בראיון מלפני כעשור חזתה ג'ודי ניר-מוזס-שלום את עתידה ועתיד בעלה. "הוא יהיה
שר ואני אשת שר", אמרה אז, ודייקה, אך בעוד תפקידו של שר, נשיא המדינה או שגריר
מסודרים ומעוגנים בחוק, כללי הטקס והפרוטוקול בישראל מעולם לא הסדירו את תפקיד
אשת הנבחר.
היא נדרשת לעבוד קשה למען הצלחת הקריירה הפוליטית של בעלה, אין ספק. לייצג
אותו באירועים רשמיים, לענות לפניות אין-ספור, לארח דרך קבע במעון הרשמי שועי
עולם (ולהיות, כפי שאבירמה גולן הגדירה זאת בעבר, "כמו סרח עודף שצמח לו לנבחר
ממותניו או משולי חליפתו, אשה-בובה המחייכת תמיד") - כל זאת ללא הוראות רשמיות
או תמורה כספית. לפיכך פועלות נשות הנבחרים לפי חוש טבעי, בין שניחנו בו ובין
שלא, ונדמה שבשבילן הדבר הקרוב ביותר לחוק קבוע הוא ההכרח להתמודד עם מהלומות
חוזרות ונשנות מצד התקשורת. לכל הפחות זוהי מסורת.
כמה ותיקה המסורת? פחות מכפי שנדמה. אמירות מביכות, יומרות מופרזות, בזבזנות
כרונית ועליית השתן לראש לא נוצרו יש מאין בחצי היובל האחרון, אלא שהעיתונות
העברית בישראל היתה בעבר ממלכתית יותר, סלחנית יותר, ומיעטה לפרסם הדלפות -
מועילות ככל שיהיו ליריבי המודלפים.
משום כך לא קמה בישראל סערה רבתי כשפולה בן-גוריון המליצה למזכ"ל האו"ם שהתארח
בביתה להתחתן ולהביא ילדים לעולם ("לו היו לך צרות משלך, כמו אישה וילדים,
לא היית מרבה כל כך להתעסק בנו"). וכשבהזדמנות אחרת, מול אלפי מוזמנים נכבדים,
פלטה אותה גברת למיקרופון כי היא לא רק אשתו של בן-גוריון, אלא גם מי שעשתה
אותו, לא הופקעו כותרות העיתונים לטובת הרכילויות הקטנוניות ממשפחת המנהיג
והמשיכו להתעסק בקטנונייה השוטפת. הסיפורים על תפקודה כסלקטורית בבית בן-גוריון,
על איך היא מסלקת שרים מעיניה או מנתקת את הטלפון בפרצופם הסתובבו בארץ, אך
מיעטו להופיע בתקשורת. גולדי יוסף, רעיית שר הקיצוב דב יוסף, כתבה בספר זיכרונותיה
על תאוות הרכוש של פולה בן-גוריון. מי ידע על כך בזמן אמת? מעטים בלבד.
רמיזות על תקלות ובעיות אישיות בבית ראש הממשלה החלו לבצבץ בתקשורת כבר בשנות
השישים, ימי כהונת לוי אשכול, כנגד אשתו השלישית - מרים. אך רק כעבור עשור
נוסף, עם כניסת הגברת לאה רבין לתפקיד הרעיה הראשונה, תפסו ההתקפות תאוצה.
רבין היתה מודל לרעיות בעייתיות בעתיד: היא נכנסה לתפקיד בגיל צעיר יחסית לקודמותיה,
היתה דעתנית וחיבבה (באופן שמשתמע לשני פנים) את אור הזרקורים.
היא יצרה קשרים הדוקים עם כמה עיתונאים, שלעתים שירתו אותה ובמקרים אחרים פגעו
בשמה. התקשורת בשנות השבעים לגלגה על ניסיונותיה לייבא לישראל מודל שלטוני
בעל גינוני חצר נשיאותית כמו בארצות הברית. העיתונאי דב גולדשטיין אמר לרון
מיברג ("סופשבוע", "מעריב") עם מותה: "אני חושב ש-90 אחוז ממה שנכתב עליה נבע
מטעמים של קשיי הסתגלות וקנאה באשת ראש ממשלה שונה מזו שהורגלנו אליה". עם
זאת, אם נבחן את יחס התקשורת אליה בפרשה המשמעותית ביותר שעירבה אשת נבחר בישראל,
פרשת חשבון הדולרים, נגלה מתינות מפתיעה.
בעבור חופן דולרים
ב-15 במרץ 1977 מפרסם דן מרגלית, אז שליח "הארץ" בארצות
הברית, את דבר קיומו של חשבון הדולרים שנותר לזוג רבין בבנק נשיונל מתקופת
שליחותם הדיפלומטית בוושינגטון. המילים בידיעה נבררו בקפידה, ואינן משתלחות
לא בראש הממשלה ולא באשתו.
למחרת מודפסת ידיעת המשך, מצומצמת, וכעבור יומיים נוספים מוקדש מאמר המערכת
של "הארץ" לנושא, אך למרבה הפלא הוא אינו מכוון נגד הגברת רבין, אלא נגד מדיניות
הפיקוח על המטבע של משרד האוצר. בעיתון הסנסציות של ישראל, "העולם הזה", התייחסו
לפרשה, האשימו את אנשי שמעון פרס בהדלפה, אך גם זאת במאמר קטן בעמודים הפנימיים.
השער ומאמר המערכת הראשי הוקדשו לשחיתויות אחרות של מנהיגים אחרים (יגאל ידין).
אפשר למצוא בעיתונות הערות ביקורת רומזניות על לאה רבין, אבל גם ידיעות יח"צניות.
למשל, מתחת לתמונה גדולה של לאה רבין מחייכת ובידיה בובת ברווז נכתב: "גב'
לאה רבין, יו"ר האגודה הלאומית למען ילדים אוטיסטיים (אלי"ט), תרמה אתמול את
2,000 הדולרים שלה (20 אלף ל"י) שהיו מופקדים בבנק בוואשינגטון. התרומה נעשתה
במסגרת באזאר מטעם האגודה. גב' רבין קנתה 'דונאלד דאק' לנכדה".
