יהודים בוכים וערבים רוקדים

זהו אירוע חשוב בעיקר בהזדמנות החגיגית שהוא יוצר לשחקנים גדולים לתת את עצמם על במה נטו. בשונה מהצגה רגילה, כאן השחקן הוא ההצגה, אין לו דיאלוגים לצלול בהם, לא איזו ואזה להסתתר מאחוריה או תמונות המוניות להעלם בתוכן. על כתפיו מוטלת החזקת הקשב של הקהל לאורך כשעה עם מינימום אמצעים.

מה שפחות משמח הוא ניצול האמנים - "הבימה" מפיקה את הפסטיבל, כלומר מספקת תאורה מינימלית, שיווק אולמות וכירטוס באמצעות מחלקותיה הפעילות ממילא, ומתחלקת עם היוצרים באופן שווה ברווחים, מינוס 1,000 שקל דמי חבר, ניצול מכעיס של אמנים שעושים תיאטרון אמיתי. מפיק הפסטיבל מטעם התיאטרון, גדי בר-עוז ציין כי: "כל הפקה מקבלת את התאורה שהיא מבקשת, סאונד, הקלטות באולפן, אביזרים וייצור תפאורה, וצוות עובדי במה במהלך הפסטיבל. התשלום מהאמנים תלוי באולם בו יציגו, הבימה לא מרוויחה מהפסטיבל ומטרתנו לצאת בתקציב מאוזן".

אילו היו מאמצים את המודל של הפרינג', שם רוב ההכנסה מופנית לאמנים, השחקנים היו יכולים להתפרנס מעט מהפסטיבל. אתם מוזמנים להביע תמיכתכם בשחקנים, לגשת ולומר מילה טובה אחרי המופע, ברוב האולמות השחקן קרוב במרחק נגיעה.

הכי כואב

ולהצגות: מבחר של 13 הצגות יחיד, שמונה מהן מתחרות על ההצגה המצטיינת והשחקן המצטיין.

אסתי זקהיים ובן ציון אידיסיס עיבדו לבמה את ספרה של ציפי גון גרוס, "כבר לא ילדה של אף אחד", ובו מונולוג של סופרת המעלה זיכרונות מסיפורי השואה שסיפרו לה הוריה הניצולים, עם מות אימה. אידיסיס וזקהיים יצרו מונולוג רב שכבתי של שחקנית שנמצאת בחזרות על הצגה המבוססת על סיפורה האישי וסיפורם של הוריה. מלבד העובדה שזקהיים שחקנית נפלאה, מלאה, מגוונת וטוטאלית, הסיטואציה הבימתית שבנו אפקטיבית וחיה.

זקהיים סיפרה לי איך אביה ניגש אליה אחרי שזכתה באוסקר הישראלי ואמר לה שמבחינתו התפקיד הכי חשוב שעשתה בחייה היה חנה סנש בחוג הדרמטי. זקהיים ואחיה דני ז"ל לא גדלו על דני שובבני או חסמב"ה, אביהם היה מקריא להם את כתבי ק. צטניק לפני השינה, כך שהאווירה השואתית זכורה לה עוד מהילדות. "חוץ מזה", היא הוסיפה, "ההתמקצעות הראשונית של כל שחקן ישראלי היא קודם כל טקסי יום הזיכרון", וזה הקשר המיידי שלה לחומרים.

בעיבוד הנוכחי זקהיים מתעמתת עם הבמאית הבלתי נראית במו"מ על מידת החשיפה האישית, בין מונולוג למונולוג היא פונה אל הבמאית, וכל האינטונציה שלה משתנה, מפאתוס לילדותיות. על הריצפה של 'חדר החזרות' זרוקים בדלי סיגריות וכוסות קלקר, היא אוספת אותם ומתאפרת, נזכרת בחלום בו היא מתרסקת על דלתות הזכוכית של גן עדן ואפה נשבר. היא מספרת את סיפור ההסתתרות של הוריה בשואה תוך שהיא רוקדת ואלס, בסצנת בית הקברות היא מספרת להוריה הקבורים על המחזור הראשון של הנכדה שלהם. במתיקות כובשת זקהיים מצליחה להעביר ערך עודף לסיפור, הנוגע לברוסת זיכרון השואה.

מול זקהיים תתחרה על פרס השחקנית הדס קלדרון בהצגת היחיד "הגר", בעיבוד לבמה שערכה סופרת רבי המכר יוכי ברנדס לספרה. אישה חרדית מגיעה לקיבוץ ומשנה את חייה ואולי גם את שמה, כדי להסיר מעליה קללה ישנה. קלדרון, שחקנית בית לסין, ייחודית ורבת גוונים, לא עומדת לאכזב גם הפעם.

40 דמויות בשעה וקצת

על פרס ההצגה המצטיינת יתחרו, בהערכה שקולה, אוהד שחר בהצגתו "עד אפס מקום", לפי בקי מוד, הצגה שרצה בניו יורק כבר מעל שש שנים. שחר, שחקן הקאמרי, יחליף כ-40 דמויות ב-70 דקות, במהלך מונולוג מצחיק מריר של שחקן מובטל (אוטוביוגרפי זה לא), שמתפרנס כפקיד טייק אווי במרתפה של מסעדה תל אביבית. אורי הוכמן מביים, עודד פלדמן מפיק.

מולו יתמודדו סנדרה שדה עם "שירלי ולנטיין", אותו מונולוג כובש של אישה בגיל העמידה שנמאס לה לדבר אל המעבד מזון ורוצה לפרגן לעצמי כוס קיאנטי לחוף אי יווני, בעיבוד בימתי לסרט הקולנוע הידוע, בבימוי סטיבן דקסטר ("מרי לו"). "ערבים רוקדים" מאת סייד קשוע בביצוע נורמן עיסא, שחקן ובמאי תיאטרון חיפה, עשויה לבצע מחטף לפרס. נורמן יגלם סטנדאפיסט ערבי ישראלי שמופיע לפני קהל יהודי, בא אתו חשבון וחושף בפניו את סודותיו.

השנה יתארחו בפסטיבל חמש הצגות אורחות, המומלצות - "פולסא ונורא" של סשה דמידוב, מסע אישי בכתבי הקבלה, "לנסקי" של יוסי גרבר ו"גיור לחומרה" של הסטנדאפיסט האתיופי שמואל ברו שיספר מחוויותיו מאז העלייה לארץ ("לא במבצע, אלא בסוף עונה").

ברו מגלגל את סיפורו תוך כדי שהוא נזכר בצעדה הגדולה במדבר בדרך לאדיס אבבה, כשהיו לוקחים את הטיגריס לפיקניק, וזוכים למנות המבורגר שנחתו עליהם מהשמיים ממטוסי בעלות הברית. ברו מצטרף לפריחה האחרונה ביצירה אתיופית וגם צוחק עליה: "אם אתיופי מתעטש ליד עידן רייכל, הוא מיד עושה מזה סינגל..".

עוד יתארחו בפסטיבל - "פאלוס הקדוש" של יובל כהן, "מי הזיז את השרפרף שלי" של איל מסד ומופעים פתוחים לקהל של בתי הספר למשחק בעיר. *