זכרונות משנות השבעים

האמן ריצ'ארד מוב זכה בפרס המחול ה"בסי" היוקרתי עבור מופע הסטנד-אפ-דראג-מחול שלו "מרתה", סביב דמותה ויצירתה של מרתה גראהם, חלוצת המחול המודרני, ומאז הוא מסייר איתו בעולם. מוב היה אמור להגיע אלינו כבר ב-2002, אך מסיבות בטחוניות דחה את ביקורו ויגיע בתחילת יוני למספר הופעות בסוזן דלל. בנוסף לרקדנית דניס וייל, בכל הופעה מתארחים אורחים שונים שעבדו עם גראהם או שהכירו אותה. בישראל יתארחו השחקן יוסי גרבר, מידידיה הקרובים של גראהם, הרקדן סהר עזימי שיבצע קטעים מיצירותיה ותלמידי האקדמיה למחול בירושלים הלומדים את טכניקת המחול של גראהם.

ד"ר יאיר ורדי, מנהל מרכז סוזן דלל ואחד מהאחראים לתנופת המחול הישראלי, הוא זה שסיפר לריצ'רד מוב בניו יורק על השחקן יוסי גרבר, שהיה ידידה הקרוב של גראהם, ועל המבצע סהר עזימי.

מרתה גראהם יצרה לאורך חייה 180 כוריאוגרפיות ופיתחה טכניקת תנועה מקורית משלה. היא החלה לרקוד בגיל 22 בתחילת המאה ה-20 ועשר שנים מאוחר יותר הקימה להקה עצמאית בניו-יורק. בעבודותיה עסקה בבעיות חברתיות, נושאים תנ"כיים ומהמיתולוגיה היוונית. בעבודותיה בלטו תפאורות חדשניות שיצרו עבורה בין היתר הפסל איסאמו נוגושי והאמן הישראלי דני קרוון.

המחול הישראלי חב לא מעט מהצלחתו הגדולה לגראהם, שהקימה בשיתוף עם הברונית בת-שבע דה רוטשילד את להקת המחול הישראלית "בת שבע" ויצרה למענה את "חלום יעקב". בשנת 1970, כשהיתה בת 76, החליטה גראהם לפרוש מהבמה אך הוסיפה ללמד מחול וליצור.

רכילות מהסטודיו

יוסי גרבר מרגיש כבוד גדול שמוב לוקח אותו למופע, "עד עכשיו הוא לקח גדולי עולם כמו מיכאל ברישניקוב", הוא אומר בבדיחות. גרבר הכיר את גראהם היטב בעיקר כשהגיעה לארץ לשהות ארוכה ב-73', במלחמת יום כיפור.

* מה אתה עומד לספר בערב על מרתה?

"סיפורים אישיים מהקשר שלנו, נשארנו בידידות בעצם עד יום מותה, גם במכתבים וטלפונים. ביקרתי אותה בניו יורק והיה לנו גם ידיד משותף, העורך דין שלה, אמנון ויינברגר. גם את המזכיר שלה, רון פרוטס, הכרתי, עד היום מתנהלים נגדו משפטים על הזכויות על יצירותיה".

* תוכל לתת איזה מתאבן ממה שתספר למוב (שישחק את מרתה בדראג)?

"אני אזכיר את המפגש שלה עם חנה רובינא בארץ, היא אמרה לה שהיא התחילה לרקוד כמו שהיא רוקדת אחרי שראתה אותה ב'הדיבוק'. אני אספר על השיחות האישיות שהיו לנו, הטיפים שנתנה לי כשחקן, דברים שסיפרה לי על אהבתה לרקדן אריק רוקין. היא סיפרה לי שהיא הייתה מטיילת ליד הסטודיו שבו הוא עשה חזרות, שעות על גבי שעות, רק כדי שתוכל לפגוש בו במקרה, אבל הוא לא רצה לדבר אתה".

בגיל 70 גראהם הייתה מתוסכלת ממחלת פרקים. גרבר נזכר: "תמיד כשראינו ביחד שרוקדים את הריקוד שלה, היא הייתה אומרת לי, 'איך שאני הייתי יכולה לרקוד עכשיו את הריקוד הזה מצוין, רק שאלוהים כלא אותי בגוף של אינוולידית עם נשמה של רקדנית צעירה'. כשכולם גמרו את החזרות, היא הייתה אומרת לי 'אף אחד לא רואה, בא תרקוד אתי וואלס כי את זה אני עוד יכולה לרקוד. היינו מזמזמים לנו וואלס ורוקדים בסטודיו של בת שבע לאורך ולרוחב, רק שנינו.

כשהיא קיבלה את מפתח העיר מצ'יץ, היא לא יכלה ללכת ואני הנחתי את האירוע, היא ביקשה ממני שאלווה אותה לבמה וערכנו חזרות על זה, גם בהופעות שלה, בהשתחוויה, היא הורתה לסגור מסך, אז עלתה לבמה, ולאחר שהשתחוותה המסך נסגר ועזרו לה לרדת".

כמו השם של הבר הזה

בנוסף למרתה, בימים אלה עולה הצגת יחיד חדשה של יוסי גרבר בקאמרי, "לנסקי", על המאפיונר היהודי אמריקאי מאיר לנסקי, עם תפאורה של אריק סמית' ובבימוי יואל זילברג. לנסקי הגיע לארץ בדיוק באותה התקופה שגראהם הגיעה לבקר כאן, כדי להלחם על זכות השיבה.

גרבר: "העלילה נעה בין אמריקה לישראל, עם הצצה לילדות שלו בפולניה. תולדות חיוו עוברים בזיגזגים והוא יוצא ממש ל"ו צדיקים בהצגה הזאת - 'אני לא רצחתי אף אחד, אני נראה לכם רוצח?' הוא פורש כפיו בתמימות. פחדתי שהנושא יהיה היסטורי מדי ושהצעירים לא יכירו את לנסקי, כי המבוגרים בוודאי זוכרים, הזמנתי הרבה צעירים ולהפתעתי רבים מהם ידעו מי הוא היה, אולי בזכות הפאב 'לנסקי' בתל אביב".

בדיוק עם עליית ההצגה, עלה לכותרות נושא חוק השבות בעקבות האוליגרכים הרוסים וביקורו של פוטין בארץ, והשם לנסקי עלה בחדשות כיהודי היחידי ששללו לו את חוק השבות.

גרבר: "מאוד מודגשת הנקודה היהודית אצלו, הקשר לאימא, לישראל, ליהדות. כל מה שהוא עשה ותרם כאן, אני באמת לא יודע אם זה נכון או לא נכון, אני משער שזה נכון, כמובן אין מסמכים שמעידים על כך מכיוון שזה היה חשאי".

גרבר משחק גם את הדמויות האחרות שהוא פגש, משחק אותו כילד, כמבוגר, כאילו הוא עורך איזו מסיבת פרידה לפני שהוא עולה לישראל. מכאן זה מתחיל ומסתיים במשפט של הבג"ץ שגירשו אותו מהארץ. "אני אוהב לשחק אותו כי הוא דמות מאוד עסיסית, ולמרות כל הקשיים שלו, הוא היה גאון, הגניוס היהודי, הוא המאפיונר היחידי שמת במיטתו מוות טבעי".

* "מרתה" - מרכז סוזן דלל, 2-4 ביוני.