"באים, רואים ועושים אחורה פנה"

עיבוד עורות הוא עסק משפחתי, לפעמים בן חמישה דורות. שנות ה-70 היו ימי הזוהר שלו, ואילו היום זה ענף שולי ומזערי על סף הכחדה: דור ההמשך בורח, ישראלים לא רוצים לעבוד בעורות, קשה לסמוך על עובדים זרים, ועוד יותר קשה לקבל היתר להעסקת פלסטינים > ספיר פרץ

עולם הולך ונעלם. כך ניתן להגדיר את תעשיית הבורסקאות (עיבוד עורות) בישראל. תעשייה רבת שנים זו, אשר מנתה בימי הזוהר שלה (אמצע שנות השבעים) כ-80 מפעלים קטנים ובינוניים ומאות מועסקים, נמצאת היום על סף הכחדה.

הבורסקאות הפכה לענף תעשייתי מזערי ושולי כל כך, עד שהגופים הרלוונטיים כמו משרד התמ"ת והתאחדות התעשיינים, התקשו לאתר עבורנו נתונים כלשהם. מנתונים שאנו ליקטנו מתברר שכיום נותרו כ-4 מפעלים קטנים בפתח-תקווה ובקרית-מלאכי. יתר העוסקים במלאכה (כעשרים) הם סוחרי עורות (יבוא-יצוא) שבחלקם היו בעבר בעלים של מפעלים לעיבוד עורות.

יצאנו לבדוק מהן הסיבות לדעיכתה של תעשיית הבורסקאות? למה דור ההמשך לא ממשיך? למה קשה כל כך למצוא עובדים מיומנים? ומהם הסיכונים הנשקפים לעסק קטן, שכל מצבת כוח האדם שלו בנויה על עובדים זרים/פלסטינים?

כרוניקה ידועה מראש של תעשייה מסורתית דועכת בעידן של תחרות גלובלית. ואם יש מי שמאוד מרוצים מדעיכתה הם אוהבי איכות הסביבה ובעלי החיים.

לא נשבר

אריה הירש, בן 73, הוא נצר למשפחת מעבדי עורות מפולין. על אף גילו, הוא ממשיך לנהל את "ישראעור", מפעל קטן לעיבוד עורות באזור התעשייה "סגולה" בפתח-תקווה, שירש מאביו.

גסיסת התעשייה בכלל, ורצון שלושת ילדיו לפנות לכיוונים אחרים בפרט, לא שוברים אותו. "אילו לא רציתי לעשות משהו עם עצמי, הייתי סוגר את העסק מזמן. אבל אני רוצה להמשיך לעבוד", הוא מסביר.

אביו, יעקב הירש, עלה לארץ מפולין והקים בשנת 1920 את "ישראעור". ב-1926 הרסו ערביי יפו את המפעל. ממשלת המנדט הבריטי הציעה להירש להקים מפעל חדש בעכו. הוא נענה, אך למרבה הצער, המפעל נהרס בשנית, והפעם במאורעות 1929, אשר במהלכן נהרגו ברחבי הארץ 130 יהודים וכמה מאות נפצעו, בעיקר בערים המעורבות ובכמה יישובים קטנים ומבודדים.

המצב הביטחוני והכלכלי הקשה ששרר באותם ימים ביישוב היהודי, אילץ את הירש לחפש אחר מקורות פרנסה חלופיים. אחרי הפסקה בת 8 שנים הוא חזר לעסוק בבורסקאות. "בפעם השלישית, אבא החליט להקים את המפעל בשכונת התקווה בתל-אביב", מספר אריה ומוסיף שבשנת 1942, ראש עיריית פתח-תקווה, יוסף ספיר, הזמין את הבורסקאים של תל-אביב להעתיק את מפעליהם לאזור התעשייה "סגולה" שפיתח בעיר. "הוא הבטיח קרקע במחירים זולים ובורסקאים רבים, בהם אבי, התפתו ועברו לסגולה, שם המפעל נמצא עד היום".