כעבור כמה ימים נעלמת הפרשה לזמן מה מסדר היום הציבורי, עד שטחנות הצדק עשו
את שלהן וראש הממשלה החליט להודיע על התפטרותו. אז הגיע תורן של כותרות עבות,
אך גם הפעם לא הרבו בהתקפות אישיות. הגברת רבין חטאה בתחום שהיה מקובל לחטוא
בו באותה התקופה, ולקיחת האחריות של בעלה הפכה את הפרשה לסיפור על אצילות נפש
ועמידה במבחנים מוסריים. בקדנציה השנייה שלה כאשת ראש הממשלה, על עניינים פעוטים
בהרבה, תקרא הגברת רבין מאמרים חריפים ומשפילים יותר.
ובכל זאת, ציפורני העיתונות הושחזו במפגש עם רבין, ומול רעיית ראש הממשלה החדש,
עליזה בגין, נדמה היה כי לשווא. מעט מאוד ביקורת אפשר היה למתוח על התנהגותה
הנחבאת אל הכלים, אך לא עבר זמן רב ודמות חדשה נכנסה לזירה. במאי 78' הושבע
יצחק נבון לנשיא המדינה, ואשתו אופירה הפכה בן לילה ליקירת העיתונאים. ההתחלה
היתה מבטיחה. העיתונות קיבלה את הגברת נבון בזרועות פתוחות ועם שלל ראיונות
חיוביים על גבול החנפנות.
כולם אהבו לאהוב את האישה הצעירה והיפה ("צברית השנה" מ-56') אשר הבטיחה להביא
סגנון חדש לבית הנשיא. בראיון למרים גורן במוסף "ימים ולילות" של "מעריב",
ימים ספורים לאחר השבעת בעלה לנשיא, היא מתוארת כך: "רעיית הנשיא הזוהרת והפוטוגנית...
מתכוונת להיות לא רק קישוט נאה בבית הנשיא. בשמלה שחורה, מנוקדת לבן, שהולמת
אותה להפליא, כששיערה השחור גולש על כתפיה, ענודה תכשיטים תואמים, היא מקבלת
אותי בלשכתה". בהמשך, לאחר שמובהר שחור על גבי לבן כי "רעיית הנשיא אינה פמיניסטית",
פונה המראיינת לגברת נבון בשאלה: "כיצד מצליחה את להיות תמיד נחמדה?" על כך
עונה נבון: "אני חוששת, שלא נוכל להשביע רצון כל האזרחים... קיים חשש, שניחשף
לביקורת של איש זה או אחר, שטעמו שונה משלי, ומחשבה זו אינה נעימה לי". היא
לא תיארה לעצמה עד כמה היא צודקת.
צברית השנה בפתגם מהמם
הופעתה הפומבית הראשונה בתפקידה כאשת נשיא המדינה היתה
בבית שאן וזכתה להצלחה. היא שילבה בדבריה פתגם עממי מרוקאי ("במקום שדורכת
הפרה - דורכת גם העגלה") ושבתה, לפי הנאמר בעיתונות, את לב הנשים שבאו לראותה.
אך כבר במהלך השנה הראשונה לכהונת בעלה כנשיא המדינה נחשפה לביקורות אישיות.
למשל בידיעות שפורסמו על דרישתה לקבל כרטיסים לחזרות הגנרליות של האירוויזיון.
לפי הפרסומים, הבקשה הביכה את המפיקים שחשבו כי אירוע מעין זה לא יעניין אשת
נשיא, וגרמה להם לכאב ראש לא קטן.
נבון טענה אחר כך שהיוזמה הגיעה מצד המפיקים, ולבסוף נאלצה לוותר על התענוג
בגלל הפרסום בעיתונות. במלאות שנה לכהונת בעלה התראיינה לצביה בן-שלום בעיתון
"על המשמר" ודיברה על ההתמודדות עם "הערות סרקסטיות, רמזים דו-משמעיים והיטפלות
לפרטים". כדוגמה הביאה את הביקורת שקיבלה על ארוחה שארגנה במסגרת "יום הילד",
אשר תוארה בעיתונות כ"בזבזנית". נבון: "מישהי התרעמה שהגשתי בלינצ'ס. מה יכול
להיות יותר חסכוני? רציתי שיהיה משהו מקורי, אז חילקנו את הבצק לשלושה, מילאנו
חלק בתות, חלק בפטריות, חלק בגבינה וצימוקים, ועל יד זה הגשנו עגבניות ומלפפונים.
זה בזבזני?"
גם טעמה בבגדים קנה לה תדמית של בזבזנית, ועל כך הגיבה באותה הזדמנות: "החשב
ומומחית ממחלקת הטקס של משרד החוץ חשבו וחישבו והכינו רשימה של ביגוד שאני
זקוקה לו. לא ניצלתי את כל הזכויות. לא קניתי לי מעיל חורף - יש לי שכמייה.
לא קניתי מגפיים - האם זה נקרא בזבוז? אחרי הופעתי בטלוויזיה ביקרו אותי קשות.
כתבו (הכוונה לנחום ברנע, א"פ) כי דיברתי על ילדים רעבים - בעוד אני לובשת
שמלה נוצצת... אף אחד לא אמר לי ששמלת משי ירוקה נראית נוצצת כמו זהב". בראיון
מאותה תקופה שהעניקה לבלה אלמוג ב"זמנים מודרניים" התלוננה נבון: "אני מוצאת
פתאום שמדברים עלי או כותבים עלי, אבל בוחרים לכתוב רק על הצד החיצוני שלי,
כלומר, איך אני נראית, כיצד אני לבושה". אלמוג סיכמה את הנושא במילים הבאות:
"אולי לא אופירה נבון צריכה ללמוד איך לאכול את כלי התקשורת - אלא שדווקא הציבור
וכלי התקשורת הם שצריכים להתחיל ללמוד, איך לאכול בצורה נבונה יותר, את משפחת
נבון?" אבל הציבור, ובוודאי התקשורת, לא למדו.
שנה אחר כך הוכתרה בעיתונות התנהגותה של נבון במהלך ביקור רשמי במצרים "אקטיבית
מדי", והיא הגיבה בטענה כי "שום רכילות רעה לא תוכל ליטול ממני את תחושת הסיפוק".
יחד עם זאת צוין ש"הגברת הראשונה... מגלה רגישות-יתר לגבי מה שנאמר ונכתב עליה
בכלי התקשורת", עדות ליחסי האהבה-שנאה עם התקשורת שעתידים לאפיין את כל נשות
הנבחרים שילכו בעקבותיה.
