות ובארכיונים, לגלוש באתרים המוקדשים לנושא, שבהם גולשים יהודים מכל רחבי העולם בחיפוש הדדי, להתחקות אחרי השמות שנרשמו בפנקסו של סבה המוהל, ועוד. בהדרגה החלה להרחיב את העץ המשפחתי. בנובמבר האחרון עלה לאינטרנט מיזם ששדרג בעבורה את עבודת התחקיר: ביד ושם העלו לרשת מאגר שמות הכולל למעלה משלושה מיליון נספים, ואת "דפי העד" שמולאו על-אודותיהם - אותם דיווחים שמסרו ניצולי שואה (בעיקר בשנות ה-50) על-אודות קרוביהם שנספו. אהרון נעזרה כבר ביותר מ-200 דפי-עדות כאלה, ומאז החלה את מחקרה הרחיבה את העץ המשפחתי ב-1,700 שמות.

"יש כאלה שאובססיביים לנושא"

אהרון ממש לא לבד בעיסוק שלה. נתוני מאגר "דפי העד" של יד ושם מצביעים על התעניינות ציבורית עצומה: ב-24 השעות הראשונות להשקת האתר נכנסו אליו קרוב ל-400 אלף. חודש אחר-כך טיפס המספר ל-3 מיליון מבקרים מ-163 מדינות ברחבי העולם. נכון לשבוע שעבר הגיעה הספירה כבר ל-3.7 מיליון איש מ-175 מדינות - 36% מישראל, 35% מצפון אמריקה, 25% מאירופה, ו-2% מדרום אמריקה. כלומר: קרוב למיליון וחצי מבקרים מישראל, חלק נכבד ביותר מהאוכלוסייה היהודית, ובוודאי זו הבוגרת וממוצא אירופי.

מאות מהמחפשים כבר הצליחו לאתר קרובי משפחה מדרגות קרבה שונות. הסיפור שזכה להד התקשורתי הרחב ביותר, בארץ ובעולם, הוא סיפור איחודן של צמד האחיות קלארה בלאייר וחנה כץ (שתיהן לבית וייס), שלא ידעו מה עלה זו בגורלה של זו, למרות ששתיהן חיות בארץ מאז 1948. אחרים מבקשים לגלות על מי מילאו קרוביהם הניצולים דפי-עדות ולהתוודע כך לעולמם, וישנם גם רבים אחרים הנכנסים לאתר רק על-מנת לראות בו את שמות קרוביהם שנספו, ומתרגשים מעצם ההנצחה המקוונת והופעת השמות באינטרנט.

חקר שורשי המשפחה, גנאולוגיה בלעז, הפך בשנים האחרונות לסוג של טרנד, בעיקר אצל עדות יוצאי אירופה - לא-מעט בזכות האינטרנט. פורומים שונים של חיפושי קרובים נהנים מפופולריות מתעצמת, ויותר-ויותר ישראלים מקדישים לעבר יותר-ויותר מזמנם. המאגר שהועלה באתר יד ושם נתן לאנשים האלה דחיפה עצומה. "קיבלו את זה אצלנו בהתלהבות מאוד גדולה", אומר ארנון הרשקוביץ, מנהל פורום חיפוש שורשים ב"תפוז". "החבר'ה שלנו מוצאים שם דברים חדשים כל יום. יש אנשים שנכנסים בשביל הקוריוז, או כי מעניין אותם לראות את השם של סבא שלהם רשום באינטרנט. אנחנו נכנסים לשם לא רק בשביל למצוא את המתים, אלא כדי למצוא את החיים". הסיבה שהוא שקוע כל-כך בחקר ההיסטוריה המשפחתית, לדבריו, היא ש"מפריע לי שאין לי תשובות. אני צריך לשאול שאלות כל הזמן".

העניין הגדול שלך בשורשים הופך אותך לעוף מוזר בסביבה שלך?

"זה בכלל לא מפריע לי שמסתכלים עליי כקצת פסיכי. אני גם לוקח את זה מנקודת-מבט נורמלית יחסית. יש כאלה שבאמת כשמדברים איתם, אפשר לחשוב שהם פסיכים. כאלה שזה הפך לאובססיה שלהם".

