דוקטור גראן ומיסטר קנריה

דווקא כשאנו מיטלטלים בין גלי האוקיינוס המפרידים בין גראן קנריה וטנריף - שני האיים הגדולים בארכיפלג המרכיב את האיים הקנריים - צפות עולות מחשבות סיכום. המסע התחיל כבר חודשים קודם, והרבה לפני ההגעה לשדה התעופה, אך מאחר שקצרה היריעה, אציין כי הדמויות המשתתפות חולקות את האהבה לריצה למרחקים ארוכים. מטרתה הרשמית של הנסיעה הייתה השתתפות באחת מתחרויות הריצה המאתגרות בעולם, Transgrancanaria. המטרה הפחות רשמית הייתה ניסיון לקחת פסק זמן ממירוץ החיים ולנפוש קצת עם החברים.

האולטרה מרתון הזה משתרע על-פני חמישה מקצים - שלושה מהם ארוכים ממרחק של מרתון רשמי (42.2 קילומטרים). המירוץ מדורג כאחד הקשים והסיזיפיים ביותר ב"סבב האולטרא העולמי" (Ultra Trail World Tour), ארגון אירופי המדרג ומארגן אירועי ריצה מאתגרים מסביב לעולם. כל המירוצים בסבב העולמי נחשבים למירוצי עילית בשטח הררי או אלפיני, ובהתאם, מרבית המשתתפים במירוצים הללו הם רצים מנוסים, מהטובים בעולם, חלקם אלופים עם קבלות.

במהלך המירוץ נדרשים המתחרים לגמוא ברציפות מרחקים של בין עשרות קילומטרים ועד יותר ממאתיים, הכוללים אלפי מטרים של עליות וירידות בדרך. זאת, כמובן, כאשר כל הציוד הנדרש להם נמצא על גבם.

לנסיעה יצאנו ארבעה: נתן גרונדלנד, 31, מעצב גרפיקה ביום ורץ צעיר (גם בלילה), אשר החליט "לעלות שלב" ולהתחרות במירוץ שטח תובעני בן 32 קילומטרים; איתמר חושן, 31, עורך דין ואיש תקשורת שהחליט לחצות לראשונה את קו 42 הקילומטרים במירוץ אולטרה קצר בן 46 קילומטרים; אורי גור-ארי, 33, יזם נדל"ן, מבכירי ענף האולטרה בארץ, אשר הציב לעצמו את האתגר האולטימטיבי - לסיים את המירוץ המלא, 127 קילומטרים הכוללים 8,500 מטרים טיפוס מצטבר, במה שיכול להיתפס כספק עינוי ספק טירוף מוחלט; ואנוכי, הכותב, 30, דוקטורנט לביולוגיה במכון ויצמן.

כשלעצמי, כבר השתתפתי בעבר בכמה מירוצים לא קלים, כולל ב"סובב רכס מון בלאן" (168 קילומטרים ו-9,600 מטרים של טיפוס), שאותו סיימתי בתוצאה משביעת רצון (28 שעות פלוס-מינוס), אבל משהו מיוחד בשיפולי האי גראן קנריה, כפי שאלה עלו מהסרטונים שבהם צפיתי טרם ההחלטה לרכוש כרטיס טיסה, משך אותי גם למקצה המלא במירוץ המאתגר הזה. מה לעשות, אני ג'אנקי של ריצה ושל נופים פראיים. את אורי ואותי ליוו בנות הזוג שלנו, ספיה ומתנה, אשר באו בעיקר כדי לנפוש, אבל גם כדי להושיט יד ולסייע בין "תחנות התדלוק" שלאורך המסלול המאתגר.

רצנו, עלינו, ירדנו, טיפסנו

שבעת האיים ממוקמים באוקיינוס האטלנטי, כ-1,300 קילומטרים דרום מערבית מספרד וכ-150 קילומטרים מערבית למרוקו. ההשפעה הצפון אפריקאית ניכרת באי, הן מבחינת הרכב האוכלוסייה והן במספרם הרב של המסעדות ושל בתי הקפה הפרוסים על-פני הטיילת ומציעים נרגילות במגוון טעמים.

