פרייבט ניישן

בתקופה האחרונה נדמה שכמעט על כל עסקה גדולה במשק הישראלי מתנוססת חתימה של קרן השקעה פרטית (פרייבט אקוויטי) זו או אחרת. רק בחודשים האחרונים, נייר חדרה הוותיקה חצתה את הקווים, ומבעלות של חברות אחזקה (כלל תעשיות) נרכשה על-ידי קרן פימי על-פי שווי 97 מיליון דולרים; חברת האסתטיקה הרפואית לומניס מיקנעם נמכרה מקרן הפרייבט אקוויטי הישראלית ויולה לקרן פרייבט האקוויטי הסינית XIO תמורת למעלה מחצי מיליארד דולרים. חברת התוכנה קליקסופטוור נרכשה על-ידי פרנסיסקו פרטנרס ב-438 מיליון דולרים, ואילו קרן TPG האמריקאית השקיעה 150 מיליון דולרים בחברת אחסון המידע אינפינידט של היזם הסדרתי משה ינאי.

אלה רק דוגמאות טריות, המתווספות לשלל רב של חברות מרחבי הספקטרום העסקי, שנרכשו או שהכניסו קרן כשותף מרכזי בשנים האחרונות. בין שאלה חברות הסתדרותיות לשעבר, כמו טלרד ומפעלים ותיקים בני מעל 70 שנים כמו פניציה, שמצאו עצמן בשליטת קרן פורטיסימו; בין שאלה נכסי צאן ברזל כמו יקבי כרמל, שעברו לשליטת קרן קדמה; ובין שזו אורמת של משפחת ברוניצקי שעברה זה כבר לשליטת פימי.

ברור שלא מדובר כאן בתופעה חדשה ומפתיעה; פעילות פרייבט אקוויטי מתקיימת בעולם כבר עשרות שנים, ובארץ זה יותר מעשור - הוותיקה שבקרנות הישראליות, פימי בראשות ישי דוידי, הוקמה כבר ב-1996, ועם השלמת הקרן השישית שלה היא תנהל למעלה מ-3 מיליארד דולרים - וגם קרנות זרות עברו כאן בעבר. הוותיקים במשק עוד זוכרים איך קרן שמרוק מבית דיסני קנתה ומכרה את כור לקרן אחרת, קלארידג'. וישנה כמובן אייפקס, ש"מסתובבת" כאן כבר עשרים שנים וזה עשר שנים עוסקת בהשקעות גדולות - מבזק ועד תנובה ופסגות.

אבל בשנים האחרונות קרו כמה דברים ששינו את המפה, ומאז 2011 רואים עלייה מתונה, אבל החלטית בגרף ההשקעות, הן במספר והן בסכומים. כך, על-פי סקירה של מרכז המחקר IVC בשיתוף עם משרד שבלת, הרבעון השני של 2015 התאפיין בזינוק השקעות פרייבט אקוויטי בישראל, בסכום כולל של 1.67 מיליארד דולרים, ובשבירת שיא גם במספר העסקות, 29.

"לא שבעבר לא היו עסקות של קרנות פרייבט אקוויטי", אומר ל-G יובל כהן, מייסד ושותף-מנהל בקרן פורטיסימו קפיטל, שהוקמה ב-2004, "אבל רוב החברות הבוגרות נקנו במלואן או בחלקן על-ידי חברות אחזקה, אם ציבוריות ואם פרטיות. כיום התמונה הזאת משתנה".

"הרבה מהנכסים שנקנים היו בבעלות קבוצות מגוונות", מנתח בשיחה עם G הראל בית-און, שותף בקרן ויולה פרייבט אקוויטי. "והרבה מהקבוצות הללו נהיו ממונפות מינוף יתר, והמשבר הפיננסי של השנים האחרונות גרם למכירה של נכסים, שהובילה לגידול במעמד ובתפקיד של קרנות ההשקעה הפרטיות. ולכן בחמש-שש השנים האחרונות נוכחות הקרנות מורגשת הרבה יותר".