קשה לאכול אותה
לשיא העימותים עם התקשורת הגיעה נבון במהלך ינואר 83', כשהתלוותה
לבעלה בנסיעה רשמית לוושינגטון. הביקורת עליה נערמה עוד לפני הנסיעה, כשהתגלו
פרטים על חלקה בהכנות, והתעצמה בשל התנהגותה בוושינגטון.
ב-7 בינואר 1983 ספגה נבון חץ לעגני במיוחד מסילבי קשת אשר כתבה במוסף השבת
של "ידיעות אחרונות" מאמר תחת הכותרת "בעיית הנשיא". היתה זו מתקפה יוצאת דופן
בהיקפה, ומשום כך ראוי להביא ממנה ציטוטים נרחבים. קשת כתבה על נבון בין השאר:
"...היא חושבת, כנראה, שהיא התגלמות ג'קי קנדי וננסי רייגן ולא עובר שבוע שלא
ידווחו בעיתונות על אירוע זוהר או פרסומי זה או אחר שהיא מככבת בו. תמונותיה,
בפוזות שנראות תמיד מלאכותיות, מונפקות כמו מניות. אם בתחילה ניתן היה להתייחס
בסלחנות אל אקסהביציוניזם זה... הרי שבחמש שנים אפשר לצפות מן הגברת שתלמד
דבר או שניים.
"אך לא. היא תאוות פרסום. כל אירוע של בית הנשיא, שנסקר בצורה שלא נראית לה
אוהדת מספיק, זוכה לתלונות. היא הסתחררה, כנראה, מן הכתבות הדביקות והשמנוניות
שנכתבו עליה עם בחירתו של הנשיא, והיא רוצה עוד. בביקור במצרים עשתה לא מעט
בושות, שאפילו צבא העיתונאים שהקיף אותה כמו לוויינים, נמנע מלדווח עליהם...
קטלוג הרכישות שלה לא מבייש גברת ראשונה של ארץ עשירה. אין תצוגת אופנה יוקרתית
שהיא אינה נוכחת בה ורוכשת משהו. פעם התראיינה וסיפרה שהיא 'חייבת' לרכוש משי.
חייבת. טעמה בלבוש הוא סיפור בפני עצמו. הכול ממורק ועם סלסולים ודוגמאות על
הבד שיכולים לגרום למחלת ים. היא למדה מהר מאוד את הטריק של גניבת ההצגה. תמיד
כשהיא מצולמת באירוע ממלכתי ליד או מאחורי הנשיא, היא מטה את הראש, מעפעפת
בעיניה, מחייכת בהבעות אקסטטיות של קשב לרחשיה העצמאיים...
"היא נוסעת עם שתי מלוות ובארצות הברית יוצמד לה דובר ומלווה. תולדותיו של
הנשיא, הנמסרות לפרסום, משתרעות על פני עמוד אחד, שלה על כמה עמודים. אולם
לשיא חוסר הטעם הגיעה בסרט בן 47 (!) דקות עליה שיופץ בארצות הברית. סרט שהוכן
במשך שנתיים... זהו סרט שמתאים היה לעשותו על ידי מדינה של העולם השלישי, על
אימלדה מרקוס, למשל. אופירה בכל התלבושות המצחיקות, בכל האירועים, בכל הפוזות.
אפילו מראיה וחמוקיה בבגד ים עם טורבאן מצחיק על הראש לא נחסכו מאיתנו. היא
מתלוננת על כך שהיא בכלוב של זהב ולילדים אין חיים פרטיים. מי הכריח אותה לחשיפה
המביכה הזאת שאין בה מסר חברתי אחד, מלבד ביקורים אדנותיים, פטרוניים (ופוטוגניים)
בעיירות פיתוח ובכפר צ'רקסי".
באותו יום ממש מפרסם גדעון סאמט, שליח "הארץ" בארצות הברית, מאמר לסיכום המסע
הנשיאותי תחת הכותרת "העיקר בשוליים", ובו נאמר על הגברת נבון: "למשקיפים מקרוב
אחר המסע נראה היה שהטמפרמנט האישי שלה וצרכיה כאשת הנשיא מעיקים על יצחק נבון
עצמו. הם סיפקו גם את הרגע המביך היחיד בימים הראשונים של הביקור (הכוונה לבקשה
חריגה של נבון להצטרף לראשית הפגישה בין נשיא ישראל לנשיא ארצות הברית, א"פ).
בסופו של דבר, ויתרו האמריקאים, ובמעמד בלתי מקובל ומביך, באה אופירה נבון
ביום רביעי בבוקר עם בעלה לבית הלבן, לחצה את ידי הנשיא החייכן וחזרה כלעומת
שבאה. ואחר כך נפוץ הסיפור כיצד שלחה אופירה נבון את אחת מנשות עובדי השגרירות
לקנות לה במהירות כובע פרווה שעלה כמה מאות דולרים, ואת ההחלטה ברגע האחרון
לבטל את השתתפותה עם בעלה בעצרת גדולה בבית כנסת בוושינגטון ותגובתו חסרת האונים
של נבון על מה שנראה כעלבון למוזמנים. חבל שיש צורך להזכיר מקרים אלה, אבל
באור הזרקורים של הביקור, הם ואחרים נראו כבעיה לנשיא במילוי תפקידו".
תגובתה של נבון לפרסומים היתה מהירה, קשה ופומבית. על מאמרה של סילבי קשת הגיבה
אצל רזי גוטרמן, כתב "מעריב" בניו יורק: "רעיית הנשיא תקפה בחריפות את העיתונאית
סילבי קשת, על רקע הכתבה עליה, שהיתה לדעתה 'מלאת קנאה, מרירות ותסכול'. רעיית
הנשיא טענה כי כתבתה של הגברת קשת נכתבה 'בהשראתו של האופנאי ג'רי מליץ', שאותו
היא מחרימה בעקבות יחסו אליה. לטענתה, פעם היא באה בשעת לילה מאוחרת אל האופנאי
מליץ, לאחר ששוחררה מבית החולים מניתוח הסרטן, כדי למדוד שמלה, שהיתה אמורה
ללבוש למחרת היום בעת הארוחה לכבודו של הנשיא סאדאת. לתדהמתה דרש האופנאי,
כי תמדוד את השמלה בנוכחות עיתונאית וצלמת. לדבריה היא סירבה לעשות כן בשל
מצבה. בעקבות המקרה הזה היא חדלה להזמין אצלו שמלות וגם עתה, ערב נסיעתה לארצות
הברית, העדיפה אופנאים ישראלים אחרים. לדעתה, דבר זה הוא שהניע את מליץ להשמיצה
'באמצעות ידידתו, הגברת קשת'.