ההיסטוריה של בני משפחת הירש מלמדת שהם מסוג האנשים שנופלים וקמים, נופלים וקמים ולא נשברים. "אם אבא לא נשבר אחרי כל מה שהוא עבר, אז למה שאני אשבר היום אחרי כל מה שאני עברתי במלחמות ישראל. אני יכול לסגור את המפעל, למכור את השטח שבבעלותי וללכת הביתה. אבל אני לא רוצה. אני רוצה לעבוד ולהתפרנס בכבוד", הוא חוזר ואומר.

הרצון העז לשמור על הגחלת העסקית, סיבך את הירש עם שלטונות החוק. בימים אלה הוא מרצה 4 חודשי עבודות שירות, באחד מבתי החולים במרכז הארץ, שנגזרו עליו בגין העסקת פועל פלסטיני ללא היתר.

העדר עובדים מקצועיים בארץ (בורסקאים), לצד מדיניות יד קשה של המדינה בכל הנוגע להעסקת עובדים זרים (ראה מסגרת), הם שניים מהגורמים לקריסת תעשיית הבורסקאות.

הם גם הגורמים, לטענת הירש, שהובילו אותו להעסיק פועל פלסטיני ללא היתר. "אי אפשר לנהל עסק בלי עובדים", הוא מסביר, " ישראלים לא מוכנים לעבוד בעיבוד עורות, על עובדים זרים קשה להסתמך ועוד יותר קשה לקבל היתר להעסיק פלסטינים. אז איך המדינה רוצה שהעסק שלי יתפקד".

דור חמישי ואחרון

הירש הוא לא היחיד. טענות דומות מעלים גם האחים אורי, 58, ועמי, 52, פאן. השניים הם הבעלים של "פאנקו", מפעל לעיבוד עורות ב"סגולה". "ישראלים שבאים ורואים את המפעל עושים אחורה פנה", הם אומרים, "אי אפשר למצוא אפילו ישראלי אחד שמסכים ויודע לעבוד בבורסקאות. מצד שני, השענות על עובדים זרים בלבד היא בעייתית מאוד כי זה מלווה בחוסר וודאות מתמדת שלנו כמעסיקים".

האחים פאן הם דור חמישי למשפחת בורסקאים מסלובקיה. אביהם, דוד פאן, הקים בשנת 1950 את המפעל, שהעסיק בימיו הטובים 25 עובדים. "בשנות החמישים והשישים עבדו אצלנו עולים חדשים, בשנות השבעים ערבים והיום עובדים זרים", אומרים השניים.

מספיק ביקור חטוף ב"פאנקו" וב"ישראעור" כדי להבין למה ישראלים מדירים רגליהם מתעשיית הבורסקאות: עבודת כפיים שחורה במבנים חשוכים ומוזנחים למדי, כשבחלל האוויר נידפים ריחות רעים של חלקי פרות וחומרים כימיים. ללא ספק, הצד המכוער של המוצר המוגמר והיוקרתי: נעליי עור, מעילי עור ועוד. (יצרני נעליים הם הלקוחות העיקריים של מעבדי העורות).

ביקשתם וקיבלתם היתר להעסיק 3 עובדים זרים. אז מה הבעיה?

אורי: " חוסר הוודאות וחוסר הביטחון הנובע מהעסקת עובדים זרים בימים של מדיניות "שמיים סגורים", לא מאפשרים לנו לתכנן הלאה. עסק שלא יכול לתכנן קדימה הוא בבעיה גדולה. זה גורם לנו להפסדים גדולים. מספיק שאחד העובדים שלנו צריך לחזור הביתה בדחיפות, אנחנו בצרות".

העסק מפסיד?

"אם בימים הטובים עיבדנו 300 אלף רגל עורות בשנה, היום ירדנו בחצי".

עתרתם לבג"ץ, מטעם התאחדות התעשיינים, בעניין העסקת עובדים זרים?

"בעתירה הראשונה, בג"ץ הורה לשירות התעסוקה לשוב ולהנפיק היתרים שלא ניתנו בשל עיצומים שנקטו עובדי שירות התעסוקה. העתירה השנייה הוגשה באחרונה נגד החלטת הממשלה לחייב מעסיקים לשלם לעובדים זרים שכר מדרגי. כלומר, חמשת אלפים שקל בשנה הראשונה, עשרת אלפים שקל בשנה השנייה ו-15 אלף שקל בשנה השלישית. לזה תוסיפי כל מיני אגרות". (ראה מסגרת).

