הנקראות ביותר

קצת שקט

דיקטטורה ענייה, היסטוריה מדכדכת ושלווה בלתי נתפסת. פסח בווייטנאם

קצת שקט / איור: תמיר שפר
קצת שקט / איור: תמיר שפר

א. הטור הזה נכתב ברכבת לילה מלאו-קאי להאנוי, וייטנאם. בזמן שחלף מאז כתיבתו ועד פרסומו קרו לא מעט דברים גדולים ומשמעותיים בישראל, אבל אני, כמו שאומרים פוליטיקאים החשודים בשחיתות, לא עוסק בזה. השעה שתיים וחצי בלילה, שעון מקומי. המשפחה ישנה כולה, מתערסלת בתנודות הקרון. מהחלון נראים קווי מתאר מטושטשים: אגם גדול, אולי נהר, שעליו בתי סירה קטנים, הרים נישאים במרחק, יער, כפר קטן מתחלף בכפר קטן, פה ושם דולק אור בחלון. כבר חמישה ימים שאנחנו במדינה הזו. פעם ראשונה שלי בווייטנאם, ואני מוצא את המקום לטעמי. לא רק שהנופים ספקטקולריים, האנשים נחמדים, האוכל נהדר, מזג האוויר נוח והמחירים זולים - בעיקר אני אוהב את זה שהשיער שלי נראה נהדר. לפעמים אני עובר בהיסח הדעת ליד חלון או מראה ואומר לעצמי: היי, אני דומה לבחור הזה!

הרכבת חוצה עיר. הכול, כמו בכל מקום, מכוסה דגלים אדומים - הכוכב הצהוב של וייטנאם לצד סמל המגל והחרב, ומעל דיוקן מחמיא של הו צ'י מין, אבי האומה. הנופים, האוכל, האנשים והמחירים, מקלים עלינו, כל התיירים, לשכוח שאנחנו נמצאים בדיקטטורה קומוניסטית שיש בה מפלגה אחת וחופש ביטוי מינימלי, שבלוגרים נעצרים בה כדבר שבשגרה. אולי כי הכול נורא מתקתק פה וחיובי; בדיקטטורות שהייתי בהן, לאנשים היה פרצוף חמוץ והכול היה נורא אפור.

ואולי כי באנו לשכוח. הרי אם נתחיל - כל תושבי העולם הראשון - לברור את יעדי החופשה שלנו לפי אמות מידה מוסריות, לא יישארו לנו הרבה מקומות לנסוע אליהם. מלבד בסיסי צה"ל, כמובן.

כולנו שוכחים, או עושים את עצמנו שוכחים, או שכבר התרגלנו, שלא לראות כל-כך הרבה דברים כל הזמן.

ב. הנה, לפני יומיים הלכנו לטייל בכפר קטן בצפון. מהמקומות הציוריים האלה שהאנשים לובשים את הבגדים המסורתיים של השבט ועובדים את האדמה בידיים. הייתה שעת אחר צהריים וילדי הכפר שיחקו בשדות האורז המוכנים לשתילה, בינות לפרות ולבופאלו. פרפרים ריחפו באוויר, ההרים ברקע היו עוצרי נשימה. נוף גלויה, כמו שאומרת הילדה. איזה כיף להם, אמר הילד.

כיף להם? הילדים האלה, כמו הוריהם, עובדים חיים שלמים בפרך בחלקה המשפחתית (קומוניזם שמומוניזם, בכפרים הקטנים כל אחד עובד לבד ובשביל עצמו), רובם לא יצאו מעולם מהכפר שלהם. גם לא לבית הספר, אם להתרשם מנתוני האוריינות במדינה. נולדים, חיים ומתים באותו המקום, מול אותו נוף גלויה. חלקם יונצחו, בלי ידיעתם או הסכמתם, על גלויה או בצילומים של תיירים.

אפשר לראות אותם: הזקנות מביטות למצלמה בפנים חרושות קמטים ובמבט שיכול להיראות שמח בחלקו - כן, כי זה מה זה משמח לחיות על הברכיים עם ילדים שיושבים בתוך סל קש קשור על גבך. כמה כיף זה, כמה מספק וממלא, לבלות חיים שלמים בלאסוף עצים למדורה ובלערום את הצרכים של הבופאלו כדי שיהפוך לדשן. כמה מטעה היא השלווה של הכפר. כמה שקרי הוא המיתוס על האושר שבעוני.

ומצד שני, כשאתה רואה את הכפריים האלה עם הבגדים המסורתיים שלהם בעיר הגדולה, מקבצים נדבות בצד הכביש, פניהם כבויות כגחל אחרי הגשם והבגדים המסורתיים שפעם היו צבעוניים ומבריקים, קרועים עכשיו ובלויים והנוף הכי פסטורלי שהם רואים זה תעלת ביוב בצד הכביש - אתה כבר לא יודע.