"בישראל", מוסיף בית-און, "מודל חברות האחזקה שרד הרבה מעבר לעולם. בעולם, החל בשנות ה-70 במאה הקודמת החל תהליך היעלמות של חברות האחזקה. לא היה יתרון בהחזקת עסקי ביטוח, תעשייה ונסיעות תחת קורת גג אחת. זה אפיין עולמות לא מפותחים, כיוון שהיה יתרון בגישה להון מהעסקים הקודמים.

"בעולם המודרני, אין בעיית זמינות הון. אם יש השקעה ראויה או פרויקט ראוי, ניתן לגייס אליו כסף. חברות עברו להתמקד בתחום מסוים, ובמקביל התפתח מודל של יזמי קרנות השקעה ומקורות הון עבור ההשקעות האלה. השינוי משתקף גם בתוצאות העסקיות. עסקים בשליטת פרייבט אקוויטי מגיעים בממוצע לביצועים עסקיים טובים יותר מאשר עסקים שהניהול שלהם חבוי במטות של חברות אחזקה".

"חברות אחזקה כמו כור, כלל, אי.די.בי ודסק"ש מצטמצמות, ומי שעוד קיימת, כמו החברה לישראל וקבוצת דלק, לא רוכשות אלא מוכרות", מנתח גורם מרכזי בשוק ההון המעורב בעסקות מסוג זה. "בעבר גם המערכת הבנקאית התעניינה בעסקות, וזה לא קיים. ולגבי אנשי עסקים פרטיים בישראל, אלה שכונו 'טייקונים', כמו נוחי דנקנר, מוטי זיסר, אילן בן-דב ויוסף גרינפלד, לא קנו הרי מהכסף שלהם באמת, ולכן הכול התאדה להם.

"המגמות, שהן מאוד מובהקות בעולם, קיבלו משנה תוקף בישראל, והיום בעסקות ריאליות גדולות ומשמעותיות, ברכישת שליטה, פועלים כמעט לחלוטין רק שני גורמים - חברות שקונות חברות בתחומן, מתוך כוונה לצמוח דרך רכישות, וקרנות ההשקעה הפרטיות".

לכך מצטרפים גם נימוקים חיצוניים דוגמת "שינויים מבניים ושינויי רגולציה כמו חוק הריכוזיות", כך קובי סימנה, מנכ"ל חברת המחקר IVC. "יש החלטה שחברות האחזקה, כמו קבוצת פז או דלק, צריכות לוותר על חלק מנכסיהן, להשטיח את הפירמידה. לא ברור אם המהלך יצליח, אבל אם כן - השוק עבור קרנות ההשקעה יגדל עוד יותר".

כל קרן והייחוד שלה

על-פי נתוני IVC ושבלת, 27 קרנות ישראליות פעילות בתחום הפרייבט אקוויטי, ומנהלות הון מצטבר של 7.6 מיליארד דולרים. נראה שאת מקום הדוד מאמריקה עם מזוודת הכסף, או לחלופין ה"טייקון" החולש על חברת אחזקות מקומית, מחליף גוף לא אישי, שמקור הונו אינו אדם אחד או חברה אחת, אלא משקיעים שונים; גוף שצריך, בתוך פרק זמן קצוב, פחות או יותר, להיפרד מהשקעתו לשלום, ולמכור או לממש אותה בדרך אחרת, לטובת ההחזר והתשואה.

כל קרן והייחוד שלה. פימי, שרכשה שליטה בכ-80 חברות ומימשה כ-50 מהן בהיקף עסקות כולל של מעל 4 מיליארד דולרים, כבר הפכה לאחד המעסיקים הגדולים ביותר במגזר העסקי; פורטיסימו תסתכל על חברות טכנולוגיה ותעשייה, אבל תתמקד בחברות של מוצרים שמייצאות את רוב התוצרת שלהן; ויולה פרייבט אקוויטי מגיעה מהטכנולוגיה ומעניינות אותה רק חברות עם מוצרים ועם טכנולוגיות ייחודיים, מאופייני יצוא, שכבר הגיעו למוצר ולשווקים, ו-15-10 מיליון דולרים מכירות. בתיק של סקיי תמצאו מצברים לצד חברת שיגור ומפעל קרטון; קרן קדמה דווקא מגלה עניין רב במזון; קרן טנא מתרכזת בתעשייה הקיבוצית, ואילו קרן ריאליטי מתמחה רק בנדל"ן להשבחה (ראו מסגרת בעמוד 16).

