לדגדג את השמיים

המפורסם ביותר מבין הדקלים הוא ללא ספק התמר. התמר נמנה עם שבעת מינים בהם השתבחה הארץ, והלולב, שהוא כפת תמרים סגורה, נמנה עם ארבעת המינים. התמר מככב גם בנצרות: לפני פסחא מתקיים "יום ראשון של הדקלים" (Palm Sunday), שבו מקשטים את הכנסיות בכפות תמרים.

דרך אגב לא בטוח שכדאי לכם לגדל בגינה עץ תמר, פרי בכל מקרה הוא לא ייתן לכם, היות ופירות התמר מתפתחים רק באזורים חמים. מלבד זאת בדומה לבני אדם לתמרים יש עץ זכר ועץ נקבה. כדי שעץ הנקבה ייתן פרי צריך להאביק אותו באבקה מעץ הזכר. ולהשכלה כללית: במטע של עצי תמר, שהוא כולו עצי נקבה, יש עץ זכר אחד בלבד, את האנלוגיה אתם יכולים לעשות בעצמכם.

מה אוכלים, על מה מסתכלים

אז מי נמנה על הדקלים מלבד תמרים? זוהי אחת הקבוצות המגוונות ביותר בכל עולם הצומח. הדקל הקטן ביותר מקורו בפרגוואי (Sysgrus lilliputina), והוא מגיע לגובה מקסימאלי של 15-10 ס"מ. הגדולים ביותר הם דקלי הדונג, שמקורם בפרו, ואלה מגיעים לגובה של 60 מטר. דקלים יכולים לספק פירות כמו תמר וקוקוס, אך גם ניתן להפיק מעדנים לאניני טעם, ולא נמנה כאן את כולם (ויש הרבה), רק נזכיר את לבבות הדקלים המשמשים כתוספת לסלט. לב הדקל הוא קודקוד הצמיחה של העץ וכשמו כן הוא, ברגע שקטפת אותו העץ מת. אולי זה שווה את הנזק כי על פי הרמב"ם לבבות דקלים הם סגולה להגברת פוריות הגבר, אבל לא בטוח שהלבבות שקונים בקופסאות שימורים יעזרו לכם.

דקלים הם עצים שהפופולאריות שלהם בגינון בארץ הולכת ועולה. עיריות, בתי מלון ואנשים פרטיים, בכולם אוחזת התשוקה לדקלים, ונשאלת השאלה מדוע? מה מיוחד בקבוצה זו של צמחים זקופים, ירוקי עד, שהופיעו על פני כדור הארץ לפני 85 מליון שנה, ועל מה ולמה הם זוכים לחיבה כזו בארצנו? אולי הפופולאריות שלהם נובעת מרצוננו לחיות באשליה, כדי שנרגיש שאנחנו חיים בגן עדן טרופי ולא בארץ ים תיכונית מיוזעת. מכל מקום הם תופסים נישה חשובה בנוף הגינוני של ארצנו.

זוהי קבוצת צמחים מופלאה ביותר ורבת עוצמה. לא לחינם שותלים אותם בשדרות או בקבוצות, כחיילים במסדר, להגביר את האפקט. המפורסמות ביותר הן שדרות הושינגטוניה בחולדה ובמקווה ישראל שהן בנות עשרות שנים. לא נראה שאצלכם בבית או בגינה אתם יכולים ליצור שדרות כאלו, אך בוודאי תוכלו למצוא את הדקל המתאים לגינה קטנה, לגינות גג, לבית ולמיכלים.

דקלים אינם דורשים טיפול אינטנסיבי (צמחים של השקעה נמוכה), אינם מלכלכים את הסביבה על ידי השרת עלים או פירות ומזיקיהם מועטים. יתרונם הגדול הוא שניתן להעתיק דקלים בוגרים ממקום למקום בקלות מרובה ובין יום ולהקים גינה, שנראית כאילו נמצאה שם מזה עידן ועידנים. זהו כמובן יתרון גדול במדינת סאלח שבתי.

מה לבחור

בגינה הפרטית שלכם מומלץ לשתול אותם בתקופת האביב והקיץ. את השתיל כדאי לבחור במשתלה על פי עובי הגזע ולא על פי גובהו, או גודל המיכל בו הוא גדל. ככל שהגזע עבה יותר הדקל חזק וחיוני יותר. אתם צריכים כמובן לבחור בדקל המתאים לתנאי ההארה ולטמפרטורה באזור. אם אתם מעוניינים בדקל עמיד לבית, המתפתח יפה בתנאי צל, תוכלו לבחור בכמדוריאה אלגנס או בכמדוריאה סאיפריצי (דקל הבמבוק). לסטייליסטים שבנכם יתאים רפיס אקסלסה ננסי, שהינו צמח בית יוקרתי ומרשים. לגינה אתם יכולים לבחור בבוטיה, או בליוינגסטוניה, ומי שמעוניין להיות ייחודי יוכל לבחור בדיפסיס לפטוכילוס, מין חדש יחסית בארץ. בגינון הציבורי נפוצים ביותר הסיאגרוס (קוקוס) והתמר, שותלים יחסית מעט דקל קנארי, למרות התאמתו הטובה לתנאי הארץ - הוא גדל לאט מידי. בסך הכל מצויים כיום בארץ מספר עשרות מיני דקלים המיועדים לגינון.

קל מאוד לטפל בדקלים, למעט השקיה סדירה (חשוב מאוד להקפיד על ניקוז), אין כמעט מה לעשות למענם. באביב כדאי לכם לדשן את הדקלים הגדלים בגינה, אילו שבבית בקושי זקוקים גם לזה. הגיזום הוא פחות או יותר הטיפול הסדיר היחיד שיש לתת לדקלים. פעם בשנה צריך לגזום וגם אז לא את כולם. דקל בוגר שומר על מספר קבוע של עלים, כשהוא צומח הוא מוציא עלים חדשים, אך הישנים מתייבשים. יש דקלים שמשירים את עליהם המתים מיד (מה שנקרא גיזום עצמי) ויש כאלו שצריך לגזום אותם כדי לחשוף את הגזע. כדאי לגזום את העלים רק אחרי שהם מתייבשים, קרוב לגזע, בצורה אחידה כדי לשמור על הצורה של הדקל ולחשוף את יופיו.

למרבה הצער עולם הדקלים הוא עולם הולך ונעלם (רבע ממיני הדקלים נמצא בסכנת הכחדה). מה לעשות שדקל אינו חביב כפנדה שעירה או אורנגוטאן ומעטים המשוגעים לדבר שירצו להצילם. אם הנושא נוגע לליבכם ייתכן שתספיקו להגיע למאוריציוס, לגן הבוטני בקורפיפ, כדי להביט בפרט האחרון בעולם של Hyophorbe amaricaulis. דווקא האספנים (יש כזה תחביב איסוף דקלים!) והמשוגעים לדבר הם אילו הגורמים לנזק הגדול ביותר, מהו היכחדותו של מין שלם מעל פני כדור הארץ, לעומת דקל נדיר נוסף אצלם בגינה. *