ואלה תולדות הפיצה

כמו שקורה בדרך כלל עם אוכל, גם הפיצה אינה המצאה חד-פעמית אלא התפתחות של מנה לאורך שנים ותרבויות. בצקים מרודדים שנאפו על אבן חמה עם ציפויים שונים מעל, כולל גבינות, מוכרים באגן הים התיכון מאז שהקדמונים גילו את סודות השימוש בקמח, ובהמשך את השמרים. המנהג של יציקת מאכלים על בצקים שטוחים אפויים היה נפוץ גם כדרך מצוינת להגשת אוכל ללא שימוש בצלחות.

עם זאת, אף שרבים וטובים נטלו חלק בפיתוח המאכל, בסופו של דבר היו אלה האיטלקים ששכללו את מאפה הפיצה והביאו אותו לדרגת אמנות. על מקור השם פיצה יש ויכוחים, אבל אין ספק שמקורו בנאפולי. שם נוצר לא רק השם, אלא גם הפיצרייה הראשונה.

הפיצה הנפוצה והמוכרת ביותר כיום - ששמה נאפוליטנה מעיד שמוצאה מנאפולי - היא תוצר מאוחר יותר, מהמאה ה-18. היא מחברת בין המסורות הרומיות הישנות של מאפי פיצה ביאנקה (פיצה לבנה, פיצה ללא רוטב עגבניות) לעגבניות מהעולם החדש ולגבינת המוצרלה מחלב הבאפלו, שהובאו לאיטליה מהודו בימי הביניים.

בהמשך הכין בנאפולי, ב-1889, הפיציולו רפאלו אספוזיטו, את פיצת המרגריטה הראשונה, לכבודם של המלך אומברטו הראשון ורעייתו המלכה מרגריטה. הפיציולו התחמש ברגשות פטריוטיים עמוקים, וכך יצר את הפיצה בצבעי הדגל האיטלקי: לבן (מוצרלה), אדום (רוטב עגבניות) וירוק (בזיליקום).

במאה ה-19 הייתה כבר הפיצה אוכל הרחוב הנפוץ בנאפולי, וגם שאר חלקי איטליה לא פיגרו אחריה. משם נפוצה הפיצה לרחבי העולם עם מהגרים איטלקים. הפיצרייה הראשונה באמריקה נפתחה בניו יורק בתחילת המאה ה-20 על-ידי ג'נארו לומברדי, מהגר איטלקי, ומיד הפכה למודל לחיקוי. בשיקגו הומצאה, בשנות ה-40 של המאה הקודמת, הפיצה עבת הבצק, דמוית הפאי, שעד היום יש הסוגדים לה ויש המתעבים אותה עמוקות.