ויש על המגרש הזה קרנות חדשות ל"הון צמיחה להיי-טק", תת-קטגוריה של פרייבט אקוויטי, כמו IGP של חיים שני ושל משה ליכטמן, שכבר גייסה כספים והשקיעה, ואיקליפטוס החדשה של דדי פרלמוטר, רמי הדר ואלדד תמיר, שעוד נמצאת בתהליכי גיוס (לכתבות השער שפורסמו עמם ב-G בחודשים האחרונים, סרקו את הברקודים המצורפים). לצדם ישנם גם פורשי משרות ניהול נוספים שמפנטזים על הכיוון, וכמובן השחקנים הוותיקים על המגרש מאחלים בהצלחה, אבל אומרים שלא יהיה להם קל לגייס, כי משקיעים מחפשים הצלחות מוכחות.

וזה מביא אותנו למשקיעים. אמנם בין הכספים המגויסים לקרנות יש קצת כסף של "פמילי אופיסס" - חברות ניהול כספים של משפחות עשירות, וגם כסף של משקיעים פרטיים, כולל מנהלי הקרן עצמה, שמאמינים ביכולותיהם ורוצים להצטרף לחגיגת התשואה שהם מייצרים. אבל עיקר הכסף הוא כסף מוסדי, של קרנות פנסיה ושל גופים פיננסיים אחרים, מחו"ל וגם מהארץ, והם פונים יותר ויותר לאפיק הזה. רק במחצית הראשונה של 2015 גייסו קרנות ישראליות קרוב למיליארד דולרים, והיד עוד נטויה; וזה עוד לפני שדיברנו על סכומי העתק, 3 טריליון דולרים, והרבה צפונה מכך, שמגלגלות קרנות הפרייבט אקוויטי בעולם ושנוחתים כאן לפעמים, בעיקר לעסקות המאוד גדולות.

"המוסדיים רואים שהקרנות עושות את העבודה", אומר ניר דגן, שותף מנהל בקרן סקיי. "רואים שהסיפור הזה הוכיח את עצמו. קרן היא דבר מאוד מדויק, בניגוד לחברה ציבורית שבה יש הרבה בעלי מניות ללא פרצוף, לקרנות יש מעט משקיעים, מתוחכמים וחכמים, ואם לא מספקים להם את הסחורה שהם מצפים לה, הם לא ייתנו שוב כסף, ואי-אפשר יהיה לגייס סקיי 2 או פורטיסימו 6".

"הרבה משקיעים מחו"ל ובארץ", מוסיף כהן מפורטיסימו, "בייחוד קרנות פנסיה ומשקיעים לטווח ארוך, הבינו לאורך השנים את הפוטנציאל של קרנות פרייבט אקוויטי. המשקיעים יודעים שגם לאפיק זה יש סיכון, ולכן לא כל הכסף צריך להיות מושקע בזה, אבל התשואות של קרנות כאלה, אם הן מנוהלות נכון, מאוד גבוהות, ובארץ יש לא מעט קרנות שהשיגו תשואות מאוד יפות לאורך השנים".

"זה מאוד בריא לכלכלה ולמשק", אומר אורי עינן, שותף מנהל בקרן קדמה, "התשואה מגיעה לגופי הפנסיה, והתשואה שנוצרת מתגלגלת לכל אזרח, כך שמבחינת מבנה הכלכלה, זה בהחלט צעד נכון שמפזר את העושר בצורה טובה יותר".