"גברת נבון אמרה, כי לא היתה לה שום כוונה 'לגנוב את ההצגה מבעלה', כפי שנכתב
באחד העיתונים. כן ציינה כי היא לא 'התנשאה' משום שאין זו דרכה. לדבריה אפילו
סגן שר החוץ של בולגריה, שם ביקרה בוועידה של יוניצ"פ, אמר לה בעת שנפרד ממנה,
כי לא פגש מעולם רעיית נשיא שהיא 'כה חמה, ידידותית ובלתי-מתנשאת' כמותה".
עוד הוסיפה נבון: "כאשר החלה תקופת הנשיאות לא תיארתי לעצמי שכך יהיה, ושאקבל
במהלכה כל כך הרבה 'חבורות ושריטות' ובהיקף כזה - לפתע לא ידעתי מאין תיפתח
הרעה, לא העליתי, למשל, על דעתי, שפרסומים נגדי יופיעו מוושינגטון ועוד בטרם
יצאתי עם בעלי למסע בארצות הברית... אין לי מושג מדוע עשו לי את זה... האם
בגלל שאני רעיית הנשיא אני לא בן אדם? האם אין לי רגשות?"
על הנאמר במאמרו של גדעון סאמט הגיבה אצל כתב "דבר" יוסף פריאל, ושם האשימה
את התקשורת ב"רצח אופי": "לגבי טענות אחרות שהועלו נגדה אמרה אופירה נבון,
כי הביוגרפיה שלשכתה הכינה לקראת הביקור ושהיתה ארוכה פי כמה מזו של הנשיא
נבון, לא באה להבליט את עצמה על פניו של הנשיא". ותחת כותרת המשנה המופלאה
"הכובע" אומרת נבון כי הכובע לא עלה מאות דולרים, אלא רק 117 דולר, ומוסיפה:
"נמסר לנו שבוושינגטון שורר קור של 15 מעלות מתחת לאפס. יש לי כובע שקניתי
לפני עשר שנים. הוא התרפט עם הזמן. לא מצאנו כובע דומה בירושלים ולכן הוא נקנה
בוושינטון. זה לא היה לכבוד אם הייתי חובשת את הכובע הישן" (פרט טריוויה מענג
- את הכובע השערורייתי רכשה לנבון לא אחרת מאשר פלייר נתניהו, אשתו של בנימין,
שכיהן אז כציר המדיני בוושינגטון).
ג'ודי סיגל מ"על המשמר" כתבה באותו שבוע מאמר על המניעים לביקורת המוגזמת על
רעיית הנשיא. לדבריה "קרוב לוודאי כי מקור הסיפור הוא בתומכי שמעון פרס ויצחק
רבין, המוטרדים מהרעיון שנבון עלול להיות מועמד בבחירות, ורצו להדגים לו מה
מצפה לו במקרה שיחליט 'לרוץ'... אופירה כל כך נפגעה מהכתבות עליה שבכתה ביחידות,
ולא מצאה אומץ להופיע בפומבי במשך 24 שעות". ואמנם, קריקטורה שהתפרסמה באותם
הימים מראה את הנשיא יצחק נבון מטפס על גרף אהדתו בציבור העולה מעלה-מעלה,
כשבאותו זמן גרף אחר, המסמל את ההתקפות על אשתו, מפלח את גופו ומוריד אותו
חזרה מטה.
בזכות ההנאה שהפיקה התקשורת מפרשיות אופירה נבון, גם שנים רבות לאחר עזיבתה
את משכן הנשיא עדיין היתה מוקד משיכה לעיתונאים שהתרגלו לראות בה שק אגרוף
נוח.
הראיון שנתנה לבילי מוסקונה-לרמן ב"מעריב" של שנת 90', למשל, הוא מונולוג אחד
ארוך ומדהים למדי המבקש להדגים את עיוורונה לדימויה הציבורי. בין שאר הפנינים
שהיא מפזרת לאורכו נזכיר רק שלוש. על הנסיעה למצרים של סאדאת אמרה: "לפני שנסענו
למצרים כינסתי ועדה. ישבתי שם עם אנשי מודיעין של הצבא ועם דוחות סודיים. והם
אמרו לי שג'יהאן קונה הכול אצל ג'יבנשי בפריז. אז מה? שתבוא רעיית נשיא המדינה
ותהיה לבושה פחות טוב? ומה כותבים עליי אחר כך, שאני מבזבזת כסף על בגדים";
על הביקורות שספגה בשל טעמה היקר אמרה: "...והביקורת על השמלות המטופשות. תסתכלי
על השמלה הזאת, השחורה שבתמונה, שאני מנחמת את ג'יהאן כשהוא מת... כמה שברתי
את הראש מה אני אלבש. שחור בקיץ? וישבתי בתצוגת אופנה של אוברזון. וראיתי שמלת
שיפון דקה על הקולב ואמרתי: 'תודה לאל'... תביני, כשאת במעמד כזה מצפים ממך
ללבוש משי טבעי, פשתן, שנטונג טבעי. תביני, החומר הוא סממן של אופנה עילית";
על משה דיין ואשתו רחל אמרה: "היה לי מאוד חשוב לא להיכנס איתה לתחרות. מה
אני צריכה שבעין אחת הוא יסתכל עליי ולא עליה?"
בראיון שהעניק ארז, בנה של אופירה נבון, למוסף "7 ימים" לפני כמה שנים הובא
הציטוט הבא מתוך האוטוביוגרפיה הגנוזה שלה, שבו היא מנסה לעמוד על הסיבות לביקורות
שספגה: "נדמה לי, ואני אפילו יודעת, שאני מעוררת אנטגוניזם אצל רבים. לא אחת
עצרתי ושאלתי את עצמי מדוע, מהו הדבר בהתנהגותי ואישיותי המעורר ביקורת והתנגדות...
קשה לאכול אותי, אני מודה. אני אישה של סערות". נראה שמעולם לא הבינה את הגורמים
לתרעומת הציבורית עליה.
רבין בקמבק
כשהכריעה מחלת הסרטן את אופירה נבון שוב היתה לאה רבין על תקן אשת
ראש הממשלה. בהפסקה בין שתי הקדנציות שלה כתבה ספר ("כל הזמן אשתו", הוצאת
עידנים), ובו תיארה את חייה לצד בעלה ומאחוריו. פרקים נכבדים בספר מתארים זוטות
ופיקנטריה שאספה בטיוליה מסביב לעולם, תובנות חסרות ייחוד שהגיעה אליהן ואירועים
משגרת יומה. דב אלפון סיכם זאת יפה בביקורת שכתב עם צאת הספר במגזין "כותרת
ראשית": "בסך הכול זהו ספר פתטי, הנקרא כמו בדיחה זכרית-שוביניסטית גרועה.
