ה"תקלה" של עמוס ירון בוושינגטון

אם לשפוט על פי ידיעות שטפטפו גורמים עלומים לפני חודשים אחדים, עמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון, הוא לפחות פרסונה נון גרטה בוושינגטון, אם לא אויב המדינה מס' 1; ישראלי שהקדיח את תבשיל מדינתו על הכירה האמריקנית, לאחר שהצליח להרגיז את אחד מידידיה הנאמנים ביותר של ישראל בממסד הביטחוני בארה"ב, דאגלס ("דאג") פיית, תת שר ההגנה האמריקני לענייני מדיניות. הרקע, כך דווח, הוא היחסים הביטחוניים בין ישראל לסין, יחסים שמשמשים מקור חיכוך מתמיד בין ירושלים לוושינגטון.

בכמה ידיעות אפילו נטען, עם קמצוץ של חדוות פפאראצי, שפיית דרש מישראל לפטר את ירון, כשהאיום המשתמע הוא, שאם ירון ישאר על כנו, יינזקו היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות (תגובת משרד ההגנה: "אין לראות סוגיות של מכירת נשק לסין מפרספקטיבה אישית. מדובר בעניין של מדיניות, לא בעניין אישי. איננו אומרים למדינות אחרות מי יהיו פקידי הרשות שלהן").

הזעם האמריקני המתוקשר היטב יצא על הסכמה ישראלית לכאורה לשדרג מל"טים מדגם הארפי שתע"א מכרה בזמנה לסין. המקור הראשוני של זעם זה היה פיית. הוא טען שישראל, וירון אישית, לא דיווחו לארה"ב על עסקת השדרוג, למרות התחייבות ישראלית (שיצאה משולחנו של ירון) ליידע את וושינגטון על כל עסקה ליצוא נשק מישראל לסין. "אי אפשר לסמוך עליכם", אמר פיית בכעס לפקידים ישראליים, לפי אחד הדיווחים. ודיווח אחר ציטט את פיית לאמור: "או הוא (ירון) או אני", בתגובה על מאמצים לפייס בין השניים.

זו האשמה לא קלה. ישראל טוענת שהיא נטולת בסיס, או, במקרה הגרוע ביותר, נשענת על אי-הבנה. מקור ישראלי, המודע היטב לאי-הנחת של ארה"ב ממכירות נשק ישראלי לסין, טוען ש"לא היתה תשומת לב מספקת משני הצדדים לרגישויות הרלוונטיות של כל צד".

אבל שתי עובדות אינן שנויות במחלוקת. לא בירושלים ולא בוושינגטון. האחת: הממסדים הביטחוניים בשתי המדינות מקפידים לא לתת לחלב לגלוש מהסיר, למרות שפלעמים הוא היה קרוב לנקודת רתיחה. משלחת של הפנטגון שעמדה לבקר בישראל בדצמבר ביטלה אמנם את הביקור בגלל דרישתה לא להיפגש עם ירון, דרישה שישראל דחתה על הסף; אבל ביקורים חשובים אחרים התקיימו ומוסיפים להתקיים. היחסים הביטחוניים השוטפים נמשכים. אימון משותף של כוחות ישראליים ואמריקניים עמד להתקיים בימים אלה בישראל.

העובדה האחרת היא שירון, אותו ירון שהאמריקנים תולים את הסכסוך בקולרו, הוא הסיבה לכך שההתלקחות של טינה אישית הדדית בינו לבין פיית לא ניצתה לדליקה גדולה. "מדובר בפולמוס בין משרד הביטחון למשרד ההגנה, שלא גלש לבית הלבן, לסטייט דיפרטמנט או לקונגרס וזה נובע במידה רבה ממעמדו של ירון בוושינגטון; יש לו שם קרדיט עצום", אומר מקור ישראלי עם רקע ביטחוני ובעל מידע אינטימי על היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב.

ירון נחשב לאחד הישראלים המרושתים ביותר בוושינגטון הרשמית. הוא החל לטוות את קשריו שם כאשר כיהן כנספח צה"ל בשגרירות ישראל במחצית השניה של שנות ה -80. הוא היה נספח חזק, עם קשרים מצוינים בפנטגון, בין השאר בגלל ידידות מוצקה עם ריצ'ארד ארמיטאג', עוזר שר ההגנה ולימים סגן שר החוץ, לדברי אנשים שמכירים את ירון. באותה תקופה הוא רקם הכרויות עם ריצ'ארד פרל ועם אנשים אחרים שנהפכו במרוצת הימים לאושיות הממסד הביטחוני בארה"ב, עם מחוקקים (טום לנטוס, למשל) ועם מעצבי דעת הקהל. הוא היה מקובל אפילו על הנשיא דאז, רונלד רייגן.

