רוזנזשטיין עתר לביהמ"ש העליון נגד הסגרתו: טוען ל"אפליה פסולה"

הטענה המרכזית אותה מעלה רוזנשטיין בערעורו היא, כי מלכתחילה לא היה מקום לנקוט בהליכי הסגרה כנגדו. לטענתו, אם כטענת המדינה קיימות "ראיות מספיקות" להעמדה לדין - עליה להעמידו לדין בישראל, כפי שנעשה מאז ומתמיד בכל המקרים הדומים.

מדובר במקרה ההסגרה הראשוני ותקדימי, אומר רוזנשטיין, ולא מדובר במקרה הסגרה קלאסית, ולכן על בית המשפט העליון לדון בנושא. הערעור הוגש באמצעות חמישה עורכי דין דבורה חן, פרופ' אריאל בנדור, שלמה ניסים, בני נהרי וקרן נהרי.

רוזנשטיין טוען בערעורו, כי עד לפני שנים ספורות המדינה כלל לא הסגירה את אזרחיה ואת תושביה וגם אלא את אלה שנמלטו אליה כארץ מקלט. עתה אומר רוזנשטיין, נוצר "עידן חדש", בו הוכרז כבר הסגרה אזרח ישראלי ותושב הארץ שביצע בישראל את העבירות המיוחסות לו תוך התעלמות מעקרונות יסוד שבחוק.

לדבריו, הערעור מעלה שאלות חוקתיות ועקרוניות נכבדות. רוזנשטיין אומר כי המעשים המיוחסים לו בוצעו כולם בישראל וחל עליהם עיקרון השיפוט הטריטוריאלי דהיינו במקום בו בוצעה העבירה - בישראל.

רוזנשטיין מצטט מדבריו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, לפיהם "השופט הטבעי של נאשם הוא השופט של הארץ בה ביצע את העבירה".

עוד מצטט רוזנשטיין מספרי פסקי דין אחרים, בהם נאמר, כי למדינה אין זכות פוליטית ומוסרית לנתק את האזרח מאדמת מולדתו, וכל עוד הוא אזרח - הוא איננו בר גרוש מהמדינה תהיה תדמיתו אשר תהיה.

רוזנשטיין טוען, כי הסגרתו תהווה אפליה פסולה שכן במשך עשרות שנים נאשמים בקשירת קשר לייצא סמים ולהפיצם בחו"ל גם בעת שהשתתפו בביצוע פעילות זו מחוץ למדינה, מעולם לא הוסגרו לחו"ל אלא נשפטו בישראל.

על מנת לתמוך בטענתו להישפט בארץ, מודיע רוזנשטיין, כי הוא מוותר על הבאת אנשי רשויות אכיפת החוק של ארה"ב ומסכים שהתביעה תגיש לבית המשפט בארץ את כל חומר הראיות שעדים אלה היו אמורים להגיש. (ע"פ 4596/05).