תופעה: ישראלים מתקבצים בקהילות - וחוסכים המון כסף

יוקר המחיה, השיתופיות הגוברת והצורך הקיומי-כמעט בערבות הדדית, גורמים ליותר ויותר ישראלים להתקבץ בקהילות: הם חולקים משאבים, עוזרים אלה לאלה, חוסכים המון כסף - ועל הדרך מנסים גם לשנות ■ G בעקבות השבטים החדשים, ישראל 2015

הקיבוץ העירוני משעול / צילום: תמר מצפי
הקיבוץ העירוני משעול / צילום: תמר מצפי

אומרים שהדור הנוכחי הוא אינדיבידואלי להחריד, ספון במסכי הסמארטפון והאוזניות, אדיש למתרחש, קפיטליסטי, תחרותי, דור של חוזים אישיים, של אזרחי הכפר הגלובלי ואומת הסייבר, דור הסלפי. אבל סלפי לא עובד בלי קהל, בלי לייקים, בלי קהילה. וזה המאפיין המעניין של הדור הזה: הוא רוצה להיות חלק מקבוצה. הוא מחפש אישור לערכיו ולתפיסותיו, או מתאים אותם כדי להשתייך לקבוצה. הגישור על הפער הזה, שבין רצון לביטוי עצמי לבין הצורך להיות חלק ממשהו גדול, הוליד מגמה חדשה בישראל (ואולי בעולם): התכנסות לקבוצות.

נדמה שרק אנשים שחיים במערות יכולים להתחמק מהגל הזה: בין אם מתוך בחירה או מחוסר ברירה, אנחנו שייכים לקבוצות הווטסאפ של הגן, הבניין, המשפחה, ובקהילות שונות בפייסבוק - אמהות, אופנה, בישול, טבעונות, מה לא.

בשנים האחרונות, ישנם כאלה שמרגישים צורך לחזור לחיות גם בתוך קהילה פיזית, ולא רק וירטואלית. הם חיים באותה שכונה או באותו בניין עם אנשים החולקים איתם את אותם ערכים, או שכבת גיל, או מעמד סוציו-אקונומי, או סגנון חיים, או כולם יחד. לעתים הם גם חולקים רכוש פיזי של ממש, כמו דירות או מכוניות.

אל תמהרו לחשוב על "שובו של הקיבוץ". זה רחוק מכך. למעשה, כפי שהראה חוקר החינוך, ד"ר ניר מיכאלי, בעבודת הדוקטורט שלו מ-2005, מדובר במגמה המתרחשת על חורבותיה של התפיסה הקיבוצית: "לאחר תקופת 'הגמוניה' ארוכה, איבדה תנועת העבודה החל משנות ה-70 את בכורתה. המהפך הפוליטי שהתרחש בשנת 1977 מייצג בצורה בולטת את התהליך, אך למעשה שלושה עשורים לאחר מכן תנועת העבודה עדיין לא הצליחה לחזור ולבסס את מעמדה כתנועה חברתית ופוליטית מובילה. נישולה של מפלגת העבודה מהנהגת ההסתדרות בשנות ה-90 מהווה עדות מובהקת לתהליכי השקיעה העמוקים של תנועה זו. התנועה הקיבוצית שהיוותה מעין חיל חלוץ בעל מעמד, השפעה וכוח בתוך מוסדות תנועת העבודה ומפלגותיה, איבדה גם היא מעוצמתה בתוך תהליך זה".

 

צרו איתנו קשר *5988