גיבור הסיפור אינו לאה או יצחק רבין, אלא הסופרמרקט של צהלה, השכונה בה התגוררה
המחברת 20 שנה... 40 שנה היא חיה עם יצחק רבין, 40 שנה שהיא מחמיצה כל אירוע
חשוב בחיי המדינה או בחייה-היא".
אבל מרגע שחזרה לבית ראש הממשלה זרקה אותה ההיסטוריה לזירות משמעותיות יותר
מהסופרמרקט של צהלה. טקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל וירדן, למשל.
בגיליון יום שישי שלאחר החתימה (28.10.94) הופיעה בעמוד פנימי של "ידיעות אחרונות"
ידיעה קטנה בזו הלשון: "מי מצא את סיכת הזהב של אשת ראש הממשלה, לאה רבין?
עשרות טירוני גבעתי הובאו אתמול למעבר הגבול בערבה, ובין פירוק לניקיון הרחבה
שעליה התקיים שלשום הטקס, התבקשו לחפש אחר הסיכה היקרה... סמוך לשעה 11 בבוקר
סודרו טירונים ישראלים וירדנים בשורה אחת, צוידו בשקיות ניילון שחורות, וצוו
לסרוק ביסודיות את רחבת הטקס. אבל הם לא מצאו, והסיכה עדיין בחזקת נעדרת".
מטבע הדברים העניין הפך לשיחת היום. ושוב היתה זו סילבי קשת שנטלה על עצמה
את המשימה לנסח התקפה ישירה על אשת ראש הממשלה. במהלך כהונתו השנייה של רבין
כראש ממשלה החליפה קשת מהלומות מילוליות עם לאה רבין. באחת ההזדמנויות כתבה
בטורה השבועי: "אותי מרתקת ומצחיקה המלכה לאה האחרונה. היא האתנחתא הקומית
שלי. משעשעת אותי הכפייתיות הבלתי נשלטת שלה להתראיין בכל כלי התקשורת, כדי
לעשות סטריפטיז, ממש חשיפה מגונה, של רדידותה. אני אספנית נלהבת של אמרי השפר
שלה, האמיתות שלה. השבוע טבעה ביטוי חדש: 'פסגות נפש אדירות'. צוחקת על הגינונים
שלה, שמאוד מתאימים לקלושמרל שעל הירקון. בעיניי היא מלכת הקאמפ".
לאה רבין לא נשארה חייבת, ומכתב התגובה שחיברה זכה להבלטה ומסגרת עבה בעמודי
המערכת של המוסף הבא. תחת הכותרת "הערה לסילבי קשת" כתבה: "קראתי את המשבצת
המוקדשת לי במאמרך במוסף לשבת האחרון, ואכן הלוא כבר הורגלתי בחצייך המורעלים
הנשלחים חדשות לבקרים לעבר יצחק ולעברי. הפעם גרמתי למעט נחת, שאכן הצלחתי
בדבריי בתוכנית 'ערב חדש' להביא אותך - כדברייך - לידי צחוק; ואני מבינה שיש
רק מעט צחוק ושמחה בחייך השוממים".
וקשת ענתה לה: "שתכתוב עוד אלף מכתבים למערכת שימוסגרו בכבוד הראוי; כאן אני
עומדת ושוב אומרת: לאה רבינסקו עם השטויות והיומרות שלה היא מלכת הקאמפ. אינני
יכולה אחרת. אינני מבינה איך זה שקומיקאים וסטנד-אפיסטים עוד לא עשו ממנה דמות
פולחן".
ביבי הנאד
חודש לאחר החתימה על הסכם השלום בערבה שאלה תמר אבידר את לאה רבין,
במסגרת ראיון למוסף "סגנון", מדוע היא מושכת כל כך הרבה אש.
"אין לי מענה", השיבה אז רבין וניצלה את ההזדמנות כדי להכחיש את סיפור הסיכה:
"זה שטותי, ואפילו מפלצתי, להמציא את הסיפור כאילו הוטל במיוחד על יחידת חיילים
לחזור לשטח ולחפש את הסיכה. זה לא מתאים לשנינו, לא לי ולא ליצחק".
על הדימוי הציבורי שלה אמרה: "סוהא, אשתו של ערפאת, אמרה לי שהיא חושבת שנורא
אוהבים אותי בישראל ויש לי עיתונות נהדרת, ואני עניתי לה: 'את לא מדייקת',
וסיפרתי לה את סיפור הסיכה... ובכל זאת, קיים פער בין הכתוב בעיתון ובין האמת
בציבור הרחב. אני מרגישה שבחוץ אני מתקבלת באהדה. בסופרמרקט ברמת אביב אני
מקבלת תגובות חמות מאנשים זרים שניגשים אליי ובפיהם רק מילים טובות. רק בשוק
הפשפשים ביפו אני נתקלת לפעמים בעוינות מופגנת, אבל זה במישור הפוליטי".
וכששלטונו של רבין החל להתערער צורף עיתונאי נוסף לחגיגה. באחת מתוכניות "בשידור
חי" שאל דן שילון את פואד בן-אליעזר אם אין הוא חושש שהממשלה מנותקת מהעם,
והעם מהממשלה. וכך מתואר ההמשך בספרו של דן שילון "בשידור חי": "למחרת צלצל
הטלפון הסלולרי במכוניתי... 'דן שילון, איך העזת להציג אמש לפואד את השאלה
ששאלת?' - צעקה רבין... 'מי נתן בידך את הסמכות להציג שאלה כזו? מי אתה ומה
אתה חושב שאתה? איך לא התביישת?'... 'אתה החלטת שהעם חצוי' - התריסה... 'אני
לא רוצה לשמוע הסברים - צעקה - 'ביבי הנאד המסריח יהיה ראש ממשלה בגללך. על
ראשך ומצפונך זה יהיה'.
"כאן החלטתי לסיים את הדיאלוג. 'הגברת רבין' - אמרתי - 'לטובת כבודו של בעלך,
אני מקווה שאשכח את הדברים שאמרת. שלום לך'. עצרתי את מכוניתי בשולי הכביש
ורשמתי לעצמי את הדברים".
