לכבוש את אמריקה בלחיצת כפתור

אחד הנושאים הבעייתיים שמעסיקים את קובעי המדיניות הרפואית במדינות המערב, הוא הפיזור הרב של המידע הרפואי ושל ההיסטוריה הרפואית, שצוברים בני-אדם בחייהם. כאשר אדם מובהל באמבולנס לבית-חולים, בעקבות פציעתו בתאונה, הוא מבולבל מכדי לענות על הרבה שאלות נחוצות ומידע חיוני: האם הוא גם חולה-לב? האם יש לו סוכרת, לחץ-דם גבוה? אילו היה אפשר לקבל עליו מידע בכמה לחיצות כפתור, הסיכוי להצלת חייו היה גבוה יותר.

ודוגמה נוספת, להבדיל. תינוק מובא לבית-חולים עם חבלות, והוריו מספרים שנפל. הרי חשוב לדעת אם יש בתי-חולים אחרים שאליהם הובא כבר הילד בעבר עם חבלות קודמות?

אמנם את קובעי המדיניות הרפואית מעסיק מאוד העניין של איך לשפר את טיב הטיפול שמקבלים חולים במוסדות רפואיים שונים, אבל יותר מאלה, מעסיקים אותם גם תקציבי הבריאות ודרכים אפשריות לחסוך בהוצאות רפואיות, בלי לפגוע ברמת הטיפול.

בארה"ב מעריכים לדוגמה, כי כ-20% מהבדיקות הנערכות לאנשים הן מיותרות. מחקר אמריקני אחרון העריך, כי כל שנה מוצאים 85 מיליארד דולר על בדיקות מיותרות. וזה בלי לספור ימי אשפוז, כוח-אדם, שעות חדר-ניתוח וכיוצא באלה.

מוסדות רפואיים בעולם המערבי עברו כבר את מהפכת המחשוב, ואם אדם אושפז בעבר באותו בית-חולים או טופל באותה מרפאה, המידע הרפואי שלו זמין ומוכן לעיני רופאיו. אלא שהמידע הרפואי אודות האדם אינו מרוכז במוסד רפואי אחד, אלא מפוזר במעבדות, אצל רופא-משפחה ואצל רופאים-מקצועיים, ולעיתים גם בבתי-חולים שונים.

השלב הבא אם כן הוא להפוך לזמין גם את המידע הטמון במחשבים שונים במוסדות רפואיים שונים, כאשר המידע מאוחסן לעיתים תחת סימולים שונים וקודים שונים. מערכות הבריאות בעולם החלו לראות בשיתוף מידע רפואי את אחד מיעדיהן האסטרטגיים המובילים. וכאשר סוגיית פתרון מחשוב מורכבת מקבלת חשיבות כזאת, מי שיעלה על הגל ויהיה בין מספקי הפתרון, ירוויח בגדול.

על הגל הזה רוצה לרכוב חברת די.בי מושן (dbMotion) הישראלית, לשיתוף מידע רפואי. מנהליה, היו"ר בני לוין, המנכ"ל יובל אופק, ומנהל השיווק אילן פרידמן, יושבים בחדרי הנהלת החברה ברעננה, ובעיניים בורקות מתארים את הפוטנציאל האדיר של השוק הזה, בעודם מקרינים על הקיר את תולדותיו הרפואיות של החולה הבדוי ג'יימס גרין הקשיש, החל מאשפוזו האחרון עם תעוקת-לב וכלה באלרגיה לפניצילין הרשומה אצל רופא המשפחה שלו.

לוין, ממייסדי חברת נייס, שימש נשיאה והיו"ר שלה במשך שנים רבות, עד שעזב בתחילת 2001, בתקופה קשה לחברה. אופק הובא על ידו לחברה בערך שנה קודם לכן, בעת שהחליט לעזוב את הקריירה האמריקנית שלו (אינטל, EMC) לטובת החזרת הילדים הביתה לישראל. אופק נשאר עוד קצת בנייס, אחר-כך הלך להקים בבוסטון חברות קטנות עם עוד חברים מ-EMC. שניהם שמרו על רצונם לעבוד שוב ביחד, וחיפשו משהו מעניין לעשות.

