אין הבדל בין כבשה לאמנות

מנשה קדישמן הפסל, הצייר וחתן פרס ישראל, הוא בעצם כבשה ענקית, בן דמותה של יצירתו האובססיבית. רגע אחרי השוק האוחז בך ברגעים הראשונים של הסרט, כשדמותו הענקית מזעזעת את גבולות הפריים ומחשבת להתפקע אל מחוץ לגבולותיו, הוא מצליח לכייס את ליבך בקלות, עד שלא נותר לך אלא להתאהב בו. בסצנת הפתיחה, בבוקר, במיטתו, בינות לעשרות שקיות הנייר, הניילון, הדובונים והבובות המגובבות סביבו ועוטפות אותו, מתעוררת תופעת קדישמן, ואומרת לנו בפשטות : "הנה, כזה אני. קחו אותי, אני מקבל את עצמי כמו שאני, אז גם אתם תקבלו". הוא אנושי ומוכשר, מצחיק ותמים חכם, ילדותי וכריזמטי- כוכב קולנוע אמיתי.

וכמו כוכב קולנוע אמיתי הוא גם הצליח לעצבן ולמרוט את עצביהם של במאי הסרט דני דותן ודליה מבורך, שהעבירו איתו בתהליך עשיית הסרט שלוש שנים ארוכות של תהפוכות ולא מעט גחמות של כוכב - ועדיין הם אוהבים אותו. קדישמן, שהתרגש מאוד אחרי שראה את הסרט בהקרנה מיוחדת, ניסה אף לעצור את הקרנתו בפסטיבל ירושלים לקולנוע שהסתיים בסוף השבוע האחרון, בגלל שהרגיש שהסרט אינו משקף נכונה את דעותיו ואת היצירות שלו. התביעה שהגיש נדחתה והסרט עלה בין 14 הסרטים שהתחרו בפסטיבל בקטגורית הסרט הדוקומנטרי, ולמרות צלילי הסיום, הצורמים דני ודליה מדברים עליו בדיבור מתגעגע.

"היו פעמים שחשבנו שלא יהיה לנו סרט", מספרת דליה, "כשנכנסנו אליו עם המצלמה בחמש בבוקר, עמדנו לצלם אותו עם החברים בבריכת גורדון והוא באמת חזר למיטה והלך לישון. הוא היה כל כך אינטנסיבי בנתינה שלו את עצמו שהוא היה חייב לצנוח. לפעמים היינו מצלמים והיה כיף, כולם היו הולכים מחובקים ומנושקים, פתאום הוא היה צועק, 'אני לא מסוגל יותר, אין אמנות, אין אמנות', ואז היה יוזם ריב ונעלם ואחרי זמן היה מצלצל ואומר, תבואו".

"הבעיות שהיו עם קדישמן לא חשובות, הן היוו חלק אינטגרלי מתהליך היצירה", אומר דותן, "אני לא מכיר תהליכי יצירה שבהם לא מתכסחים. אני מתכסח עם חברי ללהקה (להקת הגל החדש המשפיעה "הקליק", ר"א), כבר 20 שנה, אני מתכסח עם דליה וזה טבעי, להיפך, אם הריב מוביל קדימה לשלב הבא ואנחנו יוצאים בסוף לעמק יזרעאל ומצלמים סצנה אדירה אז מה אכפת אם רבים?"

ילד בן 73

אחרי שרואים את "הכבשה הכחולה" המשרטטת ומשוררת את דיוקנו של קדישמן, פורחת לה איזו אופטימיות, שאפשר ומותר לך להישאר עם הילד שאתה כל חייך (בעיקר אם אתה מוכשר). אחר כך בא לך להתפשט, להתערטל, להתקשט בגוף הפרטי כמות שהוא, כמו קדישמן בסרט. "אני שבא מעולם הרוק שכאילו מותר לו הכל לא ראיתי בחיים, בן אדם כל כך חופשי. אין דבר כזה, בן אדם בן 73, בלי שיניים, שממלא את העולם בציורים של כבשים ומתייחס לגופו חסר החוקיות באופן טבעי, כאילו הוא עץ. ראית פעם עץ מתבייש? זה מעורר קנאה", אומר דותן. "קדישמן הוא בן אדם מודע מאד, אבל מתחת למודעות קיים שחרור וחופש מדהים. במנותק מסיפור האמנות שלו וחייו, יש לו תת סיפור שמדבר על חופש ועל לא לדפוק חשבון לאף אחד, ובעיקר לעשות מה שבאמת מעניין אותו. אלי זה מדבר, לי זה מתאים מאד", אומר דותן.