מהידיעה בעיתון "מעריב" שחשפה את חילופי הדברים הושמטה המילה "נאד" ונכתב רק
כי רבין אמרה לשילון: "אתה תגרום לביבי נתניהו המסריח לעלות לשלטון". בהמשך
הידיעה מגיבה רבין כי גם במילה "מסריח" לא השתמשה, אלא אמרה רק "נפוח".
סקופ ב"אפעלון"
אשת נבחר שלא רוצה לחטוף מהתקשורת מוזמנת לתרגל שתיקות. עליזה בגין, ציפורה
שרת ועוד רבות ונשכחות עשו זאת במשך השנים. את הרקורד המרשים ביותר בשתיקה
ציבורית יש לייחס לסוניה פרס. בתקופות טובות וגם בתקופות קשות נמנעה פרס באופן
עקבי מלהשתתף במשחק התקשורתי. בכל שנות הקריירה הארוכות של בעלה התראיינה פרס
רק פעם אחת, ל"אפעלון", ביטאון בית הספר האזורי שבו למדה נכדתה, והעניקה לקוראים
מתכון לקוסקוס.
כשנשאלה מדוע היא נרתעת מהתקשורת אמרה: "זה פשוט לא מושך אותי". טקטיקה זו
אמנם מנעה ממנה רבות מעוגמות הנפש שהיו מנת חלקן של נשות נבחרים אחרות, אך
הבידוד שגזרה על עצמה עורר גם ביקורת. לפני הבחירות לראשות הממשלה של שנת 96',
למשל, התרעם דני רבינוביץ' מעל דפי "הארץ" על התנהגותה. בהתייחסו למכשולים
העומדים בפני פרס כתב:
"תדמית הזאב הבודד, שאיננה מעוררת אמפתיה, מתעצמת לנוכח התנזרותה העקבית של
סוניה פרס מהופעה גלויה לצד בעלה... באופן פרדוקסלי, אפילו בגידתו של בנימין
נתניהו באשתו ושיבתו התאטרלית והפתטית לחיקה התומך יוצרות הזדהות גדולה יותר
מהשתיקה של סוניה ומשתיקתו של שמעון על אודותיה".
פרס ויועציו הכירו היטב בבעיה זו, ובשל כך, כנראה, פורסמה לקראת הבחירות ההן
כתבת הדלפות מביכה למדי מאת משה סויסה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". תמונתה
של סוניה מילאה את שער המוסף כולו והכותרת קראה: "סוניה פרס מתקרבת לדת".
הכתבה עסקה ביחסה החיובי ביותר לדת ובצדקנותה החילונית משכבר הימים. כך נכתב
שם (לא בלי שמץ הומור עצמי): "נותר לפרס רק לקוות שאיכשהו ידלפו לתקשורת כמה
פרטים על רעייתו, שלא פורסמו מעולם, בעיקר בעניינים הקשורים באמונתה הדתית.
לא קשה לשער איזו תרומה פוליטית, מבחינת הציבור החרדי, יש לראיון שבו היתה
מספרת סוניה פרס על כמה מהמצוות שהיא מקיימת בסתר, על רבנים שהיא מאזינה לקלטותיהם
או על קשריה העלומים עם מקובלים ואדמו"רים... התדמיתנים של שמעון פרס היו שמחים,
מן הסתם, אילו היתה סוניה פרס מסכימה לחשוף רק את מעשי החולין שלה. רעיה לבבית,
צנועה וגומלת חסדים בסתר לא יכולה להזיק לתדמיתו של האיש שעדיין נחשב קריר
ומעט מתנשא".
ולאחר סדרה אינסופית של מעשיות מהללות ומשבחות, תיאורים מדהימים של צניעות,
נדבנות וטוהר מידות של הגברת פרס ("בתום כהונתו הראשונה של בעלה כראש ממשלה,
ביום שפינתה את הבית לשולמית שמיר, התקשו השוטרים לכבוש את רגשותיהם. ארבעה
מהם, שוטרים ותיקים על סף פרישה, פרצו בבכי, כאילו נאלצו להיפרד מאם"), סויסה
מסכם: "הימים ימי בחירות, אבל, כאמור, הסיכוי שסוניה פרס תוותר על זכות השתיקה
הוא אפסי. למרות שהפרטים המתפרסמים כאן יכולים להועיל לבעלה, ובוודאי לא יזיקו
לתדמיתה, היא עשתה כל מאמץ למנוע את שיתוף הפעולה של מקורביה".
אלטרנטיבה שונה מעט מציגה ג'ודי ניר-מוזס-שלום. היא היתה חלק מהמפה התקשורתית
בישראל עוד לפני שהיתה לאשת נבחר, ופועלה התקשורתי נמשך במקביל לקריירה הפוליטית
של בעלה. הביקורות שספגה במשך השנים מהתקשורת אינן נוגעות למקרה שערורייתי
זה או אחר, אלא מתייחסות לאופייה הכללי, ל"ג'ודי" כתופעה.
לפני כמעט עשור כתב עליה המבקר יורם ברונובסקי ז"ל כי היא "הפרחה הטוטאלית".
"לא קל להגדיר את הפרחה", הודה ברונובסקי, "למרות שבסופו של דבר כולם יודעים
במה מדובר. יש במוזס גסות רוח, חוסר תרבות, נטייה לרכילות, ביטחון עצמי מופרז
ומידה רבה של התחנחנות וחיקוי. גם בפנינה רוזנבלום ובגיבורות תרבות אחריות
יש מידות של פרחה, אבל ג'ודי שלום-נירמוזס הציגה את כל המידות האלה גם יחד".
על ביקורת זו הגיבה אז ג'ודי בראיון למיכל ניב בעיתון "העיר": "את הביקורת
של ברונובסקי לא קראתי, ואם להיות כנה עד הסוף מה שבאמת מעניין אותי זה איך
יצאתי שם בתמונה ולא הטקסט". נראה שחילופי דברים אלה ממצים את הדיון התקשורתי
כולו בעניינה של שלום-ניר-מוזס.
על הגז
הביקורת על ג'ודי עקבית ובלתי מרפה, ובוודאי תגבר אם יממש בעלה את הבטחותיה
להפוך לראש ממשלה. אולם ספק אם גם במקרה זה תזכה ליחס שזכתה לו אשתו של בנימין
נתניהו, שרה. כשנכנסה לבית ראש הממשלה היתה שרה נתניהו בלתי מוכרת לציבור,
כמוה כבעלה. מהר מאוד החלו לצוץ סיפורים ורכילויות, השמצות והקנטות על אודותיה
בתקשורת, עד שבסוף הקדנציה לא היה ספק כי היא ראויה לתואר "רעיית ראש הממשלה
המותקפת ביותר בתקשורת בתולדות המדינה".