עם ההגעה, במבט ראשוני ממעוף המטוס נגלה האי כאזור מדברי, מוזנח ושומם. "לעזאזל", אמרנו לעצמנו, "האם אלה האיים הקנריים?". שהרי, כידוע, כשאומרים לישראלים לבנטינים שכמונו "האיים הקנריים", אנחנו איכשהו מדמיינים לעצמנו עצי קוקוס, דקלים וטרופיקנה כללית, גם אם האזור כלל אינו טרופי ונמצא ליד מרוקו. "איך זה יכול להיות?", אנו מתפלאים, " דמיינו אותם בצורה כל-כך שונה...".

אך מרגע הנחיתה כבר לא היה זמן למחשבות ולדמיונות. סדר מסוים של פעולות היה צריך להינקט ולהתבצע. ריצת אולטרה היא אירוע שדורש תכנון רב, וגם ההיערכות לו ארוכה מהרגיל. ראשית, יש לאתר ולהגיע אל נקודת הכינוס של האירוע, שממוקמת ב"גני התערוכה" המקומיים, בניין רחב מידות בשם Expo-Meloneras. שם לקחנו את ערכת המשתתף, הכוללת את מספר החזה, והעברנו את השעות האחרונות בבדיקת הציוד ובהכנת הגוף והנפש למסע.

על קו הזינוק חיבוקים ונשיקות, חיוכים מאולצים, שמסתירים את הפחדים, למצלמה. הדרך שלפנינו ארוכה וקשה, גם בלי תחזית מזג האוויר שחזתה חמסין וסערות חול שמגיעות היישר ממדבר סהרה הסמוך. אין צורך להלאות אתכם, הקוראים, בכל אותן שעות ארוכות של התחרות. די לתאר את החלק של הריצה הלילית: כל חושיו של הרץ ממוקדים באלומת האור שלפניו, הבוקעת מהפנס שלראשו. באור יום, בדרך כלל, ניתן יותר ליהנות מהנוף, אך לא במקרה שלנו... בגלל הקושי הטכני של המסלול, גם ביום נדרשים מאיתנו ריכוז מקסימלי ומיקוד בדרך שלפנינו (בחיים לא חשבתי שיש כל-כך הרבה אבנים בעולם הזה, ובטח לא שארוץ עליהן).

לאחר כ-17 שעות של ריצה רצופה ויותר ממאה קילומטרים - שבמהלכם טיפסתי, עליתי וירדתי אלפי מטרים של שבילים משובשים - דווקא כשקו הזינוק נמצא בהישג יד, בשיאו של היום, עלו וטיפסו הטמפרטורות, ומערכת הצינון של הגוף שלי חדלה מלתפקד. כרץ מנוסה, אני כבר יודע מתי אני נמצא על הגבול של עצמי, ומחליט להפסיק. מאוחר יותר שמעתי בצער שגם אורי הפסיק את המירוץ, אם כי בשל בעיות אחרות. בניגוד לציפיות הסביבה והחברים, שנינו עשינו זאת עם חיוך. את האכזבה ניתן להכיל; בעיה רפואית - קצת פחות. בדרך חזרה למלון, מבעד לערפול החושים, אני שומע שנתן ואיתמר חצו את קו הסיום. שניהם מקללים את הדרך הקשה ואת התנאים האקלימיים, אך מאושרים מההישגים האישיים.

נותנים לאי עוד צ'אנס

המשקע היחידי שנשאר מהתחרות הוא העובדה שלא נהניתי בריצה, וגם הייתי קצת מתוסכל מכך שלא הצלחתי להתבונן בנוף שיש למקום להציע. ולכן החלטנו לתת לאי ניסיון נוסף. לאחר התאוששות קצרה במלון יצאנו לתור את החופים, את ההרים ואת הכפרים שטומן בחובו האי.

כשיוצאים מהמלון שבו לנו במאס פלומס (בספרדית: "הרבה יונים") מיד עולה תחושה של דז'ה-וו. אזור החוף הישן של מאס פלומס מזכיר את אילת שמלפני עשרים שנה. החנויות והדוכנים עלובים למראה, פתוחים ופונים אל המדרכה, כולם מציעים פחות או יותר אותם הדברים - מזכרות, מוצרי סלולר ונרגילות, כבר אמרתי? עם זאת, אם יש הבדל אחד בין האי לבין אילת, הוא בעובדה שממוקמים בו לא פחות מכ-450 בתי מלון, בתי הארחה, הוסטלים ובונגלוז, מה שהופך אותו לתחרותי מאוד מבחינת הסדרי לינה, לידידותי מאוד לתיירים וגם לזול למדי.