ג'מיני גייסה 10.2 מיליון דולר

בינתיים פעלה בדרום הארץ קבוצת תוכנה, שהקומה ב-1996, ושנקנתה על-ידי נס-טכנולוגיות. ב-1998 היא החלה לעסוק במערכות מידע רפואיות, תחת השם נס-ISI. אחד המוצרים שפותחו בה, די.בי מושן, שנתן מאוחר יותר לכל החברה את שמה. נס מצידה החליטה להתמקד במהותה כחברה ממוקדת בשוק הישראלי, והחליטה שפיתוח מוצר גלובלי מהסוג הזה אינו חלק מעסקי הליבה שלה. לוין ואופק חשבו, שזה מעניין - גם סוג העיסוק, וגם העובדה שמדובר בחברה דרומית, עם אחוז עולים גבוה - והציעו לנס להוביל את הספין-אוף של הקבוצה.

במארס 2003 הם הגיעו להסכם פיתוח עם קרנות הון הסיכון פיטנגו ו-וורטקס, וב-2004 יצאו לדרך כחברה עצמאית. בינתיים, יש להם לקוח אחד גדול, קופת-חולים כללית על 14 בתי-חולים, אלף מרפאות ו-3.7 מיליון מבוטחים שלה, ושני בתי-חולים ממשלתיים שהצטרפו, בתחילה כניסוי ובדיקה, וכעת כלקוחות.

בחו"ל - בארה"ב, בבריטניה, קנדה, הולנד ובגרמניה - עושים פיילוטים, מדברים עם גופים רפואיים, חותמים על הסכמי שיתוף-פעולה, אבל עוד אין מכירה. תהליך מכירה כזה, מעריכים אופק ולוין, נמשך, לפחות בשלב הזה, 18 חודש, והם הגיעו רק בנובמבר האחרון לשוק האמריקני. אבל גופי ההשקעה סבלניים, אחרי הכול, מדובר במוצר מורכב, שמחירו אינו נמדד בעשרות-אלפי דולרים אלא במחיר הנע ממאות-אלפים ועד מיליוני דולרים. ממש לאחרונה הצטרפה עוד קרן, ג'מיני, והובילה גיוס של 10.2 מיליון דולר.

באחרונה, יצאה הממשלה הפדרלית בארה"ב במכרז, שעיקרו הוא מימון פיילוטים, שבין היתר ידגימו שיתוף-פעולה רפואי באופן נרחב. בשבוע שעבר חברה די.בי מושן לקליבלנד-קליניק, רשת בתי-חולים ומרפאות מובילות בעולם, כדי לגשת יחד למכרז. במקביל ניגשו עוד גופים. בחצי-שנה-שנה האחרונה הרבה מאוד חברות זיהו את הפוטנציאל בכיוון הזה, והן עובדות על פתרונות. "הם מנסים לפתור בעיה שדי.בי מושן כבר פתרה", אומר אופק. מובן שזה שהגעת לפני אחרים לפתרון איננו נותן לך תעודת-ביטוח שתצליח יותר מהם, ושלא מישהו אחר יקטוף בסערה את השוק.

"כל מה שאנחנו יכולים להגיד", אומר לוין, "זה שהכיוון נכון, השוק נכון, ומירוץ הפילים התחיל. עכשיו השאלה אם אנחנו עולים על הפיל או נדרסים על ידו". אופק סבור, כי עצם המורכבות של הפתרון, השילוב המולטי-דיסיפלינרי של טכנולוגיות רשת, ידע קליני, סוגיות של מדיניות, ייצוג המידע כך שהרופא לא יטבע בים נתונים, דברים שלקח לדי.בי מושן לא מעט זמן להגיע לכך שכולם ינגנו יחדיו במשולב, מהווה מחסום חלקי, שיבטיח מתחרים לא רבים.

מה גם, שלדי.בי מושן יש מערכת שפועלת כמעט חמש שנים ב'כללית', שהיא לקוח גדול במונחים עולמיים. בשנה שעברה החליטו להרחיב את המערכת אל מחוץ למחשבי ה'כללית', לבתי-חולים שיבא-תל-השומר ורמב"ם. הם היו אלה שבאו והציע לבתי החולים הללו, "בואו נוכיח לכם שזה אפשרי". עכשיו הם נמצאים בשלבי מעבר למערכת מבצעית מלאה. "רצינו לראות מה קורה כשהארגונים לא מחוברים תחת גג אחד", אומר אופק, "שאין ביניהם שום קשר למעט המטופל". מובן שהם מחכים גם למכרזים של הרשומה הרפואית הלאומית, החלטה של משרד הבריאות ומשרד האוצר, שנמצאת היום בשלב איסוף המידע המקדים למכרז.