לשאלה אם נראה עוד כסף זורם לקרנות או שאנחנו מתקרבים לנקודת רוויה, משיב בית-און מויולה כי "להערכתי זה ילך ויגדל משום שבסך-הכול, על בסיס השוואתי, אפילו שחדירת הפרייבט אקוויטי בישראל גדלה, היא עדיין נמוכה מהותית יחסית לארצות הברית ולאירופה. יש הרבה לאן לצמוח. כעת השקעות המוסדיים בארץ בקרנות פרייבט אקוויטי נמוכות מאוד יחסית למוסדיים בחו"ל, מתוך סיבות שונות: שמרנות, תהליך של התנסות ולמידה שאורך זמן, וגם רגולציה: הממונה על שוק ההון והביטוח דורית סלינגר הגבילה לפני שנה וחצי את דמי הניהול שמוסדיים יכולים לשלם למנהלים חיצוניים, וזו עוד סיבה לכך שכמות הכסף שזורמת ממוסדיים ישראלים לקרנות מוגבלת.

"אבל המגמות בשוק יכריעו, כי בסופו של דבר, התשואות על-פני שנים בהשקעות פרייבט אקוויטי גוברות על השקעות נזילות בשוק ההון ובאג"ח. לכן יותר ויותר כסף מוסדי, בעיקר של קרנות פנסיה, יגיע לאפיק הזה, וזה יקרה גם בארץ".

על הכוונת: חברות משפחתיות

רבות מהחברות הנמצאות באזורי ה"ציד" של קרנות הפרייבט אקוויטי הן דווקא חברות פרטיות, משפחתיות, שאפשר היה לחשוב שירצו לשמר את אופיין ולא להכניס אליהן גורם שמצטייר כקר וכמחושב כמו קרן. פימי, לדוגמה, קנתה רק ב-12 החודשים האחרונים חמש חברות משמעותיות ובהן את מפעלי חמצן וארגון, שהייתה שייכת לכמה משפחות הון, את פולירם ואת נייר חדרה כאמור. פורטיסימו רכשה ממש לפני ימים אחדים את פישמן הנדסה מידי קרן טנא ולאומי פרטנרס - השקעה ראשונה לקרן הרביעית שגייסה באמצע השנה. קרן קדמה מנסה כבר כמה חודשים להוסיף לפורטפוליו שלה את תפוגן, ואילו ויולה הרחיבה את השקעתה באיתמר מדיקל והפכה לבעל המניות העיקרי.

בתיק של קרן סקיי, שהוקמה לפני עשר שנים בידי צבי יוכמן וניר דגן, למשל, אפשר למצוא את פטריות מרינה של היזם רמי בן-שושן, את חברת המצברים שנפ המשפחתית, שבה נכנסו במקום משקיע פיננסי אחר והובילו בה רכישה של שתי חברות לשיווק צמיגים, קונטיננטל ואליאנס.

"הרבה פעמים רואים חברות מצוינות, שהן כמו קטר שאפשר להוסיף לו עוד קרונות באמצעות מיזוגים ורכישות", אומר דגן ל-G, וזאת לצד כניסה לחברת הקרטון הציבורית קרגל, שעליה הוא איננו רוצה להרחיב את הדיבור, ואחזקות ותיקות יותר, כמו חברת כוח האדם אדם מילוא והמשביר לחקלאי.

"אנשים מוכרים חברה כמו שלפעמים אנשים מוכרים בית", אומר דגן. "אם בגלל שהם רוצים לעזוב את העיר, אם כדי להגדיל או להקטין את הבית. לפעמים, בגלל שאין דור המשך, רוצים משקיע שישביח, או שרוצים שייכנס כסף לחברה כדי לתמוך בהשקעות וברכישת ציוד וחברות אחרות. מבחינתנו, ההחלטה לבצע עסקה נמדדת כך: את צריכה לדעת ביום שאת נכנסת מה הסיפור שאת מספרת לעצמך לגבי החברה, מה תעשי איתה, ואיך היא תעבור לשלב הבא".

וגם למי תמכרו אותה?

"לא. למדנו שאי-אפשר לכוון לדרך יציאה. אנחנו עושים פעולות לטווח ארוך ומאמינים שמתוך זה הדברים יסתדרו ליציאה, מכוונים רחוק ועושים השקעות שייתנו פירות לקונה הבא".