בשנים האחרונות, לצד האזור הישן יותר במאס פלומס, נבנו גם מלונות חדשים ומהודרים לאורך טיילת חדשה ומפוארת למדי, עם מרכזי קניות ומסעדות מודרניים בהרבה. בניגוד לציפיות, רוב התיירים הפוקדים את האי מבוגרים למדי, ושורה עליו תחושה של מקום שזוהרו הועם. בסיבוב קצר במרכז האי מתקבל רושם נוסף, שהאי מהווה מוקד משיכה משמעותי לתיירות גאה. ראיה לכך מתקבלת כשאנו מבחינים ב"חלוקה" בין החופים: חוף שבו אנשים לבושים, חוף לנודיסטים סטרייטים וחוף לנודיסטים גאים.

אגב חופים, רבות כבר נכתב על דיונות החול המפורסמות של מאס פלומס, ולא בכדי. מעבר למגע הרך והנעים שלהן, יש משהו בגבעות המוזהבות האלה שפשוט מזמין אותך לשקוע בהן ולהירגע, אבל האמת היא שבתקופה שבה הגענו, תחילת מארס, בגד ים היה מצרך מיותר, אף שמזג האוויר היה נוח ונעים, כדרכו של אקלים סוב-טרופי קלאסי.

היעד הראשון שלנו היה עיר הבירה, לאס פאלמס, שבה הבניינים הישנים צבועים בצבעים עזים. זוהי העיר הגדולה ביותר באיים, והיא נמצאת בקצה הצפון מזרחי של האי, כארבעים דקות נסיעה מאזור מאס פלומס. מוקד המשיכה המרכזי בעיר הוא הרובע העתיק, הנמצא באזור וגטה וטריאנה (Triana). שם הסתובבנו בשוק המזון שבבניין Pescaderia Muncipal, המציע מגוון פירות וירקות טריים לצד דגים, בשר ופירות ים משובחים; במדרחוב השוקק והתיירותי בשדרת טריאנה, המאכלסת את מיטב חנויות המעצבים; עלינו לתצפית המרהיבה שבמרומי הקתדרלה הראשית באי, דה סנטה אנה, כנסייה שהוקמה במאה ה-16 ובנייתה ארכה כ-350 שנה. הנוף הנפרס מצריחי הקתדרלה עוצר נשימה. שם גם הבנו עד כמה האזור המדברי והצחיח, שראינו עם ההגעה לאי, היה בלתי מייצג בעליל. אם אתם שוחרי היסטוריה, אל תוותרו על מוזיאון האיים הקנריים (Museo Canario), שמוקדש כולו לתיעוד תולדות גראן קנריה.

עיירת חוף נוספת, שבעינינו הייתה יפה ומוצלחת לביקור, היא פוארטו מוגן (Puerto Mogan), המכונה גם "ונציה של הקנריים", בזכות התעלות החוצות את שדרות העיירה. הבנייה בעיירה נמוכה והבתים מעוטרים בפסים צבעוניים, השמיים כחולים והבוגנוויליות צבעוניות כדרכן. במסעדות המקומיות, צפו להמתנה של כארבעים דקות עד שתגיע הפאייה; לכן, אם הגעתם רעבים, מומלץ להזמין את המנה המקומית, שבדרך כלל מגיעה בזריזות: תפוחי אדמה קטנים שבושלו במים מומלחים מאוד (עם ציפוי מלוח וקריספי על תפוח האדמה עצמו), המוגשים עם רוטב המוחו (Mojo) הפיקנטי.

ספרד כמו שחלמתי

כשעוזבים את אזור החוף ונוסעים אל לב האי, לכיוון ההרים, הנוף משתנה והופך לירוק, להררי, למסולע ולמרהיב. גם פה נראה שהזמן עמד מלכת, אך בניגוד לאזור החוף, כאן זה במובן היפה, הנוסטלגי, לא המוזנח. זוהי ספרד הכפרית כמו שחלמתי אותה. בדרכנו אל ההרים חלפנו על-פני העיירה ארוקס (Arucas), ובה כנסייה מפורסמת בשם San Juan Bautista. משם המשכנו לעיירה כפרית מנומנמת (מאוד), בשם הלא מזמין Teror. שם, במרכז העיירה, ניצבת כנסייה הנוטה מעט לצדה, (לא ניתן לפספס אותה), וממנה מתפתלים רחובות לכאן ולכאן. על הכאוס המוכתב בידי תוואי הקרקע נבנה הכפר.