קל לפגוע בפרטיות כשהמידע נגיש

כאשר מדובר על שיתוף מידע רפואי, מתעורר חשש גדול שעולה בכל מקרה של ריכוז מידע על הפרט: פגיעה בפרטיות. הרי לא היית רוצה, לדוגמה, שרופא-משפחה פטפטן המשותף לך ולחותנת שלך, שתמיד חשבה שאת לא מספיק טובה עבור בנה, יידע על ההפלה שעברת בגיל 17; או שלחברת הביטוח שלך מטעם העבודה, תהיה נגישות למידע על הדיכאון שטופלת בו מתישהו בעבר.

"לכאורה", אומר אופק, "קל לפגוע בפרטיות כאשר המידע נגיש למספר רב של אנשים. אנחנו מאוד עסוקים בסוגיה, והפתרונות הם בכל מיני רבדים. ברובד הטכנולוגי, למערכת יש הרשאות מאוד ברורות, למי ובאיזו סיטואציה מותר לראות את המידע. לא רוצים שלרופא-משפחה תהיה גישה למטופלים שאינם שלו, בבית-חולים אפשר יהיה לגשת רק למידע של אדם שמאושפז באותו רגע, ורק לאנשים מורשים.

"הרובד השני הוא ברמת מדיניות. לדוגמה, למנוע שיתוף מידע על בריאות הנפש או הפלות". לדבריהם, החוקים בעולם מתירים שיתוף מידע כל עוד מדובר בטיפול רפואי, אך מגבילים מאוד ואף אוסרים שימוש במידע הזה בכל דרך אחרת, לדוגמה על-ידי חברות ביטוח.

בעיה נוספת שיש לפתור היא הצפת המידע שיספוג הרופא במרפאה, שהיה רגיל לפתוח תיק, ידני או ממוחשב, עם פרטים שמולאו במקום, ולפתע יוצף בכל תוצאת מעבדה רלבנטית ולא-רלבנטית. הדרך לפתרון היא סידור המידע בדרך שקל לגשת לחלקו. לדוגמה, אשפוזים בשנה האחרונה, או כל בדיקות הסוכרת, תלוי בשאלה. מובן שהיה צורך במערכת יועצים רפואיים נרחבת כדי להגיע הן לעיבוד המידע והן לסידורו בדרך הזאת.

בעיה נוספת היא, שמוסדות רפואיים לא ששים לשתף אחרים במידע האגור בבטן מחשביהם, כמו מחקרים הנעשים במקום. "ברפואה", אומר לוין, "היה טרנד של מערכות מידע משותפות. אנחנו לא יוצרים מערכת מידע משותפת ולא באים להחליף את מערכת המידע הקיימת, אלא להתחבר למה שיש במוסד". המידע היחיד המשותף הוא דרך שאילתה על מטופל, כך שכל שאר המידע חסום לשיתוף, ולא נוצר מאגר מידע חדש.

עזיבתי נפלה על תקופה דפוקה

מקום המפגש של לוין, 55, ואופק, 42, מתקשר לחלומות על תעשיית ההיי-טק והמהפכים שהם עשויים לעבור. "אני רואה קשר מסוים בין מה שחלמנו, כשהקמנו את נייס למה שאנחנו חולמים היום", אומר לוין. "להקים תעשייה. אלא שהחלום שלנו עכשיו יותר בשל". כאן גם ראוי לציין, כי בתחילת השנה זכתה די.בי מושן בפרס בתחרות העולמית של מיקרוסופט בתחום מערכות המידע הרפואיות.

תחילתה של נייס באמצע שנות ה-80. נוף ההיי-טק הישראלי היה עדיין די בתולי. הייתה לננט אז מבית רד, היה קצת היי-טק ביטחוני, עוד כמה חברות וזהו. "היינו כמה חבר'ה שעבדו בפרויקט הכי גדול של אמ"ן בארצות-הברית", מספר לוין. היינו בסיליקון-ואלי בתחילת שנות ה-80, חווינו מה זו תעשייה מודרנית. לא הבנו מה זה בדיוק, אבל רצינו כזה בארץ".

נייס, אשר מצאה את הנישה שלה בשוק ההקלטות הדיגיטליות, צמחה כמעט מטאורית עד שנת 2000. אולם דווקא פרישתו של לוין הייתה עגמומית, מלווה באזהרות רווח, באיומים בתביעות ייצוגיות, שמתלוות לאזהרות שכאלה, ובפיטורי עובדים. לוין אומר, שעזיבתו לא נבעה מהמצב הקשה.

"המעבר היה מתוכנן. את חיים שני (נשיא נייס היום) אני בחרתי. רק שבדיוק אז השוק נפל, ונייס הייתה בין הראשונים לזהות את הקריסה. על בשרה. הבעיה הייתה, שעזיבתי נפלה על תקופה מאוד דפוקה, וניצלו את זה כדי לכסח את המייסדים, וזה לא הוגן.

"אבל החברה הייתה מספיק חזקה וחיים שני היה יכול לבנות על יסודות מאוד מוצקים. יש נקודה אישית חשובה: נמנעתי בשנים האחרונות להתייחס לנייס, כי יזם שהקים והעביר למנהל אחר לא יכול לשבת על הגדר ולהעיר הערות. ההתנתקות חשובה, ואתה צריך לפנות לו את הבמה. ההחלטה הייתה עקרונית, לצאת מהבורד, לתת לו לנהל. לא בכסאח".

בשעתו היו שמועות על התערבות של לוין מאחורי הקלעים. אולם גם הוא וגם שני הכחישו בתוקף. "מבחינתי, זה חלק היסטורי. נמנעתי להתערב. אני מאוד מפרגן לו. יכול להיות שאני הייתי עושה את זה אחרת, אבל זה לא רלבנטי. אישית, לא רציתי להישאר שם. זה כמו שהילד שלך עוזב את הבית, ואתה מפסיק להתערב לו בחיים".

לאחר נייס, היה על לוין לבחור את דרכו. "לא פשוט למנהלים בהיי-טק שעשו אקזיט. חלקם לא מוצאים את דרכם, יש בעיה מה לעשות בסיבוב שני. אני לא רציתי לחזור לנהל חברה, או לעשות דברים שמשמעותם רק לעשות כסף. החלטתי שחלק מהזמן אני מקדיש לחינוך". לוין הוא מנכ"ל קרן IVN אשר הקימו מנהלי חברות היי-טק, ביניהם שלמה דוברת ואיציק דנציגר, שמעבירה היום בעיקר תרבות ניהולית מעולם ההיי-טק לבתי-ספר, ובשנת הלימודים הבאה תקים מכון להכשרת מנהלי בתי-ספר.

מן הסתם, הכימיה בין לוין לאופק מבוססת לא רק על התקשורת הניהולית המוצלחת שלהם, אלא גם על חיבתם לטיולים בעולם ולצילום - על קירות החברה תלויות תמונות שצילם לוין בפטגוניה, ורשמים מצולמים של אופק מגלפגוס מעטרים את קירות החברה בעומר - וגם לענייני חינוך. אופק ובת-זוגו מקדמים בארץ את שיטת מונטסורי לחינוך לגיל הרך, בינתיים בית-ספר אחד, "אדם וסביבה" בגעש, פועל בשיטה, אולם בעזרת איסוף מתנדבים וגיבוי כספי לעניין מתנהלת עתה הכשרת אנשי חינוך נוספים בתחום.

אופק החל את דרכו באינטל במרכז הפיתוח. בסוף 1992 נסע לארצות-הברית, עבד שמונה שנים ב-EMC, והיה סגן-נשיא לקו המוצרים המרכזי אז של החברה. כאשר הצטרף לחברה היו בה 400 עובדים. כשעזב היו 30 אלף. הוא חתום על 62 פטנטים שונים בתחום המחשוב. בדיוק בתקופה שהחל לבעור בעצמותיו הרצון לחזור ארצה, פגש בארוחת-ערב בניו-יורק את לוין, "הכימיה הייתה מיידית. גם אחרי שנפרדנו בנייס, תמיד רציתי לעבוד עם בני". *