עם תוכנית יציאה או ללא, מה שברור הוא שקרן פרייבט אקוויטי חייבת לצאת מהשקעתה בדרך זו או אחרת לאחר מספר שנים; מה שלפחות לכאורה מצטייר כחיסרון וכמעין ענן מאיים על החברה ועל הנהלתה. בית-און מויולה ממהר להרגיע: "בשווקים מפותחים יותר משלנו רואים חברות שהן כבר בבעלות שלישית או רביעית של פרייבט אקוויטי, והרעיון שעסקים יכולים להיות שנים בבעלות בתי השקעות פרטיים איננו רעיון רע".

כמוהו מצנן את החשש גם אורי עינן, שותף-מנהל בקרן קדמה. "בדרך כלל אנחנו מחזיקים בחברה בין חמש לשבע שנים, ובעולם של היום זה לא זמן קצר. שנית, מבחינה מהותית, כשאנחנו רוצה למכור, מי שקונה מאיתנו הוא לא פחות חכם מאיתנו, וגם הוא רוצה לעשות עסקה טובה, והוא לא יקנה חברה אם היא לא תהיה טובה ועם עתיד טוב. לדוגמה, החזקנו בחברת משאבי האנוש דנאל, ומכרנו אותה לקבוצת ההשקעות DBSI והם הרוויחו מהחברה יפה מאוד גם אחרי. אני רוצה לראות את מי שקונה מאיתנו מרוויח גם כן. זו עדות לכך שבנינו חברה טובה".

"דגש חזק על התמחות"

אם ניתן היה לחשוב שבניגוד לבעל שליטה בעל שם ופנים וזהות, קרן תסבול או תיהנה (תלוי בנסיבות) ממסך קל של אנונימיות אישית על הדמויות הפועלות - זה נכון רק במידה מסוימת. ברמה העיתונאית, יש כבר זיהוי מסוים של השם שמאחורי הקרן עם ההצלחות וזיהוי הרבה יותר חזק עם הבעיות, ואם חברה בשליטת קרן יוצאת להנפקה וערכה יורד, או שהיא מפטרת עובדים - הכותרת כבר תנקוב בשם השותף העיקרי בקרן כ"אשם". וגם לציבור הרחב מגיע לעתים השיוך בין הדמות שמאחורי הקרן לבין החברה, כפי שלמדה על בשרה זהבית כהן מאייפקס ישראל, שפרצופה היה מזוהה לצערה בהקשר של מחאת הקוטג', בעת שאייפקס הייתה בעלי תנובה, כמעט כמו שפרצופו של יצחק תשובה מזוהה עם המאבק על מתווה הגז.

"המאפיין הבולט אצל קרנות פרייבט אקוויטי", אומר כהן מפורטיסימו, "הוא החשיבות הרבה שאנו מקדישים לאלמנט הזמן. אצלנו הזמן שווה כסף, הזמן הוא קריטי. יום-יום, שעה-שעה ודקה-דקה יש חשיבה איך להשביח את החברה. דוחפים את החברות, את המנכ"לים, את ההנהלות. בפורטיסימו רוב המאמצים מתמקדים בצמיחת החברה, בשורת המכירות, איך הן יגדלו בצורה עקבית לאורך שנים. בנוסף, בקרנות פרייבט אקוויטי יש דגש חזק מאוד על התמחות, התמחות בתעשייה שבה פועלות חברות הפורטפוליו, בתחרות, בשווקים, בבחירת המוצרים ובאסטרטגיה".

החיסרון של בעלות כזאת הוא שקרן צריכה בסופו של דבר לצאת ולממש בדרך זו או אחרת את ההשקעה. זה לא עלול לפגוע בחברות?

"הדרך לבנות חברות מוצלחות היא חשיבה לטווח ארוך. אם בונים חברה עם תשתית המאפשרת לה להמשיך לצמוח, החלפת ידיים לאו דווקא מזיקה לחברה. רוב החברות שנבנו על-ידי פרייבט אקוויטי בארץ משגשגות ופורחות גם אחרי שינוי בעלות".