הכבישים, שמובילים אל הפסגה הגבוהה ביותר באי, Pico De Las Nieves, שמתנשאת לגובה של 1,949 מטרים, מפותלים ותלולים. הנופים מרשימים, עוצרי נשימה ממש. כל צד של האי מגלה נוף אחר. חלקו הצפוני ירוק ומשופע בטרסות חקלאיות, בעוד שדרומו כולו סלעים וקקטוסים. אנו מוצאים עצמנו עוצרים ומצטלמים על רקע הנוף, שאין שני לו, פעם אחר פעם. אל תפספסו עצירה ברוקה נובלו (Roque Nublo), סלע וולקני בגובה שמונים מטרים, שניצב כעדות אילמת להיותו של האי בעבר מוקד געשי.

כמעט מבלי לשים לב, בדרכנו חזרה למטה מההרים, חולף על פנינו רוכב אופניים, ועוד אחד, ומנקודת תצפית אחת יוצא לו זוג מטיילים מתוך שביל, ופתאום אנו נחשפים לסוג נוסף של מבקרים שמגיעים אל הקנריים - תיירי ספורט. המראה המנומנם של האי הסתיר מספר לא מבוטל של תיירים הבוחרים להעביר את חופשתם בטיפוס לפסגות - ברגל, באופניים, בנהיגה, בגלישת רוח.

אותם תנאים, שהקשו עלינו במהלך הריצה, מהווים קרקע פורייה לתרבות ספורט מפותחת. יש ניגוד חריף בין שני סוגי התיירים המגיעים לאי - שעוסקים בספורט מכאן ורובצי החופים משם. הדואליות בנוף האי מתבטאת גם בנוף תייריו. אבל אפשר גם לשלב. מה רע לצאת לרכיבה ברחבי האי, ואחריה לרדת אל אחת מעיירות החוף, ליהנות מהים, ולקנח בפנקוטה משובחת וביין מקומי טוב.

מידע מעשי

איך מגיעים: טיסה למדריד ומשם טיסת המשך (בת כשעתיים וחצי) לשדה התעופה לאס פאלמס שבגראן קנריה. עלויות הטיסה: בין 500 ל-700 דולרים עבור שתי הטיסות.

שפה ומטבע: למרות המרחק והאקזוטיקה, אנו בטריטוריה ספרדית ולכן השפה השלטת היא ספרדית והמטבע - אירו. מרוקאית עשויה להתקבל בברכה אצל מוכרי הנרגילות ובברים של מרכז האי.

מתי כדאי להגיע: מזג האוויר באי נעים לאורך כל השנה, אבל אם חשקה נפשכם ברביצה שמשית על דיונות החול המפורסמות, נסו לכוון את ההגעה לחודשים יוני-ספטמבר.

לינה: גראן קנריה משופעת במאות בתי מלון, בתי הארחה, הוסטלים, בונגלוז - כ-450 לפי תוצאות החיפוש של Tripadvisor. התחרות הגדולה והמגוון הרחב מאפשרים לכל אחד למצוא את המלון המתאים לו מבחינה תקציבית.

איך נרשמים למירוץ? הרישום למירוץ הבא, שייערך ב-4-6.3.2016 ייעשה באמצעות אתר האינטרנט: www.transgrancanaria.net/en. עלות הרישום ב-2015 עמדה על 80 אירו. מסיבת פסטה לפני המירוץ עלתה כ-8 אירו נוספים והסעה מ-Expo Meloneras לנקודת ההזנקה עלתה 5 אירו. ההסעה היא בגדר חובה. לא תרצו להסתבך לפנות בוקר ברחבי האי בחיפוש אחר נקודת הזינוק. שימו לב כי הרישום למקצים הארוכים: 83 ו-125 קילומטרים דורש אישור רפואי עדכני. מעבר לכך מדובר במירוץ ארוך ומפרך במיוחד וחובה לקחת את כל האוכל והציוד אתכם על הגב.

רוצים לחוות את סבב האולטרה העולמי? היכנסו לאתר: www.ultratrail-worldtour.com ובדקו אם תוכלו להשתתף ב-11 המירוצים המאתגרים בעולם.