חיים יבין מצלם מסע תיעודי ב"ארץ המתנחלים" - תחשבו על זה: הרי זה כאילו הטלוויזיה
עצמה התחילה פתאום לדבר! כלומר עד עכשיו כולם דיברו וצעקו דרך הטלוויזיה, אבל
לקראת ההתנתקות המדיום עצמו פתח פה. לא בכדי ציינו המבקרים כי הסדרה, יהיו
אשר יהיו מעלותיה ומגרעותיה, היא אירוע.
הטלוויזיה פתאום אומרת: "אני חושש ממלחמת אחים", "אני תומך בהתנתקות אבל פסימי",
"אני חושב שוב לעצמי, אנחנו פשוט לא רואים את הפלסטינים כבני אדם". בזה נמצא
האירוע: יבין, שהוא אולי המייצג המובהק ביותר של הנייטרליות של המדיום, נכנס
אל תוך התחום הפוליטי הבוער, ומתחיל לדבר משם בגוף ראשון. מצלם, מראיין, שואל,
לפעמים תוקף, אבל בעיקר מלווה את הכול ברשמיו ובתחושותיו. כלומר גם לנייטרליות
יש פוליטיקה. ואולי זאת הפוליטיקה הכי חשובה, כי היא הרקע הבלתי נראה שעליו
מתנהלת הפוליטיקה הממשית, הקולנית והנראית לעין.
הסדרה חשובה כמובן גם בגלל מה שהראתה. חשוב תמיד לראות את המראות האלה, המוכרים
יותר והמוכרים פחות: את השרירות קהת החושים של המחסום; את שיתוף הפעולה ההדוק
בין המתנחלים והצבא מול הפלסטינים; את העוולות השקטות, הביורוקרטיות, של גדר
ההפרדה; את הנגיסה המתמדת בשטחי מחייתם של הפלסטינים כהכנה לקראת הסדר קבע
שאולי יבוא ואולי לא יבוא. אבל כאירוע תקשורתי מה שמיוחד בה הוא הקול של חיים
יבין, וחשוב להקשיב לו כי הוא משלים את התמונה.
אני כביש עוקף יבין, כמובן, תומך בהתנתקות. הוא גם מחבב את המתנחלים אבל חושב
שהם מוליכים אותנו בדרך מסוכנת. סוג של שמאלני, כמו שהמתנחלים תמיד אמרו. השאלה
היא איזה מין שמאלני. הנה למשל: "אומרים לנו שהכבישים העוקפים הם כורח ביטחוני,
אבל אני שוב חושב לעצמי: אנחנו פשוט לא רואים את הפלסטינים כבני אדם". קראו
היטב את המשפט הזה שמסכם את כל התמונה.
הכול נמצא כאן. הכורח הביטחוני, איזה מין "אומרים לנו" סתום, והכי חשוב: "אני
שוב אומר לעצמי". זה מה שממסגר את ההתייפייפות השמאלנית המסכמת: "אנחנו פשוט
לא רואים את הפלסטינים כבני אדם". מחשבה יפה, מנוסחת היטב. היא מציגה גם מערך
פוליטי פשוט: הימין הוא מציאות, השמאל הוא דעה. הימין נמצא במנגנונים השקטים
שסוללים את הכביש העוקף, ב"אומרים לנו" הסתום. השמאל הוא זה שמתבונן ואומר
לעצמו, בלשון הפיוטית המתאימה: "זה לא בסדר".
השם הנכון לשמאליות הזאת הוא "יפה נפש" - כינוי שלא מרבים לשמוע בזמן האחרון,
אבל הוא עדיין מדויק. זה לגמרי לא משנה אם חיים יבין הוא יפה נפש. אל הכינוי
הזה צריך להתייחס כנקודת מוקד של המערך הפוליטי. כך הוא יכול להסביר מדוע אין
בעצם פוליטיקה בישראל, בייחוד מאז ההתנתקות. יפה הנפש יש לו דעות יפות, מנוסחות
היטב, אבל המציאות מתרחשת במקום מרוחק ממנו. בגלל זה הוא יפה נפש. ומשום כך
זה כל מה שיש לו: דעות. ודעות זה ממש לא הרבה. לכל אחד יש דעה. לא יכול להיות
ויכוח אמיתי בין דעה ובין מציאות.