במה האובססיה הזו מתבטאת?

"תראה, גם אני עוסק בזה, במחשבה, כל היום פחות או יותר. זה מטריד אותי, יש לי כל הזמן תעלומות, ואני מנסה לחשוב על דרכים לפתור אותן. אבל אני לא מרגיש שזה משתלט על החיים שלי. יש כמה אנשים שאני מכיר שזה משתלט עליהם. זה הופך להיות הנושא של כל שיחה, הם מדברים על זה בכל הזדמנות, מנצלים כל מצב כדי לדחוף את העניין".

כמו משחק ריאליטי

מה גורם לאובססיה של הישראלים לחקור את עברם? הרשקוביץ בחר לצטט בכרטיס האישי שלו בפורום שורות משיר של שלמה ארצי שנכתב על הוריו ניצולי השואה, המספקות הסבר מסוים: "חופשי מתלות כבר לא אהיה / אני תלוי בזמן, תלוי בזיכרונות ההם". ד"ר עדית זרטל - מחברת הספר "האומה והמוות", שעסק בנושא זיכרון השואה בשיח ובפוליטיקה בישראל - סבורה כי "למיליוני הכניסות לאתר ולחיפושים באתר יכולים להיות כמה הסברים. קודם כול, זה ביטוי לנוכחות האינטנסיבית מאוד של השואה בחברה ובתודעה הישראלית, בנפש הישראלית. זו כמובן תוצאה של שנים רבות מאוד של חינוך, של אינדוקטרינציה, של החדרת השואה.

"זיכרון השואה ונוכחותה עברו שלבים שונים. השנים הראשונות שלאחר קום המדינה היו במידה רבה שנים של שתיקה, ששירתה את שני הצדדים - הניצולים והחברה הישראלית. ההנחה המקובלת היא שמשפט אייכמן, שנפתח ב-1961, היה נקודת-המפנה, והפר את השתיקה הגדולה. לי נראה כי התפנית האמיתית התחוללה דווקא במלחמת יום הכיפורים, כאשר הטראומה של המלחמה, הגילוי העצמי של שבירות הקיום הישראלי, חיברו את הדור השני ואת הדור השלישי אל השואה, אל חורבן יהדות אירופה, אל הקורבנות ואל הניצולים. תחושת השבירות של הישראליות באותה נקודה איפשרה איזשהו חיבור שקודם לכן לא היה אפשרי, בין הישראלים לבין היהודים שנרצחו או שניצלו מהשואה".

מעניין לגלות שאנחנו לא הולכים לכיוון של שכחת השואה, אלא להיפך - העניין בה רק מתגבר.

"בכל העולם יש תופעה של התעצמות הזיכרון המאורגן, של התגברות העיסוק בזיכרון ושל הבניית הזיכרון ואכסונו במערכות טקסיות מעוצבות ומאורגנות. במקביל מתרחב הדיון בשאלה מה טיבו של הזיכרון הזה, לאן הוא הולך. אני חוזרת עכשיו מברלין, מכנס שעסק בדיוק בשאלות האלה - כמה זיכרון דרוש לנו, כמה אנו יכולים להכיל, האם יש משהו כמו יתר-זיכרון, היפר-זיכרון, האם הזיכרון יכול להפוך לכוח שלילי, הרסני.

"הדור שלי היה דור נטול עבר קרוב. העבר הזה נמחק. היינו ללא סבים וסבתות, חסרי דודים ודודות. בשנות ה-50 וה-60 גידלו אותו מחוברים אל העבר הקדום, המפואר, של כיבושי יהושע ושל מלכות שלמה ודוד, אך ללא עברם של הסבים והסבתות שלנו. לאורך זמן, אנשים אינם יכולים לחיות בלי עבר כזה. עכשיו אנחנו מתחברים אל הפצע הזה".

