לא נעים להודות, אבל הפעם האחרונה שבה אמנות ישראלית זכתה לחשיפה גלובלית משמעותית הייתה בתחילת שנות ה-80. האספנית ובעלת הגלריות הניו-יורקית ברטה אורדנג לקחה עבודות של אמנים כמו משה קופפרמן, בני אפרת ופנחס כהן גן, והובילה אותן לכ-80 תערוכות ישראליות במוזיאונים בארה"ב. מאז לא חזרה על עצמה ההצלחה בכזה היקף, עד שהגיעה אמנות הווידיאו.
"יש לזה כמה סיבות", אומרת רבקה סקר, מהדמויות הבולטות והחזקות בעולם האמנות הישראלי. "הווידיאו ארט נולד כאן בו-זמנית עם שאר המקומות בעולם, אז אין את נקודת החסר של 'הרמברנדט שלנו', כמו שיש בציור. זה קשור גם לכך שיותר קל לנייד את העבודות עצמן".
- אבל עבודות וידיאו קשה למכור.
"נכון, זה יותר קשה. יש מעט אספנים פרטיים שקונים, אבל מוזיאונים קונים".
לפני כשנתיים, היא מספרת, ביקר בארץ כריסטופר בדפורד, מנהל מוזיאון הרוז באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. "הוא חשב שבכל בית-ספר לאמנות עכשווית צריך ללמוד את אמנות הווידיאו הישראלית, ושהיא שווה מחקר בינלאומי, והציע שנפנה יחד לקרן וורהול. באמת קיבלנו מענק מהקרן, ואנחנו הולכים לעשות מחקר על אמנות הווידיאו הישראלית עם 4 אוצרים. יש לנו כבר 10 מוסדות בעולם, מריו דה ז'נירו ועד טורונטו, שרוצים להציג את זה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
