מיסטיקה להמונים

ממש החודש יוצא אלבום הסולו החדש של רוברט פלנט, הסולן המיתולוגי של לד זפלין, להקה שהייתה הרבה יותר מדי גדולה על החיים האלה, עם רוברט פלנט, ג'ימי פייג' ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס. לד זפלין תפקדה בחייה, וממשיכה לתפקד גם שנים אחרי מותה, כבשר האדום האמיתי של הרוקנרול; אתה יודע שיותר אנין, ובפירוש יותר בריא, להמליץ לחבריך או לקוראיך על חסה עם זרעונים מאודים, אבל לא פחות טוב מזה אתה יודע מתי מגישים אוכל אמיתי לשולחן.

ג'ו סטראמר מהקלאש אמר כבר מזמן שלהקת רוק לא יכולה להיות יותר גדולה מהמתופף שלה. וככה, שכשג'ון בונהאם, מתופף הזפלין והמקיש המסומפל ביותר של העת החדשה נפטר ב-1980 לד זפלין סגרו מיידית את הסיפור. לפני כמה שנים, כשפלנט ופייג' הוציאו את אלבום ההופעה המסעיר שלהם "No Quarter", עם התזמורת המצרית-מרוקאית, התחילו השמועות על "לד זפלין החדשה". זה לא ממש קרה.

האלבום החדש של פלנט והלהקה הסופר אמביציוזית שלו, "סטריינג' סנסיישן", עושה סימנים עבים כמו משפחת שרון שפלנט מתכוון לגמרי ברצינות, ולגמרי לבד, ללכת על זה. מילא שהוא שלח ברכה מצולמת בווידיאו לטקס הגראמי האחרון שהעניק לזפלינים פרס על מפעל חיים והשאיר על הבמה באל.איי את פייג', ג'ון פול ג'ונס והבן של ג'ון בונהאם לקבל את הפסלון כשהם נבוכים משהו. מילא שהוא ויתר בחודש שעבר על הטקס בבית המלוכה והשאיר את הגיטריסט הגאון ג'ימי פייג' באינטרוויו בודד עם המלכה וכיבודיה.

כל זה שטויות. העניין הוא שהחודש פלנט וחבורת המחוננים שסביבו הוציאו את האלבום הכי זפליני מאז פיסיקל גראפיטי. "The Great Rearranger" הוא מסיבת בלוז-רוק פונדמנטליסטית משולחת רסן שמצטטת בלי הכרה את הסאונד והעבודות של הלהקה האם. ומתמודדת בלי כפפות עם האתגר הלא פשוט של הקמת לד זפלין החדשה מודל 2005, שזה אומר אלבום מרוקו-רוק דחוס, רועש, אלקטרוני לפרקים, אמוציונאלי בטירוף, שמתודלק על האוויר החם של הלהקה האם ומייצר, כמוה, מגנט ענק.

פלנט שר, כמו בזפלין, גדול מהחיים. הלהקה מנגנת מיסטיקה להמונים ברמה הטיטנית ביותר. ואם זה יעבור חלק ופייג' לא יתעצבן וישלח מכת ברק נוקמת לעבר הסולן המתפתח שלו, או ללהקה עתירת היכולות שמצטטת ומעדכנת את המתודות של פייג' בלי בושה, "The Great Rearranger" הולך להפוך לסנסציית הרוקנרול של הקיץ הזה. *

* רוברט פלנט, The Great Rearranger