זה לא בסדר שגדר ההפרדה מנתקת חקלאי מהשדה שלו. זה לא בסדר שחומת הפרדה סוגרת
את תושבי קלקיליה בגטו. שני דברים מובנים מאליהם היו בפרק של חיים יבין על
גדר ההפרדה: מובן מאליו שזה לא בסדר. וגם מובן מאליו שזה לגמרי לא מזיז למנגנון
הזה שמקים את הגדר. כל אותם מוחים, מזדהים, ערבים ופעילים - כולם יכולים מבחינתו
לעשות שמיניות באוויר.
כשרואים את התוכנית אפשר להיווכח שוב עד כמה מופרכת המחשבה שהתבכיינות של כמה
שמאלנים תשנה משהו למנגנון. "זה לא בסדר" בכלל לא נמנה עם השיקולים האפשריים
שלו. הוא פועל לפי אותו דחף עיוור שתמיד כיוון את המדינה, לכבוש כמה שיותר
שטח ליהודים.
מה שמעניין בקול של יבין בסדרה הוא דווקא הנטייה שלו לקלישאות. קלישאה לימין
מול איש השמאל ("למה אתה לא כותב גם על קורבנות הפיגועים? אתה לא חושב שהמונח
זוועות הוא מוגזם?" הוא שואל את העיתונאי גדעון לוי בשיחה בתוך בית שנחרב באחד
המבצעים), ומיד אחר כך קלישאה לשמאל מול איש הימין ("אבל הרוב תומך בהתנתקות,
איך אתם יוצאים נגד הרוב?").
קלישאות של הסלון נמסרות בכובד ראש, בלשון גבוהה, לפעמים במין דיווח אינטימי
על מחשבות שבין אדם לבין עצמו. הרצינות והטון האינטימי מעוררים מחשבה. אולי
זה באמת כל מה שיש שם. אולי זאת השמאלנות של התקשורת. למדיום הנייטרלי יש פוליטיקה.
אבל הפוליטיקה הזאת נייטרלית כשלעצמה. חיים יבין יצא מהארון וגילה את מה שהיה
ידוע תמיד: הוא נמצא בשמאל, כמו רוב התקשורת. אבל מה שהתגלה באמת זו העקרות
של אותו שמאל.
ושוב צריך לומר כי למרות הכול הסדרה חשובה. והבעיה היא בטח לא של חיים יבין.
משום כך הדוברים המעניינים ביותר בסדרה היו דווקא מתנחלים. נועם פדרמן מסביר
ביישוב הדעת שהוא והשמאלנים זה אותו דבר - גם הם שונאים ערבים, אלא שהם רוצים
התנתקות, והוא רוצה גירוש. אחרים מטיחים בחיים יבין שהשמאל נוהה אחר המולך
של הדמוקרטיה והרוב. למרבה הזוועה, נדמה שדווקא בעמדות הנתעבות שלהם ניכר סוג
של ראייה מפוכחת שחסרה להרבה דוברים של השמאל. אולי זה נובע מכך שלמשנותיהם
הסדורות יש על מה להתבסס במציאות של המדינה. הם לא צריכים לנפנף ידיים עם דמוקרטיה
וכל שאר הססמאות, שבישראל, אחרי 40 שנות כיבוש, הן באמת לא בסיס מאוד מוצק
לטיעון.
"מלאכים קטנים" - ילדים זה שמיכה בסלון שלנו יש טלוויזיה. בטלוויזיה רואים
סלון. בסלון שבתוך הטלוויזיה אין טלוויזיה. יש שם משפחה בריטית, כנראה ביום
ראשון. קל מאוד לזהות את הסצנה, בייחוד כשרואים אותה בטלוויזיה: זאת העצבנות
הסלונית המשפחתית של סוף השבוע. אבא יושב על כורסה, אמא יושבת על הספה, הבן
הבכור, בן שש, שרוע על ספה אחרת, וברגלו המושטת בועט קלות שוב ושוב בדלת כדי
שתיסגר. היא לא נסגרת כי אחיו הקטן משחק בפתח. מהאופן שהאבא והאמא דבוקים מותשים
למושביהם אפשר לשער כי זאת מסוג המשפחות שצריכות טלוויזיה. אבל כרגע אין, אז
העצבנות הסתומה גלויה יותר מתמיד, מחפשת מוצא. היא הזכירה לי את אחד המשפטים
העמוקים ביותר ששמעתי בטלוויזיה, משפט מ"סיינפלד" שג'ורג' אמר לאמו לאחר שנאלץ
למרבה האימה לבלות איתה לבד בבית קפה במקום בביתה (זה היה באפיזודת הגירושים
שלה). This relationship needs a TV!, הוא צעק: "מערכת היחסים הזאת צריכה טלוויזיה".