ההתפוצצות הראשונה אירעה חודש בלבד לאחר הניצחון של בעלה בבחירות. ב-1 ביולי
96' הגיעה למשרדי "מעריב" טניה שאו, המטפלת שהועסקה בבית ראש הממשלה, וגוללה
בפני העיתונאים את מסכת ההשפלות שחטפה מגברת נתניהו. צרחות, תנאי עבודה בלתי
הגיוניים, הוראות מופרכות, איומים קבועים, והשיא שאירע אותו יום - זריקתה לרחוב,
פשוטו כמשמעו, באשמת שריפת סיר מרק. "יצאתי לטייל עם אבנר", סיפרה שאו, "ופתאום
בא אליי בריצה החייל ששומר על הבית ואמר, 'שרה רוצה אותך עכשיו!' חזרתי לבית
במהירות וראיתי את שרה עומדת בפרצוף איום ונורא וצועקת עליי שהשארתי את המרק
על הגז. אמרתי לה, 'אני אעזוב תוך שבועיים', והיא צעקה, 'את שונאת את הילדים,
בגלל זה את הולכת', והוסיפה באנגלית, 'את רוצחת'. שרה פנתה לשוטר ואמרה, 'תזרוק
אותה מהבית', הוא לא רצה, אז היא קראה למאבטח שנכנס לחדר והתחיל לדחוף אותי".
היידי בת ההרים
הפרשה עשתה כותרות בכל אמצעי התקשורת, וכמה ימים לאחר מכן הופיעה
מטפלת נוספת, היידי בן-יאיר, שעבדה בבית נתניהו לפני טניה שאו, ובפיה סיפורים
דומים. בלשכת נתניהו הגיבו תחילה לסיפוריה של שאו בטענה כי היא סולקה מטעמים
ביטחוניים. אחר כך העדיפו לשתוק ולקוות שהסערה תחלוף. במהלך החודשים הבאים
טופטפו לעיתונות ידיעות רבות על התנהגותה של אשת ראש הממשלה, ושמועות זדוניות
התרוצצו ברחבי הארץ.
ביוני 97' הגיעה שרה נתניהו לאולפן "סיפור אישי", תוכניתה של יעל דן בערוץ
1, וביקשה לשבור את התדמית הבעייתית שיצאה לה ולהזים את השמועות. תחת זאת,
בעקבות שאלות של דן על טיב היחסים בין בני הזוג לאחר פרשת הקלטת, התפרצה נתניהו
ואיימה לשבור את הכלים.
היא ביקשה להפסיק את ההקלטה ולמחוק קטעים שלא מצאו חן בעיניה. בסופו של דבר
אכן שודרה גרסה מצונזרת ביותר של המפגש, אך תמליל הראיון המלא פורסם אחר כך
ברשת "ידיעות תקשורת".
הניסיון הבא של נתניהו לשפר את תדמיתה נעשה בתנאים נוחים בהרבה. באוקטובר 97',
בגיליון ערב ראש השנה של "ידיעות אחרונות", פורסם "ראיון זוגי ראשון עם שרה
ובנימין" תחת הכותרת "ביבי ושרה ומלחמתם בשמועות". רמי טל, מכר ותיק של נתניהו,
היה אחראי לעבודה העיתונאית, והיה ברור שמחדלים כמו ההתפרצות באולפן ערוץ 1
לא יוכלו לחזור על עצמם.
טל הניח לזוג להכחיש אחת לאחת את כל השמועות שהתרוצצו עליהם. המופרכות במיוחד
זכו להתייחסות נרחבת, לבעייתיות יותר הוקדשה מילה אחת ("שטויות") או שתיים
("קשקוש מקושקש").
"איך זה שדווקא סביבך וסביב זוגתך", שאל טל, "רוחשת חרושת שמועות כה חסרת תקדים?"
ונתניהו הגיב: "יש פשוט תעשייה כזאת, של שקרים והשמצות. מי שעומד מאחוריה חושב
כנראה ששרה היא מטרה יותר קלה ממני, ולכן הוא מכוון את כל האש אליה. אותי,
בדרך כלל, קשה להרגיז, ועוד יותר קשה להעליב אותי, אבל אחד הדברים היחידים
שבאמת מרגיזים אותי זה ההשמצות על שרה, וזה גם מביא אותי להתקשר לעיתונאים.
אני אומר להם: 'חבר'ה, תכתבו עליי מה שאתם רוצים, אבל תעזבו את שרה במנוחה'.
היא אישה טובה, רק רוצה לעשות טוב לאחרים. זה לא מגיע לה".
על פני שער המוסף ושישה עמודים שלמים נפרשה תמונה אידילית של זוג צעיר ומצליח.
טל שילב בכתבתו עדויות של מכרים ("היא רק בן אדם, ולפעמים היא עושה שגיאות.
הנה, לדוגמה, פרשת המטפלת. תאמין לי - על הרבה פחות משריפת סיר שלם של מרק
והזנחת הילדים החלפתי מטפלות, וכמעט כל אישה בישראל עשתה את זה. אז למה רק
לשרה נתניהו אסור?"), ותיאר את היומיום של הזוג נתניהו במתק שפתיים ניכר. התמונות
הגדולות שליוו את הכתבה השלימו את האווירה. באחת מהן נראה הזוג מאחור, מסובים,
נתניהו מעשן סיגר, שרה מחזיקה את קצה משענת כיסאו, והכיתוב: "נהנים מהחיים,
על היאכטה בכינרת, במהלך החופשה האחרונה". בתמונה אחרת נראה נתניהו מוזג מקרטון
חלב עמיד לספל קפה במטבח, אור רך של בוקר מלטף אותו.
אימלדה הקטנה
היו, מן הסתם, עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שלא הרגישו בנוח עם
ההפקעה של שישה עמודים במוסף כה מרכזי להאדרת הזוג. לא חלפו עשרה שבועות, ובמוסף
"7 ימים" פורסמה גרסת התשליל לכתבה של טל.
תחת הכותרת "תיק שרה נתניהו" תיארו מלי קמפנר-קריץ, מיכל גרייבסקי ואמירה לם
תמונה הפכוה לחלוטין. "המתנות. הנהג. יחסי האנוש. הלשכה המנופחת. הספר. השררה.