ומה לגבי סודה סטרים, שהייתה אקזיט מהולל (תשואה של פי 25 על ההשקעה) ועכשיו סובלת מתוצאות חלשות במכירות בארצות הברית?

"בואי נבחן מה קרה בסודה סטרים. כאשר השקענו בחברה, המכירות היו במגמת ירידה, ובשנה שהשקענו הן הסתכמו בקרוב ל-80 מיליון דולר. ארבע שנים אחר כך הנפקנו את החברה. כשמכרנו את כל המניות שלנו לפני ארבע שנים, ההכנסות היו 250 מיליון דולר בשנה, ומאז היא המשיכה לגדול וכיום המכירות שלה הן מעל 500 מיליון דולר. לאורך שנים נבנתה תשתית מאוד טובה להמשיך לצמוח עם מוצרים מצוינים ועם כוח שיווק חזק. נבנה מפעל ענק בנגב בהשקעה של קרוב ל-100 מיליון דולר.

"מן הסתם, לכל חברה יש תקופות מלאות אתגרים. כיום יש בעיות נקודתיות כמו המכירות בארצות הברית, אבל אלה בעיות שיכולות להיפתר. יש לחברה מעל אלפיים עובדים והיא עומדת על הרגליים ללא משקיע עוגן. דניאל בירנבאום שהבאנו כמנכ"ל ושבזכותו נבנתה ויושמה כל תוכנית הצמיחה המרשימה, ממשיך לנהל אותה גם ארבע שנים אחרי שיצאנו. כשבוחנים את השינויים שקרו לחברה בעשור האחרון זוהי הצלחה, ואני מאוד גאה בסודה סטרים".

בתיק של פורטיסימו חברות טכנולוגיה ותעשייה. בין חברות התעשייה ניתן למנות כאמור את מפעל הזכוכית הוותיק פניציה שבנצרת עילית, שנקנה מכונס נכסים ומבית משפט, לאחר שעמד על סף פשיטת רגל ותוך כדי הסדר חובות, וסינרג'י כבלים משדרות שנרכש במסגרת הסדר חוב. אחזקה ותיקה יותר היא חברת פתרונות התקשורת טלרד שהייתה מוחזקת על-ידי כור ודסק"ש (מבית אי.די.בי), עמדה בפני פשיטת רגל, ולמעשה כור נואשה ממנה. טלרד עמדה לפני שנה על סף הנפקה, שבוטלה, ובניגוד לדעה הרווחת לגבי משך אחזקה מקסימלי בקרן, היא עדיין מוחזקת בידי פורטיסימו, כבר 11 שנה, וכהן אומר, "אפשר להאריך ואנחנו יכולים להיות בה הרבה שנים".

אולי אתם לא מצליחים להיפטר ממנה?

"נהפוך הוא. במקרה של טלרד, החברה, שעמדה על סף תהום שלוש פעמים, נמצאת היום במצב מצוין, אחרי תפנית שביצענו בניהולו של רן בוקשפן בשש השנים האחרונות. היא מאוד רווחית, וקנתה חברות אחרות, ומחברה שירדה בשלב מסוים מתחת למאה עובדים, היא הפכה לחברה תוססת וצומחת שמעסיקה כיום 550 עובדים".

למרות המצטייר מכאן, כהן מבהיר כי רק שליש מהחברות בתיק נרכשו במצבי מצוקה ונזקקות למהפך של ממש. "אנחנו קוראים לעצמנו, קרן למצבים מיוחדים", הוא מסכם. "אבל במסגרת זו אנו כוללים גם חברות טובות ורווחיות שרוצים להאיץ את צמיחתן או חברות שדורכות במקום. לפעמים גם חברה רווחית צריכה נקודת מפנה".

