השמרנים הצעירים

במרחב הרפרטוארי הישראלי, קבוצת צעירים היא "לוקסוס" שכמעט אף תיאטרון אינו מרשה לעצמו. אבסורד כמובן, לנוכח הצורך הקיומי של התיאטרון להתחדש ולפנות לקהלים צעירים. הבימה החזיק קבוצה מצוינת שהתאיידה לאחרונה, בית ליסין ניסה לזמן קצר, בקאמרי ובבאר שבע גם את זה לא, ובגשר מצאו סוג של נוסחה עם אימוץ הפקות וכיתה מן המוכן של בוגרי בית ספר למשחק. למעשה, קבוצת הצעירים המובהקת היחידה שפועלת כיום היא "החיפאית" של תיאטרון חיפה, וגם היא עברה חריש לאחרונה. שלא כמו מרבית השחקנים שפועלים במסגרת תיאטראות הפריפריה, שבתום ההצגות חוזרים אל דירתם בתל אביב רבתי, האג'נדה של החיפאית היא ששחקני הקבוצה נדרשים להתגורר בחיפה. אמנם לא בקומונה מתירנית כמו צעירי העלייה השלישית שהם מגלמים ב"ליל העשרים" מאת יהושע סובול, אבל כנראה הכי קרוב לזה במונחי היום. במובן זה - ולא רק בו - זה אך טבעי שהם ייכנסו לנעלי השמוצניקים החלוציים מ-1920. הסיבה השנייה היא שמדובר בהצגה שנחשבת "נכס" נוסטלגי של חיפה, עם גרסת מקור של צעירי נולה צ'לטון, שהכתה גלים ב-1976 הפוסט יום כיפורית.

לא ניכנס כאן להשוואות אל מול המיתוס שנרקם מאז - והרי גם את המעמד של התיאטרון במרחב אין להשוות (בקושי הייתה אז טלוויזיה בשחור-לבן), ובכל מקרה, זה היה לפני שנולדתי (וגם חברי החיפאית). השאלה הראשונה להשיב עליה היא מידת הרלוונטיות של המחזה לכאן ועכשיו, ובמובן זה ההצגה שביימה נועה רבן עומדת במבחן, אף שבדוחק. מצד אחד היא אמנם חוזרת אל שורשיו של המפעל הציוני ואל חברת המופת שהצעירים ביקשו להקים, ומראה שכבר בזמן אמת האוטופיה השיתופית הייתה אפשרית בעיקר על הנייר. מצד שני, גם כך מדובר בקבוצה הומוגנית של חלוצים, שבאו מרקע דומה בקווים כלליים - כלומר אשכנזים, חילונים ובורגנים - ואפילו הם מתקשים למצוא מכנה משותף? איפה זה ואיפה ישראל של ימינו שנדרשת להכיל ערב רב של זהויות.

השאלה השנייה נוגעת לעוצמת הביצוע, ובנקודה זאת דווקא אפשר להשוות. לא אל גרסת שנות ה-70 של ההצגה, אלא להצגות רפרטואריות קיימות, ובמובן זה הצעירים של חיפה אמנם מייצרים תוצאה קולחת בסך הכול (קרן אור ורון ריכטר מנפקים מונולוגים מצוינים), אבל גם לא כזאת שחריגה בנוף (גם לא ביחס לעבודת עבר מוצלחת של הקבוצה - הביצוע הסוחף ל"תש"ח" של קניוק).

התוצאה היא שבמקום רוח נעורים נועזת ופורצת גבולות של קבוצת צעירים הורמונלית שבאה לטרוף את הבמה (או להקים מדינה), השמרנות משתלטת עם "עוד הצגה רפרטוארית". השחקנים אמנם "מתפשטים" בהפגנתיות ומדברים ללא הרף על אהבה חופשית, אבל בפועל נותרים מוגנים בהלבשה תחתונה. "מסמנים" מיניות לא משכנעת. אף איבר חופשי לא מטלטל את עולמו של הקהל, וחבל. זה מחזה שטמונה בו טלטלה שהולכת עד הסוף.