אבנר שלו, יו"ר יד ושם, מחזק את הדברים. "בלימודי סוציולוגיה ידוע, בכל העולם, שדור ראשון של מהגרים שמתמודד עם תופעה גדולה, נמצא בניתוק עם הדור השני שרוצה ללכת בדרך לגמרי חדשה", הוא אומר. "רק הדור השלישי, הנכדים, מוכן להגיע להשלמה ולהתחברות עם הדור הראשון. זה מה שקורה כאן עכשיו: הרבה מאוד מהעניין והפתיחות בא מהדור השלישי, שלא צריך להתגונן ולפתוח מנגנוני הדחקה. לצעירים יש נכונות להתחבר, וליצור רצף שנגדע".

אנשים אולי זקוקים לעבר, אולם לא ברור עד כמה הם מוכנים להתאמץ כדי למצוא אותו: מרבית החומר הנמצא היום במרחק הקלקה באינטרנט, היה זמין ביד ושם במשך שנים - אלא שרבים מאלה שמתוודעים אליו כעת, לא ראו לנכון להקדיש זמן לעלייה לירושלים ולנבירה בחומרים הרבים שמצויים שם. האחיות וייס, למשל, מצאו זו את זו רק בזכות הבדיקה של נכדת אחת מהן. "הן יכלו למצוא אחת את השנייה כבר לפני הרבה שנים", אומר אלכס אברהם, מנהל היכל השמות ביד ושם. "נכון שבזמנו לא היינו כל-כך ממוחשבים ולא יכולנו לעשות הצלבת מידע, וזה היה לוקח יותר זמן - אבל אם היו באים ובודקים, היו מגלים. אנחנו קיימים כאן 50 שנה. יש אנשים שמחכים שישימו להם כפית בפה". אברהם גם משוכנע שקיימים אחים נוספים שיכולים לגלות זה את זה, לו יטרחו ויחפשו - שלא לדבר על בני-דודים, שמספרם נאמד במאות.

"זה ההסבר הנוסף להצלחה הפנומנלית של מפעל השמות", סבורה זרטל. "האינטרנט עושה לנו חיים קלים, ומספק את יצר הסקרנות או ההתחברות אל עצמנו ואל עברנו בהקשת מקש. הכול מגיע הביתה, גם בני-משפחה אבודים מן השואה. זה אופייני לדור הזה ולתקופה הזו: אנחנו לא אוהבים לעשות מאמצים גדולים מדי כדי לחפש את העבר, או, להבדיל, לצאת לקניות. אפשר להזמין הכול דרך האינטרנט".

אז אולי הסקרנות לא כל-כך גדולה? הרי אם היא הייתה בנפשם של האנשים, הם היו מתאמצים יותר.

"יש בזה משהו. ברור שלאינטרנט חלק נכבד מאוד בריצה הזאת אל העבר הקרוב. העובדה שמתאפשר לנו, ללא מאמץ רב מדי, לבצע התחברות קלילה שכזו, בהינף מקש, זה בדיוק המתכון שמסביר את ההצלחה הפנומנלית של האתר. הכול נהפך למעין משחק ריאליטי בטלוויזיה: משפחות מתאחדות, התרגשות, דמעות. יש לזה רייטינג גבוה. הסיפור של האחיות וייס יצר באופן מוחשי מאוד את המפגש בין משהו מאוד רציני, עמוק וכואב, לבין משחק ה'ריאליטי לייב' הזה, והעניק לאתר את הצד המשחקי, הבידורי. ואם הצד הזה מוסיף כניסות ומביא אנשים להתחבר אל המשפחה שלהם ואל עברם המחוק, ואל הדודים והדודות והסבים והסבתות, אז אני לא רואה בכך שום דבר רע".

פותחים את הפצעים

בצד ההתלהבות בקרב בני הדור השני והשלישי לשואה לנבור בארכיונים, הדור שחווה אותה לא תמיד מתלהב מהעניין - כפי שנוכח לדעת יוסי לקס מקרני-שומרון, דור שני לשואה. "כל השנים עניין אותי נושא המשפחה", הוא מספר, אולם מודה שעד לעליית מאגר דפי-העד, הוא לא הקדיש לכך תשומת-לב: "זה דרש ממני לנסוע ליד ושם, להתחיל לעבור על הכרטיסיות - למי יש זמן לזה? לא היה לי זמן, אני כל השנים עובד. היום זה הרבה יותר קל וזמין, כל המידע על המסך, ואתה צריך רק לדעת איך לחפש".

עכשיו הוא נכנס לעניין בהתלהבות: "יש לי את הכיף הזה שבלחפש. אל"ף, אני נהנה מזה. בי"ת, זה נחמד להשיב אבידה. גימ"ל, כשמדובר באיתור חברים מהתא-המשפחתי הרחב, זה חשוב גם לילדים שלנו וגם לנו. אני אומנם יליד ישראל, אבל אני מרגיש איזו חובה שכולם ידעו מה היה, שיהיה לפחות עץ חיים של כל המשפחה - ואני לא רואה כרגע מישהו שעושה את זה חוץ ממני. לאט-לאט אני ממלא את המשבצות. מיפיתי את כל המשפחה, והעליתי את זה על עץ-חיים באיזה אתר".

אימו של לקס בת 94. "היא זוכרת הכול. דרכה התחלתי לאמת כל מיני נתונים שמצאתי באתר. מסתבר שבני-המשפחה, גם מהצד של אשתי וגם מהצד שלנו, נתנו עדויות בשנות ה-50. האנשים האלה אפילו לא טרחו לספר לנו שהם נתנו עדויות. הם לא רצו להטריד את הילדים בטראומה שהייתה להם".

בסופו של דבר איתר לקס את אחיינו של אחיינה של אמו, שניהם היום מעל גיל 80. האחיין האבוד לא שיתף בהתחלה פעולה, ואמר שאינו זוכר את קרובו, אולם השני רק שמע את השם, וזכר כיצד למד איתו באותו ה"חיידר" בעיירה בפולין. "לי היה סיפוק גדול מאוד לקשר ביניהם", מספר לקס, "אבל הם - אתה יודע, בגיל הזה האנשים לא כל-כך מתלהבים".

אולי זה משום שהם לא רוצים להיזכר בתקופה ההיא?

"כן. זה לא ייאמן עד כמה". כך, למשל, הוא קישר לאחרונה בין אמו לאחיין שעמו לא שוחחה למעלה מ-50 שנה, על-אף שהשניים ידעו זה על קיומו של זה. כשייצא לגמלאות, הוא שוקל להיכנס לעניין עוד יותר לעומק.

גם ס', יהודי המתגורר באחת ממדינות אירופה, ואשר הקדיש חלק נכבד מחייו להתחקות אחר שורשי משפחתו, גילה כי בעבור הדור המבוגר החיטוט בעבר אינו מתקבל בהכרח בברכה: בעזרת מאגר השמות הוא הצליח לגלות לראשונה כי דודו וסבו (האב והאח של אביו) התגוררו בישראל עשרות שנים, עד שנפטרו בשנים האחרונות - זאת בעוד אביו היה משוכנע כי כל משפחתו נספתה בשואה. ס' יצר קשר עם בת-דודתו המתגוררת בישראל. מכיוון שטרם הגיע לפתרון התעלומה כולה, ומחשש לפגיעה באביו, הוא מבקש שלא להזדהות. "עכשיו אבא שלי סובל", הוא אומר, "כי הוא מבין שאבא שלו ואחיו הצעיר חיו בישראל, ולא עשו שום דבר כדי למצוא אותו. זה הכאב הגדול. הוא ניסה למצוא אותם. בת-הדודה שמצאתי אומרת שהם ניסו לחפש אותו, אבל אני לא מאמין שמספיק, והאדם שואל את עצמו, 'מה קרה כל עשרות השנים האלה?'. בשבילו זה שוק. הוא תמיד אמר שאם מישהו אחד מהמשפחה שלו שרד, הוא ודאי היה עושה הכול כדי למצוא אותו. זו הייתה התפילה שלו. גם היום הוא אומר את זה, אבל היום הוא יודע את האמת".