לדותן ומבורך היה חשוב כבר בשלבים הראשוניים לעשייה להעביר לקדישמן שהיצירה שלהם היא עצמאית ועומדת בזכות עצמה, בדיוק כמו היצירות שלו. "רצינו לעשות פרופיל אמנותי על אמנות ועל החיבורים שלה לחיים", הם אומרים, "ידענו שנקבל את זה מקדישמן. מה שהיה הכי מעניין לגבינו כיוצרים זה המורכבות שלו, שרגע הוא תינוק מופרע ורגע אחר שקול וחכם. רגע הוא מתנהג כמו הומלס ורגע אחרי הוא מזמין את כולם לארוחה. הכרנו אותו, הוא גיבור קולנועי שמצליח להחזיק 70 דק' של סרט על הכתפיים. זה היה הטיעון העיקרי שאותו הבאנו בפנינו ובפני קרן רבינוביץ' וערוץ 8, להם הגשנו את ההצעה לסרט. לא לכל אמן יש את הכישרון והנוכחות שקדישמן מביא למסך. אנחנו הרי רואים מדי פעם אמנים שלוקחים אותנו למסע משעמם בסרט על חייהם. אותנו לא מעניין לעשות סרטים לימודיים. גם לא רצינו להיות מקומוניים. רצינו שהסרט ישאר פיוטי, שגם המרירות תישאר בתחום המרירות הפיוטית. לא רצינו השמצות על דילרים של אמנות. מההתחלה ידענו שלא יהיו בסרט מומחים שידברו עליו ברמה אינפורמטיבית ויסבירו אותו, לא יהיו הערכות מחיר של העבודות שלו ולא יהיו ניתוחים קרים על אמנות, האסתטיקה של הסרט היתה חשובה לנו, לכן בחרנו באיציק פורטל שהוא צלם קולנוע. ובעיקר חשוב היה לנו שלא תהיה הפרדה בין החיים לאמנות שאת זה אני הכי שונא", אומר דותן, "בשבילי ללטף את הכלב שלי זה אותו הדבר כמו לכתוב שיר, לכתוב ספר, או לעשות סרט. אני אוהב את זה ככה".

"אני מכורה לזה", אומרת מבורך, "אני אוהבת את קדישמן כי הקיום אצלו קיים, החיבור בין החיים שלו לאמנות טוטאלי. זה כובש אותי. אצלנו, כשזה לא ככה אני ממש בדיכאון".

המילה דיכאון מקפיצה את דותן. הוא לא אוהב אותה. "אז בגלל זה אתם עובדים יחד", אני שואלת, "כדי שלא יהיה דיכאון?"

דני ודליה הם זוג נשוי העובד ביחד הרבה זמן, אבל "הכבשה הכחולה" הוא הסרט הראשון שעליהם הם חתומים יחד כבמאים. "אסור להיכנע לדיכאון, גם הסרט הזה מוכיח שיש אופטימיות, שאין כניעה לייאוש. את הייאוש צריך לנצח יום יום", אומר דני ודליה רוצה להסכים אתו, "דני הוא סרבן ייאוש אמיתי. הוא מצליח לסרס אותו. והאמת היא שבסוף זה עובד. כשאין אמפתיה לייאוש ולא משתפים אתו פעולה, הוא לפעמים נעלם".

משפחות בהפרעה

הם אוהבים להיות יחד 24 שעות ביממה ויש לזה יתרונות שהם חיים יחד. כך אין הקצבת זמן מיוחד לעבודה.

דליה: כשעשינו את "מילקשייק עם צופית גרנט זה היה השיא, ישבנו שעות בבית, יצאו ונכנסו תחקירנים והתעסקנו רק בזה. חשבתי אז שזה קצת מוגזם ושזה בא על חשבון הילדות, בעיני דני זה היה בסדר גמור".

דני: "הילדות שלנו הן חלק מהבית והיצירה הן רואות ראשונות את הדברים שלנו ולפעמים עובדות איתנו. הן שותפות מלאות. אני בכלל חושב שילדים מופרדים ממעשיהם של הוריהם וזה משאיר אותם קטנים ומפגרים ואולי זה האינטרס של ההורים. אצלנו אין את זה".