סדר היום. הקנאה. היועץ. טובות ההנאה. המזכירות. ההתפרצויות. ההתנדבות. האיומים.
הנשפים. שרה נתניהו, הסיפור המלא". המילים הללו הופיעו על שער המוסף, שאזל
במהירות מהחנויות באותו יום שישי. בתוך העיתון נכתב: "היא קיבלה לשכה משלה,
שתי מזכירות ויועץ תקשורת, שלא על פי התקן. היא השליכה נעליים על עובדת, אחרי
שהצחצוח לא נראה לה. היא דרשה מהעובדים בלשכה לטעום יין כדי לוודא שהוא לא
הורעל. היא מקבלת מתנות בניגוד לכללי הבטיחות והתקשי"ר. היא דורשת לקרוא לה
רק הגברת נתניהו. היא מעסיקה את מזכירותיה באיסוף אובססיבי של כל בדל עיתונות
שהתפרסם עליה. מעמותת 'יד ליד' היא דרשה, וקיבלה, לשכה מפוארת, למרות שהיא
ממעטת להופיע בה. כשעפרה חזה נגעה בבעלה במהלך שידור חי בתוכניתו של דן שילון,
הרעידו צעקותיה את מסדרונות הטלוויזיה. כשנתניהו ניסה להרגיע אותה, היא איימה,
'אם לא תעזוב לי את הידיים, אני אגיד למשטרה שאתה מרביץ לי'. החצר הביזנטית
בלשכת ראש הממשלה. תמונת מצב".
כקונטרה לששת עמודי החנופה של טל הודפסו הפעם שמונה עמודים של התקפה אישית
מוחצת על אופי אשת ראש הממשלה והתנהגותה. דימו אותה למלכת הלבבות מ"עליסה בארץ
הפלאות", "שכל מי שלא סיפק את רצונה, ומיד, זכה לגזר הדין האחד: ערפו את ראשו".
רמזו שיש לה נטייה "שלא לשלם עבור שירותים שהיא מקבלת"; התריעו כי ראש הממשלה
נאלץ לציית לגחמותיה גם כשהדבר בא על חשבון טיב תפקודו; האשימו אותה בנפוטיזם;
נכתב כי היא דורשת שיקראו לה "הגברת נתניהו" ושאמרה למזכירתה: "אני אשת ראש
הממשלה. ככה את מדברת אליי? את חוצפנית. אני אלך לביבי ואגיד לו איך את מתנהגת
לרעיית ראש הממשלה". למזכירה אחרת צוטט שאמרה: "את לא מסוגלת לעמוד במצבי לחץ,
את צריכה להיות סופיסטיקייטד, כמוני. אני באיי.קיו שלי 200 אחוז יותר גבוה
ממך".
ביקרו את סדר יומה, את הספר שבא כל בוקר לסדר לה את השיער. נכתב כי "היא מקדישה
את שעות הערב לשיחות טלפון ארוכות", וש"עיסוקה העיקרי של שרה נתניהו לאורך
היום, כך עולה משיחות עובדי לשכת ראש הממשלה לדרגיהם השונים, הוא תיעוד עצמי".
לכתבה צורף מסמך ראייתי. עמוד מתוך היומן האישי של שרה נתניהו ובו תיעוד סדר
היום הדליל והבלתי ממלכתי של אשת ראש הממשלה. הסיפור הזכור ביותר מכתבה זו
הובא מפי רחל יעקב, שעבדה 30 שנה במשק הבית של בית ראש הממשלה עד שיום אחד
נדרשה לצחצח שמונה זוגות נעליים. משסיימה והניחה אותם במקומם, נטלה שרה את
הזוג הראשון, "הטיחה אותו ברצפה וצרחה בעצבנות גוברת: 'אם ראש הממשלה היה רואה
מה עשית לנעליים שלו, הוא היה שוחט אותך, שוחט אותך!'" העובדת ההמומה קפאה
במקומה. "אני ממש בכיתי", סיפרה, "והיא לא הפסיקה לצעוק עליי".
התגובה מלשכת נתניהו היתה מתונה יחסית: "אנו סבורים שכל מי שעיניו בראשו רואה
מיד מי הם המקורות המשמיצים ומה הן מטרותיהם". נטען כי כל הסיפורים כולם הם
"הכפשות" וש"דרך זו, של מתן פיתחון פה לכל מי שיש לו אינטרס אישי להשמיץ את
אשת ראש הממשלה, איננה הוגנת".
בעקבות הפרסום ביטלו בני הזוג את המנוי על העיתון, אך לא הגישו תביעת דיבה.
התגובות הללו הוליכו כמה עיתונאים למסקנה כי ההתקפות על שרה נתניהו נוחות לבעלה
משום שהן מסיטות את תשומת הלב הציבורית מההתנהלות השלטונית הבעייתית שלו. אחרי
הכול, כך נהג ניקולאי צ'אושסקו מול אשתו אלנה ופרדיננד מרקוס מול אימלדה.
המולדת
זמן מה לאחר שיצאו מבית ראש הממשלה שאל עיתונאי "מעריב" אלי קמיר את
נתניהו אם יש לו הסבר למה רעייתו משכה כל כך הרבה שנאה כלפיה. נתניהו השיב:
"זה חלק מאותה דיספרופורציה שנבעה מהסערה העצומה שכל המדינה נקלעה אליה באותם
ימים. שרה ואני עמדנו בלב הסערה... לפגוע בה זה לפגוע בי. לפעמים הרבה יותר
קל לפגוע באשת ראש הממשלה מאשר בראש הממשלה עצמו".
נראה כי שרה למדה מאז את לקחי המפגש עם התקשורת. הפעם האחרונה שאמירה שלה חוללה
שערורייה אירעה בספטמבר 2002, אז הוקלטה משוחחת עם פעיל הליכוד שמשון דרעי
ואומרת: "ביבי הוא מנהיג שהוא גדול על כל המדינה הזאת, הוא באמת מנהיג בקנה
מידה לאומי. במדינה הזאת כולם רוצים להישחט ולהישרף? יאללה, למה הוא צריך להתאמץ
כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה תישרף. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד.
אנשים כאן יישחטו". במקרה זה הגיבה נתניהו בהתנצלות, לקחה את דבריה בחזרה,
והביעה אהבה למולדתה.
כתבות
ני"ע