ס' אומר כי אביו אינו נלהב לספר לו על העבר - לדעתו, מכיוון שהוא שומר סוד על אירוע כאוב מאוד בהיסטוריה המשפחתית. "הוא איש זקן וחולה, והוא לגמרי טולטל מכך שמצאתי משהו. בהתחלה הוא ניסה להכחיש את זה. להבנתי הוא עדיין כועס מאוד על אבא שלו. הוא תמיד דיבר על הקשרים ההדוקים שהיו בין בני-המשפחה, אבל עכשיו אני מתחיל למצוא הוכחות שזה שקר. לכל אחד יש את שקר-החיים שלו, והשקר שלו הוא שהם אהבו אחד את השני במשפחה. כל חייו הוא ניסה להדחיק את הזיכרונות הכאובים שלו. הוא אמר לי, 'אתה פותח את הפצעים שלי. אני מדמם, ואתה חופר לי בפצע'. אבא שלי עדיין בפסיכוזה של אחרי המלחמה. מצאתי אותו באתר של יד ושם רשום בטעות כמי שנספה בשואה, כאדם מת. לפעמים אני חושב 'מי יודע'. התגובה שלו לא הייתה התגובה שקיוויתי לה".

למה בעצם כל-כך חשוב לך לדעת את ההיסטוריה?

"כי אני בן 56 ועדיין לא מבין את החיים שלי. אני רוצה להבין למה החיים של אבא שלי הפכו למה שהם, כדי שאוכל להבין למה החיים שלי הם כמו שהם".

תפישה אחרת של גבורה

גם יעל יונה גילתה כי שמה של אמה רשום בטעות במאגר הנספים - טעות הנובעת מדיווחים שגויים בדפי-העד מפי אנשים שהיו משוכנעים שקרוביהם לא שרדו. כשבדקה מי העביר את הדיווח השגוי, גילתה כי זהו בן-דוד של האם, בן 82 מחיפה. אמה, שהתגוררה בפרדס-חנה, נפטרה לפני עשר שנים, ולא ידעה כל חייה כי בן-דודה חי קילומטרים ספורים ממנה. "כל הניסיונות שלה, לפני 40 שנה ב'מדור לחיפוש קרובים' ברדיו, לא הצליחו", יונה מספרת. "אחרי שנפל מסך-הברזל ניסינו בכל מיני דרכים, דרך הסוכנות למשל, לגלות קרובי משפחה. עד היום אנחנו לא יודעים על שתי אחיות שלה אם הן שרדו או לא. השמות שלהן מופיעים אומנם, אבל גם הם ניתנו סתם, על-ידי מישהי שאין לה שום עדות לכך שהן נספו".

שני הוריה של יונה היו ניצולי שואה. לדבריה, "כשאחותי ואני היינו קטנות יותר, אמא שלי תמיד רצתה לספר ולדבר על מה שקרה, ואותנו זה לא עניין. אחר-כך, כשכבר מאוד רצינו לשמוע, לא היה מי שיספר".

מה גרם לשינוי בגישה שלכן?

ההתבגרות עושה לך משהו. כשיש לך משפחה וילדים משלך, אתה מסתכל על הדברים אחרת מאשר כשהיית ילד. כשאתה גדל בבית של דור שני עם כל הקשיים האלה, אתה לא כל-כך רוצה לשמוע על המלחמה ההיא. היום זה מעניין יותר, אבל קצת מאוחר".