מצד שלישי, מי שואל אותך בכלל.

אני מנסה לא לראות את הדברים האלה. לפעמים זה פחות מצליח, לפעמים יותר. לפעמים אני ממש יכול להסתכל על הילדות הקטנות שרצות אחרינו בניסיון למכור לנו עבודות רקמה ולראות רק מטרד. שיעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להעריך את הנוף.

הו, כל-כך קשה להיות יפה נפש! לבי הליברלי ממש מדמם מרוב צדקנות אחרי שאני מתמקח עם עני מרוד על עוד חצי דולר, אחרי ששילמתי בלי הנד עפעף ובלי שמץ של ויכוח או מיקוח אלפי דולרים כדי להגיע הנה.

ג. מה שכן, השתגעתי על האנוי. אני מת על ערים באופן כללי. נופים זה נחמד, באמת, גם חופים זה בסדר, אבל אין כמו בניינים וכבישים ותמיד אעדיף צפירת מכונית על-פני געיית פרה - אבל אין כמו הערים האסייתיות העצומות האלה, שהכאוס בהן כל-כך מטורלל והרעש בהן כל-כך עצום עד שאני מתעטף במין שלווה סטואית. פה ושם יש אמנם רמזור, אבל לא הצלחתי להבין אם הוא מוצב שם כבדיחה פנימית על חשבון התיירים או כמזכרת מאחת המדינות הרבות שכבשו ודיכאו את וייטנאם לאורך ההיסטוריה.

כל חציית כביש היא משימת התאבדות. אלפי אופנועים ואופניים ומכוניות ואוטובוסים וריקשות והולכי רגל ומה לא, כולם נוסעים בלי שום סדר ברור, מצפצפים זה לזה, עוקפים זה את זה. כל שנייה אתה רואה עשרות כמעט-תאונות, אבל שום דבר לא קורה, ואף אחד לא כועס ואף אחד לא צועק ואף אחד לא רב. אני מת על זה. בווייטנאם אין דבר חמור יותר, אמרו לי, מלאבד שליטה על עצמך ולהיכנס לעימות. זו הבושה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם. כמו אצלנו, רק הפוך.

ואולי, בנוסף לכך ניתן להסביר חלק מהרוגע פה על-ידי העובדה שלמעלה מ-80% מהווייטנאמים לא מאמינים בשום אל ולא חברים בשום דת.

הילדים קצת סבלו בעיר, זה נכון. ילדים בטיול זה עול. הם אף פעם לא רוצים לאכול דברים מעניינים, אין להם סבלנות סתם לשבת על כיסאות פלסטיק נמוכים באמצע הרחוב, כמו שעושים פה, לשתות בירה ולהסתכל על אנשים. כל הזמן הם צריכים פיפי. כל הזמן צריך לבדר אותם ולדאוג להם. פעם שמעתי מישהו שאמר שזה מה זה כיף לטייל עם ילדים ולראות את העולם דרך העיניים שלהם, אבל אני לא זוכר איך קראו לו. אה, נזכרתי: שקרן.

אם להיות הוגן: זה לא אך ורק סבל. כמה כבר יוצא לבן אדם לבלות עם ילדיו בימים כתיקונם? בין החזרה מבית ספר ועד שהם הולכים לישון - נטו חמש שעות ביום? לא שזה לא מספיק (ויש ימים שזה יותר מדי), אבל מדי פעם טוב לבלות איתם זמן ולהכיר. יש גם סוג של הנאה בגיבושונים המשפחתיים האלה, ויש בהחלט ערך בלהראות לילדי עולם ראשון מפונקים, שיש עוד חיים בעולם מלבד שלהם, אבל בינינו - את שתי המטרות הנעלות האלה אפשר היה להגשים לא פחות טוב (וגם לחסוך ים כסף) אם הם היו נשארים אצל סבא וסבתא. אבל פסח וזה, לא נעים.

ד. השחר כבר עלה ועכשיו אנחנו בתחנת האוטובוס לואונג-יין בהאנוי, מחכים לאוטובוס שייקח אותנו להא-לונג ביי. העיר מתעוררת לאיטה, מתכסה בשמיכת אובך, והתחנה נראית כמו עשרות תחנות שהייתי בהן בדרך משם לשם. יש שיר נהדר של אלווארו דה קמפוש על הצינה המיוחדת של הבקרים שלפני הנסיעה. גווי נרעד קלות כשאני חושב על כל הטיילים הגדולים ועל כל הבקרים הצוננים. מי יתנני עוד מיליון כאלה.

רמקולים רועמים שירי לכת קומוניסטים והכרוז כבר קורא. האנשים מתחילים להתאסף בתור מסודר, וצריך ללכת לתפוס מקום. הרשו לי לאחל לכולכם חג פסח שמח, חירות ואושר וכל זה. אביב מוצלח ומסעות לרוב.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות