הייתי בגן עדן, ועכשיו הלב פצוע

אפוסים ההיסטוריים רחבי היריעה עשו קמבק מאסיבי בשנים האחרונות הודות להצלחת סרטו של רידלי סקוט "גלדיאטור" מראשית המילניום, הסרט שהפך את ראסל קרואו לכוכב על. אך דומה שרובם, כמו "טרויה" ו"המלך ארתור" ו"אלכסנדר הגדול", לא זכו להצלחה מיוחדת. כעת מנסה רידלי סקוט עצמו לשחזר את ההצלחה עם אפוס היסטורי חדש, "ממלכת גן העדן".

סקוט, שהתפרסם הודות לעבודת המופת שעשה ב"בלייד ראנר" בתחילת שנות השמונים, ידוע כחובב הז'אנר ההיסטורי, למרות שלא תמיד הוא מצליח בו. לצערם של חובבי האפוסים ההיסטוריים כך הוא המצב גם עם "ממלכת גן העדן", שבימים אלה הוכתר ככישלון הראשון הגדול של קיץ 2005, עם הכנסות זעומות לעומת השקעה של 100 מיליון דולר, וכרגע נראה שסקוט עומד לקבור את הז'אנר שהוא עצמו האדיר.

הכישלון הזה הוא במידת מה מפתיע. לסרט שעוסק במסעות הצלב יש פוטנציאל לעורר עניין עצום בציבור הרחב של שלושת הדתות המונותיאיסטיות. גם לישראלים יש בסרט זה עניין מיוחד שכן לאורך השנים הושמעו בקרב מוסלמים וגם בקרב יהודים הקבלות רבות בין מדינת ישראל המודרנית ובין ממלכת הצלבנים.

הנפח שהתנפח

עד כה כבר נעשו כמה סרטים על תקופה זאת אך כולם ללא יוצא מהכלל עסקו באופן ספציפי במסע הצלב השלישי של ריצ'רד לב הארי שהתרחש מיד אחרי האירועים המתוארים בסרט זה. ניסיון של ארנולד שוורצנגר ליצור ביחד עם במאים כמו פול ורהובן וג'מס קמרון סרט על מסע הצלב הראשון נכשל כישלון חרוץ, למרות שעד היום תסריט זה מוזכר בידי חובבי קולנוע כאחד הטובים ביותר שלא הופקו לסרט.

אולי הוליווד לא הרגישה את עצמה מוכנה לסרט על נושא שנוי כל כך במחלוקת כמו מסעי הצלב, שבהם ערכו נוצרים מסעי טבח המוניים ביהודים ובמוסלמים, ועוד בימים כאלה של רב תרבותיות, כאשר הכנסייה הקתולית עצמה מצאה צורך להתנצל בפומבי בצורות שונות על חלקה במסעות אלו. אולם כעת, נראה שמשהו השתנה.

הסרט מספר את סיפורו של ביליאן איבלין הנפח (אורלנדו בלום, שכבר הראה שהוא מסוגל להילחם בחרב ב"טרויה", וזאת כנראה הייתה הסיבה עיקרית להכללתו כאן), שמגלה שהוא בנו הממזר של אציל צלבני ממשפחת איבלין (לפי הממצאים ההיסטוריים, משפחת איבלין שלטה באזור רמלה), ומגיע לארץ ישראל לאחר שרצח כומר באירופה. מהר מאוד הנפח לשעבר מתגלה כבעל כישורי לחימה ומנהיגות אדירים ויוצא לעזרתו של המלך הנער המצורע בלדוין, שנאלץ להסתיר את פניו המושחתות מצרעת במסכה כנגד האצילים המרושעים והתוקפניים גי דה לוזיניאן ורנו משטיון. אלו מחרחרים מלחמה עם השליט המוסלמי האצילי ושוחר השלום צלאח א דין (השחקן הסורי רסאן מסעוד).

הסרט רחוק מלהיות יצירת מופת, אם כי יש בו סצנות לא רעות בכלל. מבחינה היסטורית לא תמיד הוא מדייק.

מה שמעניין מאוד בסרט הוא המסר העכשווי שבו, שהרי סקוט לא בחר סתם את התקופה הספציפית הזאת לעשות עליה סרט אפי, בימים שג'ורג' בוש נראה כמי שמנהל מסע צלב כנגד המוסלמים, ובן לאדן מכריז על עצמו כיורשו של סלאח א דין במסע נגד המערב הכופר. הסרט בהחלט מנסה להעביר מסר שלא האבנים הן החשובות אלא האנשים שגרים בתחומן.

למי קראת רוצח?

הסרט עורר ויכוחים עזים שמראים גם על התעצמותם של הגורמים הדתיים בחברה. אם למשקיף אובייקטיבי נראה שהבמאי ניסה להציג את שתי הקבוצות בצורה הוגנת, ואף מציג בסרט קבוצה פוליטיקלי קורקטית במיוחד, התומכת בשיתוף פעולה בין יהודים נוצרים ומוסלמים, כמו שבאמת היה, כמה מהמנהיגים הנוצרים יוצאים בו די רע ביחס לעמיתיהם המוסלמים.

זה כמובן עיצבן קבוצות ימניות דתיות שונות בארה"ב, שרמזו שכיום הנוצרים הם סובלניים פחות לדרך שבה הם מוצגים בסרטים לעומת שנות השמונים כאשר הוליווד התעלמה מדעתם ועשתה סרטים כמו "הפיתוי האחרון של ישו" של סקורסזה, שבזמנו עורר הפגנות נזעמות מצד הימין הנוצרי.

התקפות על הסרט הושמעו גם מצד מבקרים מוסלמים שונים. קאלד אבו פאדאל, מומחה לחוק האיסלמי, התלונן על סמך קריאת התסריט בלבד שכל המוסלמים בסרט להוציא צלאח א דין עצמו מתוארים כמכונות הרג חסרות דעה. עם זאת ועדה של הליגה נגד ההשמצה המוסלמית שצפתה בסרט הכריזה שלהוציא "כמה אי דיוקים היסטוריים" היא מרוצה מהדרך שבה מוצגים בו המוסלמים.

ובישראל? ידיד בעל דעות ימניות שראה את הסרט יחד אתי טען שיש בו אלגוריה ברורה ליחסי שמאל-ימין בישראל וכי הנוצרים המתונים בו הם אנשי שלום עכשיו כפי שהם מוצגים בידי "התשקורת", והקיצוניים הנוצרים הלוחמניים כמו רינו משאטיון מייצגים את המתנחלים. אולי כדאי להזכיר שאותו רינו משאטיון הושווה פעם בידי אורי אבנרי לאריאל שרון והעיתונאי גד שמרון כתב עליו רומן היסטורי שלם בשם "השטן בארץ הקודש", שבו היו רמיזות אקטואליות ברורות ביותר.

אולם הסרט עורר מחלוקת גם בגלל כיוון אחר ובלתי צפוי לחלוטין כאשר היסטוריון בשם ג'מס רלסטון הגיש תביעת פלגיאט נגד יוצרי הסרט בטענה שהם גנבו את הרעיון לסרט מספר ההיסטוריה שלו על מסעי הצלב, למרות שהאירועים מתוארים כמובן באינספור ספרי היסטוריה.

במקרה הלא סביר שרלסטון יזכה בתביעה, גם שימוש בספרי היסטוריה כבסיס לסרטים עלול לשמש מעתה ואילך כמקור לתביעות פלגיאט, ובמקרה כזה סביר להניח שהמפיקים יעדיפו להשתמש בספרים כאלה פחות ובפחות כבסיס ומקור השראה לסרטיהם. *