תיקים לדוגמה | הקרנות הישראליות המובילות

פורטיסימו

מנהלת: כמיליארד דולרים בארבע קרנות

שותפים: יובל כהן, אלי בלט, שמוליק בראשי, מרק לזניק, יוחאי הכהן, יואב היינמן

בפורטפוליו: פריוריטי סופטוור (לשעבר אשבל), One Hour Translation ,סטארהום-מק, טלרד, פניציה, סינרג'י כבלים

מן האקזיטים: קורנית דיגיטל, סודה סטרים, נור מקרופרינטרס, קדנט, אמבלייז, טליט

ויולה

מנהלת: כ-420 מיליון דולרים בשתי קרנות

שותפים: הראל בית-און, יונתן קולבר, סמי תותח, אייל שירן

בפורטפוליו: VATBox, GlassesUSA, ארונאוטיקס, RR Media, גאון אחזקות

מן האקזיטים: לומניס, אורעד היי-טק, עמיעד, מובייל אקסס, מטומי (אקזיט חלקי)

סקיי

מנהלת: כ-260 מיליון דולרים בשתי קרנות

שותפים: צביקה יוכמן, ניר דגן, אמיר ארבן, ד"ר אבי אורטל, ליאת בנימיני, ציון אגיב

בפורטפוליו: שנפ, המשביר לחקלאי, מרינה, אדם מילוא

מן האקזיטים: נטלי, ברק 013, ספקטרוניקס

קדמה

מנהלת: כ-250 מיליון דולרים בשתי קרנות

שותפים: גלעד הלוי, גלעד שביט ואורי עינן

בפורטפוליו: ברנד תעשיות (חברה בתחום המתכת), קווליטסט (חברה בתחום בדיקות התוכנה), יקבי כרמ)

מן האקזיטים: דנאל (חברת סיעוד), מרינה גרופ (גידול ושיווק של ירקות מצוננים), FIS/סאפיינס (חברה לתוכנה בתחום הביטוח)

פימי

גייסה עד היום 2.1 מיליארד דולרים בחמש קרנות

שותפים: ישי דוידי (לראיון שער שפורסם עמו ב-G, סרקו את הברקוד), גילון בק, שמואל וולדינגר, אלדד בן משה

בפורטפוליו: נייר חדרה, אורמת, המ-לט, גילת, תאת, מגל, רקח, פולירם, ח.מר, מפעלי חמצן וארגון, מגל

מן האקזיטים: ריטליקס, אוריין, מרחב, מטרו, סולבר, אלון USA, גניגר, אינרום

"את הקרנות הזרות רואים בעסקות הגדולות"

מה חושבים מנהלי הקרנות הישראליות על הקולגות מחו"ל?

נטפים, חברת ההשקיה הכה ישראלית, יושבת בחיקה של קרן פרמירה שהמטה שלה בלונדון; לומניס, כאמור, נרכשה בידי קרן סינית, ורק התנגדות רגולטורים מנעה את השתתפות הקרנות הזרות ברכישת חברות הביטוח שעל המדף. וישנה כמובן אייפקס שמחזיקה פה נציגות רצינית, ועוד לא מעט קרנות, בעיקר טכנולוגיות אבל לא רק, שמחזיקות כאן נציגים. "פרנסיסקו פרטנס, DPG ואחרות, התחילו לפעול פה כבר לפני שנים", מתאר עו"ד עומר בן-צבי, שותף במשרד שבלת ומתמחה בפרייבט אקוויטי. "אם נקודתית לעסקה או שתיים או שפתחו משרדים, כמו קרן סילברלייק, או שיש להם נציגים שמסתובבים ומאתרים הזדמנויות (סקאוטינג)".

בן-צבי עצמו הוא נציגה של ריברווד קפיטל, שרכשה ב-2012 את סינטקס מדיה (חברה לניהול זמן אוויר של רשתות) ושנתיים לאחר מכן את חברת התוכנה פילת. לדבריו, קרנות זרות, רבות מהן סיניות, מסתובבות פה לא מעט ומחפשות. אבל הקרנות הישראליות מסרבות להודות שמדובר באיום על שדה המרעה שלהן.

"אני חושב שאת הקרנות הזרות רואים כאן בעסקות הגדולות", אומר ניר דגן מסקיי. "עבור עסקות קטנות יותר צריך השקעה גדולה של תשומת לב, החברות מאוד מקומיות, וצריך היכרות טובה עם השוק. מובן שזה טיפה משתנה כשמדובר בטכנולוגיה".