את הקשרים שלו עם הצעירים השאפתניים של שנות ה-80, שעלו בינתיים במדרג הפוליטי, ניצל ירון היטב כשהחל לכהן כמנכ"ל משרד הביטחון ב-2000. איפיוני התקופה - האינתיפאדה, הסיועים המיוחדים מארה"ב, וכן, גם מחלוקות על מכירות נשק ישראלי לסין, אילצו אותו לבקר בוושינגטון ארבע, חמש פעמים בשנה.

"אפשר לומר שהוא ניהל במו ידיו את מערכת היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב בארבע השנים שחלפו, ובוושינגטון ידעו להעריך זאת", אמר המקור. "שיחקה לידיו גם העובדה שהממשל העריך את קרבתו לראה"מ אריאל שרון".

האירוניה היא, שירון הוא זה שהחדיר לתודעת משרד הביטחון את חשיבות הקשרים האסטרטגיים עם ארה"ב במכלול הקשרים הבינלאומיים של ישראל; הוא זה ששדרג את הפיקוח על היצוא הביטחוני בדיוק כדי להימנע מחיכוך כזה שהוא מצוי עתה במרכזו; הוא זה שטבע את המנטרה, 'ישראל לעולם לא תפגע בביטחון הלאומי של ארה"ב', מנטרה ששוננה לא רק לעובדי משהב"ט אלא גם לאמריקנים.

כאשר הכשיר ירון את הקרקע להשגת סיועים מיוחדים או כספים אחרים מהממשל, הוא דאג שהמצגות שהוכנו כדי לשכנע את האמריקנים יהיו אמינות עם רגליים במציאות, מספר אותו מקור, שעבד אז עם ירון. "הוא לא רצה מריחות. הוא קרע לנו את התחת בהכנות, כדי שהאמריקנים לא יוכלו להטיל ספק במהימנות שלנו והאמריקנים מאוד העריכו זאת".

"בגלל משקלו של ירון בוושינגטון, המחלוקת שלו עם פיית רחוקה מלקלקל את היחסים בין ישראל לארה"ב, גם אם כמה מעוכרי ישראל בפנטגון (ויש כאלה) מקווים שזה מה שיקרה", אמר המקור הביטחוני. לדבריו, ה"וויכוח" נמצא עתה בהליכים שיובילו להסכמה. "יש מצבים שבהם שני הצדדים מתעמתים זה עם זה בכסאח, בעימות חזיתי. כך קרה בפרשת הניסיון הישראלי למכור מטוסי פאלקון לסין. עכשיו זה בפירוש לא כך. שני הצדדים עושים מאמצים גדולים לסיים את הפרשה".

שגריר ישראל בוושינגטון, דני איילון, מסכים. לדבריו, "היחסים בין ישראל לארה"ב איתנים כתמיד והדבר בא לידי ביטוי בעובדה שהמגעים מתנהלים ברוח טובה, בשקיפות ובשת"פ מלא". לדברי מקורות אחרים, מנסה הנספח הצבאי החדש יחסית של ישראל בוושינגטון, עמוס ידלין, לתרום לאיחוי הקרע.

אבל מעבר ליוקרה האישית של ירון, הוא מחזיק בשרוולו שני קלפים חשובים. גורמים אמריקניים, עם נגיעה ביחסי ישראל - ארה"ב, אומרים לעמיתים ישראליים שהם מודעים לחשיבות הגדולה של ירון בהזזת תהליך ההתנתקות ובמאמציו לרתום את כל מנגנון משהב"ט לתהליך. ממשל בוש מייחס חשיבות ראשונה במעלה להתנתקות ואיש בוושינגטון לא ינסה לשים מקלות בגלגלי האיש שנתפס כאחד ממניעי התהליך הזה.

הקלף האחר הוא, שפיית עומד לפרוש מתפקידו ביולי. השפעתו על המערכת, בדרך הטבע, שוב אינה מה שהיתה. לעומת זאת, ככל שידוע בוושינגטון, בגלל מעורבות ירון בתהליך ההתנתקות הוא אינו צפוי לפרוש בקרוב מתפקידו, ובוודאי לא לפני ההתנתקות עצמה. המציאות בשטח חזקה אפוא מכל חיכוך אישי. בתקופה הקרובה, לקראת ביקור שרון בבית הלבן ויישום ההתנתקות, יגבר התיאום בין ישראל לארה"ב. המגעים ייעשו תכופים יותר. האמריקנים יודעים שירון ימלא בהם תפקיד חשוב והם בהחלט לא מתנגדים. מה שהיה היה, וירון הוא מה שיהיה. גם אם פיית לא יאהב זאת, מבחינת וושינגטון זה בסדר.