זאת תוכנית בריטית קצת נידחת, בערוץ 8, ששמעה עובר מפה לאוזן בין הורים. "מלאכים
קטנים" שייכת לסוג בריטי של תוכניות מציאות. תוכניות שהטלוויזיה מתערבת בהן
במציאות פרוזאית, אפרורית, לפעמים מעיקה. אין תחרויות, אין פרס, אבל לפעמים
דווקא בזכות זה יש בהן משהו מופרע יותר. מה יש בתוכנית? הורים שלא מסתדרים
עם ילדיהם מקבלים ליווי צמוד של פסיכולוגית ומצלמות טלוויזיה. הפסיכולוגית
רואה הכול, מעירה, מדריכה אותם במשימות יומיומיות, בסיוע מצלמות נסתרות, מסך
נייד, ואפילו מכשיר קשר שמאפשר לה להעביר אליהם הוראות ישר לאוזנייה בזמן אמיתי:
"עכשיו תחבקי אותו, מפני שהוא פשוט ילד מקסים ומשחק יפה כל כך". האמא ניגשת
מיד לחבק. הבן - אותו בן שקודם בעט בדלת בחוסר מנוחה - משיב חיבוק חם. כמו
שג'ורג' אמר: מערכת היחסים הזאת צריכה טלוויזיה.
הפסיכולוגית בתוכנית מלווה את ההורים במטלות המשפחתיות הפשוטות ביותר: ללכת
עם הילדים לגן השעשועים, לאסוף את הילדים מהגן, לשוחח עם הורים אחרים. כל אחת
היא מכשול שיש לעבור, מבחן קטן ויומיומי (הפסיכולוגית מתפעלת מהאם בגן השעשועים:
"אני לא מאמינה! היא ממש מצליחה לפטפט"). אין פלא שהם דבוקים כך למושבים שלהם,
ההורים. הם לא חסרי
יכולת באופן מיוחד, לא משפחת מצוקה. אבל כל העניין הזה של תפקוד פתאום נראה
כל כך מעייף. על מה לדבר עם ההורים האחרים? ומה אם הילד שלי לא ירצה לשחק איתי?
זה מה שמיוחד בכמה תוכניות טלוויזיה בריטיות בזמן האחרון. הן מצליחות לגעת
בשבריריות של הנורמליות. כן, זה כל כך קשה להיות רגיל. סוג של מתח מאפיין את
האווירה של "מלאכים קטנים". ההתנהגות של בני המשפחה, האבא והאמא לפחות, לא
נראית טבעית. טבעיות תחפשו בדרמות טלוויזיה, לא בסלון.
הסלון, העצבנות המשפחתית והטלוויזיה. החיבור בין השלושה נראה מאוד מוצק. אולי
המקבילה האמריקאית הישירה ל"מלאכים קטנים" היא "הסופרנוס". מעניין שהסדרה האמריקאית
שעסקה בצורה המובהקת ביותר במשפחה הגרעינית המסורתית היא סדרה על פשע. לכאורה,
היא בנויה על מתח: מצד אחד, משפחתיות פרברית רגילה, עם בעיות מעיקות בקטנוניותן,
מצד שני, אלימות נוראה. אבל אולי זה לא בדיוק ניגוד. כלומר אולי האלימות היא
בעצם תוצאה של אותה עצבנות סלונית חסרת מוצא. ההבדל הוא שהתוכנית הבריטית מעיזה
להסתכל פנימה, אל אותה משפחה שיושבת מול הטלוויזיה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