ההיסטוריון והעיתונאי ד"ר תום שגב, מחבר "המיליון השביעי", סבור כי תהליך דומה עבר על רבים בחברה, מה שמעניק את אחד ההסברים להתעוררות הגדולה בסקרנות היום: "במשך השנים העמיק מאוד המרכיב היהודי של הזהות הישראלית", הוא אומר. "בראשית ימי המדינה הייתה נטייה לזלזל ביהדות, לשלול את הגולה ולהסתכל על מי שבא ממנה מלמעלה. הדבר הזה נעלם. היחס לניצולי השואה השתנה מאוד. הייתה תקופה שישראלים צעירים היו דורשים מניצולי השואה הסברים: 'למה לא התנגדתם, למה הלכתם כצאן לטבח, למה לא הייתם גיבורים'. זה לא קיים יותר. יש תפישה אחרת של גבורה. יחד עם זה שהעמיקה התודעה היהודית של הישראלים, העמיקה גם יכולתם להזדהות עם הטרגדיה של השואה. הייתה תקופה שהיינו מתביישים בשואה, ואנחנו כבר לא מתביישים בה. לכן יש גם את הנכונות ואת הצורך הזה למצוא שורשים. זה די טבעי, זה לא מפתיע אותי. הקמנו את המדינה הזאת על-יסוד ההנחה שאנחנו מוחקים אלפיים שנות גלות בבת-אחת; אבל אתה לא יכול למחוק אלפיים שנות היסטוריה. לכן האנשים חוזרים לשורשיהם. היום אין להם שום סיבה לזלזל בסבא שלהם או להתבייש בו, והם רוצים לדעת מאיפה הם באו".

אלכס אברהם מרגיש את המגמה הזו גם בביקוש לשירותי היכל השמות, עוד לפני העלייה לאינטרנט. "אני יכול להגיד לך שבכל שנה, מידת ההתעניינות כפולה ממה שהייתה בשנה הקודמת", הוא מעיד.

איך אתה מסביר את זה?

"תראה, אני עובד פה מ-1984. אז לא כל-כך דיברו בציבור על הסיפור הזה".

תמיד דיברו על השואה.

"דיברו על השואה, אבל זה לא היה בכותרות. בשנות ה-90 התחילו לדבר על אוצרות האמנות שנשדדו, על הפיצויים של חשבונות הבנקים השווייצריים, עכשיו מדברים חברות ביטוח והכול - כל הזמן אתה שומע פרטים חדשים, כל חודש יש איזו כותרת".

כלומר, האנשים מתעניינים כי הם רוצים לבדוק אם מגיע להם איזשהו רכוש?

"לא, אני לא קושר את זה לזה. אבל האווירה השתנתה, התחילו לדבר הרבה יותר בחופשיות על השואה, ניצולים מדברים על מה שקרה - הרבה יותר מקודם. זה השפיע גם על ניצולים, שבשנים האחרונות מגיעים למסור דפי-עד ולברר דברים הרבה יותר מקודם. תופעה מעניינת היא שהרבה מהם התחילו לבוא עם הנכדים שלהם, ולהסביר להם על מה שקרה". מתוקף תפקידו נחשף אברהם גם לאנשים אשר חקר השורשים הפך לחלק מרכזי בחייהם. "הם הולכים על עקבות המשפחה, ומתחילים להתמכר לזה ומגיעים לעוד דור ועוד ענף. יש כאלה ששנים בעסק. דיברתי עם אדם שכבר בנה אילן-יוחסין של 20 אלף איש".

ראייה מעניינת לעניין הרב של הישראלים בשואה ובשורשים מוצא תום שגב בעובדה שנסיעות התלמידים לפולין ממומנות רובן ככולן מכיסם של ההורים: "אלפי בתי-אב בישראל מוציאים מדי שנה אלף דולר כל אחד, כדי לשלוח את הילד לאושוויץ. למה הם עושים את זה? זה דבר אמיתי מאוד. אילו זה היה מסובסד, הייתי אומר 'נו, טוב', אבל כאן האדם צריך לקבוע לעצמו סדרי-עדיפויות: האם אני נוסע לפריז, או שאני שולח את הילד לאושוויץ? מה שקורה הוא די מדהים".

כל אירוע, חקיקה רלוונטית חדשה או ידיעה חדשותית הקשורה בנושא השואה, מורגשים מיד במספר הפניות בהיכל השמות. אחד המבקרים באתר, שלא מצא דרכו קרובי משפחה חדשים, אך איתר נכד של אחד מחבריו הטובים של סבו, מספר כי מעולם לא התעניין יתר על המידה בהיסטוריה המשפחתית. לדבריו, הוא החליט להיכנס לאתר כי "מה שהדליק אותי זה התקופה האחרונה, עם כל מה שקורה סביב שחרור אושוויץ והמון תוכניות שהיו בנושא". בין השאר גילה כי לסבו היו אח תאום ואחות. אצל הנכד של חברו הטוב של סבא הוא מצא שורת מכתבים שהוא כתב, ו"אני מכיר אותו דרך הקריאה בהם". באחד המכתבים שמצא חתומים על-ידי אותה אחות של סבו, היא כותבת "נתראה בישראל". האם בכוונתו לחפשה? הוא מתלבט: "אני מניח שהקשר הזה היה נוצר איפשהו, אבל לך תדע. הכול יכול להיות".