"הקרנות הזרות", מוסיף יובל כהן מפורטיסימו, "מעורבות פה רק בצורה ספורדית, ועושות עסקה פה ושם בכל כמה שנים, בדרך כלל כשזה קרוב לחברת פורטפוליו השייכת להן. כדי להיות פעיל פה צריך לדעת מה קורה פה, להיות בעניינים - הרי על כל עסקה שקוראים עליה בעיתון, יש עשר שלא קרו, וגם זאת שכן קרתה לפעמים התבשלה במשך הרבה מאוד זמן. זה לא משהו שאפשר לעשות בשלט רחוק".

הראל בית-און מויולה רואה את הדברים קצת אחרת. "הנוכחות בארץ, הזמינות והקרבה לחברות המטרה משחקות לטובתנו", הוא אומר. "למשקיעים זרים אין יתרון משמעותי בעסקות קטנות ובינוניות, אבל יש להם יתרון משמעותי בעסקות המאוד גדולות, של 300-500 מיליון דולר. קשה לקרן ישראלית לעמוד בכך, שכן כדי להשיג פיזור צריכות להיות בה עשר עד 12 חברות, ואז כדי להגיע לסכומים כאלה, היא צריכה לנהל מיליארדי דולרים.

"האם יש בישראל שתיים-שלוש עסקות מעולות בסכומים האלה בכל שנה? אני בספק. אבל כשיש אחת כזאת, מה שקורה בערך בכל שנתיים, הזרים באים".

תוכנית ריאליטי

הקרן שמנהלת 2 מיליארד שקלים ומתמחה אך ורק בנדל"ן להשבחה

קרנות השקעה פרטיות מדירות בדרך כלל את רגליהן מנדל"ן, אבל בישראל פועלת גם קרן אחת מתמחה בתחום הזה, קרן ריאליטי שמנהלת למעלה מ-2 מיליארד שקלים בשלוש קרנות, רק סביב נדל"ן להשבחה, ושעם הנכסים שרכשה אפשר למצוא גם את בית העיתונאים בתל אביב ואת מתחם נווה אילן.

נדל"ן להשבחה יכול להיות מרכזייה של בזק ש"תקועה" באמצע רחוב לינקולן בתל אביב - עוד נכס שהקרן רכשה לאחרונה - קרקע שעומדת ללא שימוש במשך שנים, מפעל ישן או נכס תקוע, והעבודה הכרוכה בעניין כוללת שינויי ייעוד, פינוי פולשים, ועוד כהנה וכהנה, עד שהמקום עומד מוכן ונקי מבעיות ואפשר למכור אותו לחברה יזמית או לקבלן שיקים מגורים או משרדים ומסחר.

אוהד רוזן, שותף מנהל בריאליטי (לצד מיקי ואסף ורדי ושלמה גוטמן, שהצטרף לקרן השלישית), מסביר ש"הרעיון נבע מזה שראינו שיש בשוק הרבה מאוד נכסים שלא נמצאים בשימוש המיטבי, ולנו היה חסר הון זמין לעשות את העסקות מהר, וחשבנו שקרן גם מספקת את ההון הזה וגם נותנת צורת התאגדות מאוד הוגנת, סבירה ושקופה לכל הצדדים".

בעבר קנו מתחם גדול של בזק בדרום רחוב הרצל, שהיו בו "כמעט כל מורכבות שאפשר לחשוב עליה בנכס אחד", כך רוזן. "עשינו פעולה של מספר שנים ולקחנו נכס עם מין עננה שחורה מעליו, והפכנו אותו לנכס עם מסלול ירוק. הנכס נמכר לאקרו נדל"ן ובקרוב תתחיל שם הבנייה".

בסלמה קנתה הקרן נכס במכרז של המינהל, שכלל תוכנית שאינה מתאימה לאזור ולאוכלוסייה, המירו את מרבית השטח למגורים ולדירות קטנות יותר, "והיום כבר מוכרים שם דירות".