עד כמה מדיניות "שמיים סגורים" מזיקה לעסק?

אורי: "עבורנו זאת החלטה קריטית. זה אומר חוסר אפשרות לתכנון קדימה, חוסר חשק להשקיע ולפתח את המפעל, פחד לקבל הזמנות ארוכות טווח. אנחנו חיים בפחד יומיומי שמא נבוא בוקר אחד למפעל ולא יהיו לנו עובדים".

למה אתם לא סוגרים את המפעל?

"עמי ואני נמצאים פה קרוב ל-30 שנה. יכולנו לסגור, להשביח את הקרקע של המפעל, 4.5 דונם, ולא לחשוב על ייצור. אבל ייצור זה אצלנו בדם וכל עוד שאנו עובדים, נמשיך לייצר עורות באיכות מעולה. השקענו כאן את הנשמה ואין שום סיבה שמישהו יפריע לנו. נלחם כחוק נגד המדינה כי היא לא מאפשרת לנו להתפרנס בשקט".

ומה באשר לילדיכם כדור המשך?

"איזה טעם יש להכניס את הילדים שלנו כשאי אפשר לדעת מה קורה ושכל פעם נגרם לנו מפח נפש".

מאוכזבים ממשרד הביטחון

במשך 40 שנה היה משרד הביטחון הלקוח העיקרי של "פליציה", מפעל לעיבוד עורות בקרית מלאכי.

לפני כשנתיים, משרד הביטחון עצר את ההזמנות, ו"פליציה", בדומה למפעלי עורות אחרים שנשענו על משרד הביטחון, סגר את שעריו. לפני כחצי שנה התארגנה קבוצת אנשים, בהם גם עובדי המפעל, ששכרו את המבנה והציוד מהבעלים ופתחו את המפעל מחדש.

מנכ"ל המפעל החדש, דני גולצמן, הוא היום אדם פסימי אבל גם קצת אופטימי. "פתחנו את המפעל מתוך תקווה להצליח. בימים אלה התחלנו לייצא ליצרני נעליים בסין את רוב העורות שאנחנו מעבדים. בדרך זו אנחנו מקווים לשרוד עד שמשרד הביטחון יחזור להזמין מאיתנו", הוא אומר ושוטח את משנתו על התחרות מול סין, "לא יכולנו עליהם אז הצטרפנו אליהם".

עוד לדבריו, צפי המכירות של המפעל, על פי צבר הזמנות קיים, עומד על כ-700 אלף שקל בחודש. פליציה, שהוקם ב-1956 ע"י ליאון שרייבר, מעסיק כיום 15 עובדים, מהם עובד זר אחד, לעומת 60 עובדים בעבר. "בורסקאות היא תעשייה נהדרת שהמדינה הורסת בכך שהיא מאפשרת למשרד הביטחון ולתעשיות הביטחוניות לקנות בחוץ. חבל שלא שומרים על תוצרת כחול לבן".

דובר משרד הביטחון מסר בתגובה כי "הקיצוץ המתמשך בתקציב הביטחון אינו מאפשר רכש עורות בישראל, ומאז שנגמר מלאי העורות שרכש המשרד בסוף 2004, מתבצע הרכש מכספי הסיוע בארה"ב. בתיעדוף המתחייב בין הקצאות שונות לרכש, המשרד מעדיף להוציא את התקציב השקלי על מחקר ופיתוח ורכש מערכות שיהוו מכפילי כוח".

בדומה ל"פליציה", גם אבי קמינסקי, סגר את המפעל שלו בשנת 2000, ופתח אותו במתכונת אחרת. היום הוא יצואן ולא מעבד עורות: קונה חומר גלם מבתי מטבחיים, ממליח אותו לצורכי שימור ומייצא למדינות כמו סין ואיטליה.

כשקמינסקי מונה את הסיבות לסגירת המפעל, שאביו הקים בשנת 1935, הוא בעצם מונה את הקשיים של "פאנקו", "ישראעור" ו"פליציה": "תחרות קשה מול יבוא זול של מוצרי עור, מוסר תשלומים ירוד, קושי חמור בהשגת עובדים ובעיות של איכות סביבה. הפסדתי הרבה מאוד כסף וזה מזעזע אותי לדבר על התקופה הקשה ההיא". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988