משפחתו של קדישמן, ילדיו ונכדיו, נוכחים בסרט מסביבו וניכר שקיים קשר וחום אבל ניכר גם שלבמאים היה חשוב שלא להיכנס לפסיכולוגיה של היחסים. כשבנו של קדישמן אומר לו שלא היה מוותר על משפחה תמורת אמנות, עונה לו האב, "לא ויתרתי ובוא לא נדבר על זה".

גופו הכמעט עירום של קדישמן נחשף ואתו הולכת ונחשפת נשמתו ואישיותו. האיש אינו מספק אינפורמציות כמעט. הבמאים אינם מעוניינים בהן. בשביל כרונולוגיות קיימים ארכיונים, הם אומרים, ובקולנוע כמו בקולנוע שם בדיוק טמון סוד הקסם: מה שנסתר - גלוי במיוחד. ככל שנמשך מעשה הרקמה העדין בין הנראה למכוסה מתפרש ונבנה דיוקנו של קדישמן, מתפשט ומקבל צורה ועומק מתוך ההתבוננות והדיאלוג שמקיימים איתו היוצרים.

באחת הסצינות היפות בסרט הם מבקרים בבית ילדותו. זה יום גשם סוער וקדישמן הלבוש במעיל ארוך מעל מכנסוניו משוטט בין החדרים ומצייר את בני משפחתו על הקירות השותקים והמתקלפים: אבא, אימא, אחות. בסוף הוא נותן נשיקה לאימא. "זה היה אצלכם בתסריט"? אני שואלת. "בתסריט היה כתוב שניכנס לבית ונמלא אותו בזכרונות", הם אומרים, "היו לנו כמה רעיונות, ואז הוא התחיל פתאום לצייר באופן ספונטני.

"קדישמן", הם נזכרים, "היה מציע רעיונות ומבטל אותם. הוא אמר למשל שבחיים לא יצבע כבשה, "ולא תעשו אותי רועה". כשהגענו לעמק יזרעאל הוא התחיל ללכת אחרי הכבשים במרעה. "היו צבעים ונתתי לו אותם", אומר דותן, "הוא לקח אותם כמו בהזיה. דליה כל כך נבהלה שהוא יפסיק את הצילומים בגלל זה, אבל הוא תפס את האייל הכי גדול בראש והתחיל לצבוע אותו בכחול ואמר לו 'אני אעשה אותך יפה כמו טווס'".

אגם הכבשים

לדותן אין בעיות. הוא מעז לבקש מהמצולמים שלו הכל. "אין לי גבולות כשאני שואל שאלות. 'מילקשייק' לימדה אותנו שלעבור את גבולות הטעם הטוב זה מצויין. אני יוזמני, אוהב לחולל מציאויות. בסצנה האחרונה היינו באגם. קדישמן מאד מחובר למים ושאלתי אותו למה אתה עומד ליד המים תיכנס כבר, והוא אמר, 'אל תגיד לי מה לעשות', ואז נכנס. התחלנו את הסרט שלנו בראשים שהוא עשה מברזל על הרצפה, עליהם שמנו סאונד של צעדים של קלגסים, כי העבודה הזאת נמצאת בגרמניה, וגמרנו עם ראשים שעשה מקלקר ועם קדישמן שוחה וצף באגם - סצנת גן עדן שבחרנו בה לסיום, אחרי שהוא קורא מכתב מצמרר שכתב פעם לילדים שלו. זה היה לילה והוא ישב על המיטה וידענו שכך נסיים, ואז כשצילמנו את האגם הבנו שיש משהו שהוא יותר מהחיים מבחינת קדישמן, עם הראשים של הברזל שהפכו לקלקר צפים על המים, קדישמן צף יחד איתם וכל האויר הופך לחסר משקל".

הם חושבים שעשרות אלפי הכבשים שקדישמן מילא בהם את העולם הן העולם שלו וזה מה שיותיר אחריו וזה מה שנורא חשוב. קדישמן, שהקדיש את חייו ואמנותו לשינוי המציאות בארץ ויצר סמלים ישראלים עוצמתיים כמו האיל הרוכן על יצחק המת או האם המרימה את בנה לשמים, אומר שהפסלים והעיגולים שעשה (המוצבים ברחבת היכל התרבות בתל אביב) חשובים יותר. ברור שאי ההסכמה וחילוקי הדיעות ביניהם עשו את הסרט למה שהוא. *