איך לעשות כסף מעסקים קטנים

המדינה זיהתה כשל שוק במימון עסקים קטנים. לא בלי לחץ של ארגוני עסקים קטנים וחברי כנסת, בפרט ח"כ רוחמה אברהם, נמצא הכסף. 100 מיליון שקל מתקציב המדינה ששימשו כבסיס למינוף של עוד 525 מיליון, ובסך הכל 625 מיליון שקל לעסקים קטנים. בשנה וחצי האחרונות ניתנו קרוב ל-1,200 הלוואות בהיקף של כ-330 מיליון שקל; כ-2.2% מהן מוגדרים בסיכון גבוה או במצב דיפולט (שלא חוזרות למלווה).

האמנם הכל טוב? 625 מיליוני שקלים לא הולכים ברגל. אלא שלמרות הצלחתה היחסית של הקרן בערבות המדינה, המצב אינו משביע רצון; היא נותנת למעלה מ-80% מהאשראי שניתן במשק לעסקים קטנים (ב-2004 ובמחצית הראשונה של 2005). השאר בא מקרנות קטנות שנותנות הלוואות בסכומים זעומים למדי. גם אם אחת הקרנות מנסה להתהדר בכמות הלוואות גדולה שנתנה, עיון בנתונים מלמד כי הקרן צוברת את נתוניה מתחילת שנות ה-90 ואילו היקף האשראי שנתנה ב-2004 נמוך ביותר. המסקנה היא חד משמעית, אין מי שייכנס לנעליה של המדינה.

האם המדינה נהגה נכון בהוציאה מכרז על רמת המינוף? באוצר חככו ידיים בסיפוק שכן המינוף איפשר מעל 600 מיליון שקל במקום 100 מיליון, סכום הקצבת האוצר. אולם לעניות דעתי, טוב היה עושה האוצר לו היה ממנף את הסכום רק פי 3 ומגדיל את כוחם של נציגי המדינה בהחלטות האשראי. ברמת המינוף הנוכחית, של 1:6, הבנקים הם בעלי הדעה והם נמנעים מכל אשראי שסיכון בצידו.

מנקודת מבט מאקרו-כלכלית, למדינה יש עניין במתן אשראי גם לעסקים ברמת סיכון גבוהה יותר, שכן בראייה רחבה הסיכון למדינה הוא נמוך יותר, ודי אם נמחיש זאת בחישוב פשוט. אם בשל הלוואה של 100 אלף שקל לעסק קטן הועסק אדם נוסף במשך שנה ובכך נמנעו תשלומי אבטלה והשלמת הכנסה לשנה בהיקף של כ-50 אלף, ושולמו תשלומים למע"מ ולביטוח לאומי בהיקף של 20 אלף, הרי גם אם ההלוואה לא תוחזר - הנזק למדינה הוא 30 אלף ברוטו, ובעצם בהינתן 70% ערבות מדינה, כלומר ערבות בסכום הזהה לערך שנוצר למדינה - 70 אלף - הנזק מתקזז ל-0. הערך האמיתי הוא אדם עובד במקום אדם נזקק.

בינתיים שוק ההון בישראל כמרקחה. עשרות מיליארדי שקלים גויסו על ידי חברות, רבות מהן מהשורה השנייה, במרווחים נמוכים ביחס לתשואה המשולמת על חובות המדינה. כלומר, יש ביקוש ער להשקעות מצד משקיעים. מה חלקם של העסקים הקטנים, המעסיקים כ-50% מהעובדים, במהלך המימוני הזה? אפס.

ניסיון לבדוק אפשרות של הקמת קרן למימון עסקים קטנים - עולה בתוהו. פלוני מגייס 250 מיליון דולר (מיליארד ורבע שקל), אלמוני מגייס 70 מיליון דולר (300 מיליון שקל), וגם בטרם הגיוסים מדווחים לנו על יתרות של מיליארדי שקלים בקרנות העומדות מוכנות להשקעות, ולאן ילכו כל אלה? סביר להניח כי גם הכספים המגויסים האלה יגיעו לחברות גדולות ולפרויקטים של היי-טק שניחוח של רווחים במאות אחוזים עולה מהם, הגם שהעובדות טופחות שוב ושוב על פני המשקיעים שבממוצע הפסידו עשרות אחוזים מהשקעתם.

להשקעה בחברות קטנות אין כלל צינור הולכה של כספים. עלות איתור ההזדמנות ועלות הביקורת והמעקב הם יקרים מכדי שהשוק הפרטי ירצה לעשות דבר מה בנדון. לצערנו, גם ניסיון להשתמש במידע שהמדינה כבר אספה, ולטעון בפני המופקדים על ערימות הכסף כי ניתן להשתמש בבסיס הנתונים הקיים (3,000 חברות) על מנת להשקיע בחברות קטנות בפוטנציאל צמיחה, עולה בתוהו. למנהלי השקעות נוח להפסיד בצוותא עשרות אחוזים מאשר להסתכן לכאורה, לבד, למרות הסיכון הנמוך הקיים בקרנות כאלה עקב הפיזור הגדול. בתיאוריה המימונית קוראים לזה "בעיית הסוכן". המנהלים לא לוקחים "סיכונים תעסוקתיים".

המדינה אינה יכולה להמשיך ולהתעלם מכך. פוטנציאל הצמיחה הגלום במימון עסקים קטנים הוא, לפי הערכות שנעשו בארה"ב, 1%-1.5%, כלומר תוספת של 30%-50% לצמיחה השנתית. הקצבה של 100 מיליון דולר, פחות מ-0.1% מהתמ"ג, יכולה לחולל מפנה.

המדינה צריכה להחליט על בניית קרנות מימון ייעודיות: קרנות של השקעה במניות (private equity) ולא רק באשראי, הגם שבאשראי יש מקום לשפר את תפקוד המדינה ולהוריד את יחס המינוף. קרנות כאלה, כפי שמקובל בארה"ב, יקבלו מהמדינה שקל על כל שקל שיגייסו. זה עבד בקרן יוזמה, זה מתבקש בעסקים קטנים. *

הכותב הוא מנהל הקרן לעסקים קטנים בערבות המדינה