תיאודור, ממסגר תמונות צנוע ודהוי, חי לו בשקט את חיי הבדידות שלו בכפר שוודי נידח. לא היה שום דבר מעניין לספר עליו אילולי פגש פעמיים בחייו את המזל הגדול. בפעם הראשונה היה ילד. בת השכנים ממול, תינוקת שטיפל בה טוב יותר מאביה הנעלם, התגלתה בידי צייד כשרונות והפכה להיות הכישרון הלוהט ביותר במוזיקה השוודית הקלה. בפעם השניה, והוא כבר גבר מבוגר, הזדמן למכירה פומבית כפרית משעממת והצליח לרכוש בה יצירת אמנות נדירה ומרהיבה ביופיה, "המדונה עם הפגיון", שצוירה בידי גדול הציירים השוודיים וערכה הממשי הוא מיליוני קרונות.
"בשבחי האמת" עוסק כולו בהשוואות בין פאולה, אותה חברת ילדות אהובה של תיאודור שהופכת להיות סמל סקס לאומי, לבין המדונה המצויירת, שמסתבר שיש לה העתק מזוייף שאיננו נופל מהמקור. כפי שמרמז שם הספר, השאלה שמעסיקה את לינדרגן היא היחס בין מקור לזיוף. מה אמיתי ומה איננו אמיתי? האם המקור נופל בערכו מהחיקוי? האם אדם שעבר ניתוח פלסטי פחות דומה לעצמו, או יותר דומה לעצמו? האם ניתן להסתפק באהבה לתמונה מזוייפת? האם לזמרת יש מהות פנימית פרטית, שהופעותיה על הבמה אינן משקפות אותה? השאלות הסבוכות האלו גורמות לתיאודור יסורים עזים. הוא סובל סבל פיזי ממש, כשהוא נאלץ לחזות במופעי הזימה הראוותניים של חברתו הישנה. אך יסורים אלה אינם פחותים מהסבל שנגרם לו כאשר הוא נאלץ להחליף את המדונה המקורית שלו בזיוף. הספר כולו הוא דיון מתמשך במושגי האמת, החיקוי והאמנות. הדמויות כולן מצטטות בנונשלנטיות מתוך שופנהאור, ניטשה ובודלר, ואפילו חוקרת המס שמגיעה לביתו של תיאודור מתגלה כהיסטוריונית של האמנות לשעבר. ובכל זאת, אין בדיון הפילוסופי הזה כדי לפגום בהנאת הקריאה, אולי מפני שלינדגרן לא רוצה (או לא יכול) להפיק ממנו מסקנות חד משמעיות. לעיתים נדמה שהוא בע
צמו כבר התבלבל בין כל הטוויסטים שלו - מקור/זיוף/מקור/זיוף, אמנות/כסף/אמנות/כסף. הפילוסופיה שלו הופכת לפסאודו-פילוסופיה, ולפעמים להצטעצעות סתם (האם גם זה חלק מהמסר?). בכל מקרה, מה זה משנה, כל עוד הסיפור טוב ומרתק? בעניין הזה לינדגרן עושה עבודה מצויינת, ומפזר בשטח מספיק אמרגנים שטניים, אימהות חסרות אונים, זייפנים גאוניים, סוחרי אמנות מרושעים וחוקרי מס אטומים, כך שהספר שלו - אותנטי מבחינה פילוסופית או סתם פלצני - הוא תענוג לקריאה.
"בשבחי האמת", טורגני לינדגרן, ספרית פועלים, 211 עמ'
מחוץ לגבולות המזגן
שביל ישראל עבר שינויים בשנים האחרונות, ולכן זוכה הפרויקט היפה הזה במהדורה מעודכנת. כותב צבי גילת: "האינתיפאדה השניה וסלילת כביש 6 הביאו את מתכנני השביל לשנות את המסלול באזור המרכז, ובנגב מתחו המתכננים את השביל מזרחה אל הערבה. השביל, שאורכו היה 850 ק"מ, קיבל תוספת של כ-90 ק"מ..."
שביל ישראל חוצה את הארץ לאורכה, מדן ועד טאבה, ועובר באחדים מהאתרים והנופים השווים ביותר. המהדורה המעודכנת כוללת מפות, תצלומים והמלצות למסלולים, ועושה הרבה חשק לצאת לדרך. בינתיים אני חוקרת את שביל ישראל בעיקר בטיולי ההתאווררות הליליים בקטע שעובר בפארק הירקון, אבל הספר מונח ליד הדלת, ומחכה בנאמנות ליום שבו מזג האוויר יהיה מספיק נחמד אלינו כדי שנוכל שוב לצאת ממחסה המזגן.
"שביל ישראל", צבי גילת, הוצאת מפה, עמ' 294
גאונות נשכחת
לא תמיד משתלם לקרוא ספרים חדשים, מפני שמעטות ונדירות הן יצירות המופת. לאחרונה קראתי את "כשהיינו יתומים" (יצא בעברית בשנת 2001) ונדהמתי מעוצמתו של הספר. לאישיגורו, סופר בריטי מוערך, מגיע עבורו פרס נובל. המעשה מתרחש בחציה הראשון של המאה העשרים. כריסטופר בנקס, בלש אנגלי, חוזר לשנחאי כדי לחקור את תעלומת היעלמם של הוריו, שהוא מאמין שנחטפו בידי סוחרי אופיום. ספר עצוב, מטלטל וגאוני.
"כשהיינו יתומים", קזואו אישיגורו, הספריה החדשה, 277 עמ'
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