60 שנים של בדידות

"60 שנה אנחנו חולמים: אולי יום אחד נפגוש ברחוב מישהו שיהיה דומה לאמא שלי", אומרת סנדרה בן-דב. "אולי נגלה משהו. אבל אמא שלי לא ידעה שום דבר. לא חיפשנו 60 שנה, אבל אתה יודע - חלומות של ילדים, אולי יום אחד נגלה מי המשפחה של אמא שלי".

אמה של בן-דב הייתה ילדה בזמן השואה, וניצלה הודות לכך שחלתה בחורף 1942 ונלקחה לבית-חולים, ומאוחר יותר הושמה בבית-יתומים נוצרי תחת זהות בדויה, כששערותיה הבלונדיות מסייעות להסוואה. בזמן ששהתה שם נלקחו בני-משפחתה למחנות, ומאז לא ידעה מה עלה בגורלם, ובידיה היו פרטים מעטים ביותר אפילו על זהות המשפחה. דרך האתר ביד ושם הגיעה בן-דב לפריצת-דרך: היא מצאה כי לאמה הייתה דודה, והצליחה ליצור קשר עם בת-הדודה המתגוררת בישראל. מאז דבר מוביל לדבר והעץ המשפחתי נפרש לנגד עיניה בהדרגה: עד כה כבר יצרה קשר עם קרובים שהתגלו בבני-ברק, בניו-יורק ובאוסטרליה.

אלא שכאן מתחיל שלב נוסף ובעייתי בחיפוש השורשים: הקושי לגבש מערכת-יחסים משפחתית אמיתית עם אנשים שעד לפני רגע היו בגדר זרים מוחלטים. במקרים מסוימים הקרוב שנמצא כלל לא מעוניין לשתף פעולה: חוה אהרון, למשל, איתרה קרובים חרדיים המתגוררים בבני-ברק, שלא רצו שום קשר עם המשפחה החילונית החדשה. ס' מספר כי בעבר שהה בניו-יורק והקדיש זמן רב לטלפונים לכל מי שנשא את שם-המשפחה שלו, בתקווה למציאת קשר כלשהו, "וקיבלתי תשובות מאוד משונות מאנשים, כי הם כולם פחדו שאני איזה קרוב משפחה עני שבא להפריע להם בחיים".

"הנייר זה מצוין", אומרת בן-דב, "אבל כשמגיעים לצד האישי צריכים לבנות קשר. להכיר את האנשים, להרגיש טבעי איתם". חלק מהקרובים החדשים נלהבים יותר להכיר, חלק פחות. בקרוב תלך למסיבה לכבוד הולדת בת לקרוב שהכירה זה עתה.

עכשיו, כשגילית הכול, זה גורם לך להתחרט על כך שעד עכשיו לא ביצעת חיפושים?

"אני לא בטוחה במאה אחוז אם הייתה האפשרות לחפש לפני כן. כשהולכים ליד ושם אין זמן לשבת על זה, זה המון שעות. וגם לא חשבתי שאמצא משהו דרך שם אחד. פה באתר רק הכנסתי שם אחד וגיליתי את העולם. מצאתי בני-דודים. אם זה היה אחים, כמו ששמענו על סיפורים שקרו - אז אני חושבת שהייתי מרגישה עכשיו מאוד לא טוב עם זה שעברו 60 שנה ואחים לא התאחדו. במקרה כזה היה לי מאוד קשה. אבל גם כך, זה שלאמא שלי היו כל מיני דודים שהיום היא כבר לא יכולה לפגוש משום שהם נפטרו - זה קצת עצוב".