נחשף בצריח

זה היה היום החמישי למלחמה בלבנון. בגליל נחתו מטחים כבדים של רקטות, בעוד חיל האוויר כתש בהתמדה את לבנון מבלי להצליח להכחיד את מקור האש. כוחות היבשה של צה"ל עדיין לא נקראו להיכנס לפעולה, אך בקרוב ייקראו. באותו יום, 18 ביולי, התכנסה סמוך לחוף-הים של תל-אביב חבורה של מנהלים. סביב שולחן הישיבות בבית התעשיינים ישבו נציגי התעשיות השותפות בייצור טנק המרכבה, והקשיבו בדאגה גוברת לדברים שהשמיע באוזניהם ראש מינהלת תוכנית טנק המרכבה (מנת"ק) במשרד הביטחון, תת-אלוף עמיר ניר. מה ששמעו ממנו סיפק להם סיבה טובה לדאגה: פרויקט המרכבה מגיע בקרוב לסוף דרכו.

כפי שהבינו הנוכחים, קברניטי הפרויקט החליטו שבמבחן עלות-תועלת, המוצר שנקרא "מרכבה" אינו מוצדק עוד, ובתוך ארבע שנים (שנת 2010) ייסגר קו-הייצור.

לפני כמה חודשים התקבלה במערכת הביטחון ההחלטה הגורלית. המכסה המקורית שתוכננה לייצור טנקי המרכבה סימן 4 קוצצה בכ-20%. צה"ל קלט כבר כמה עשרות טנקי מרכבה, כך שכמות הטנקים סימן 4 שנמצאים בתהליכי ייצור אינה גדולה מאוד. וכך, את מקומו של הטנק המהולל יתפוס כוכב חדש: אולי נגמ"ש כבד שייקרא "נמר", ואולי להיט חדש בעולם המלחמה העתידית, נגמ"ש קל ששמו הזמני "מנט"קית" (ראו מסגרת).

שלמה פסי, מנכ"ל מפעל היציקה "אורדן" שחייו כרוכים בחייו של הטנק, חישב את קצו: "באותו רגע הבנתי שהסיפור נגמר, שהמפעל שלי לקה בדום לב, ושכבר מסוף השנה הנוכחית לא תהיה לנו יותר עבודה. 50 אחוז ממה שאני מייצר קשור במרכבה. הלך עלינו".

עוד נגיע להשלכות הכלכליות, אך מבחינה צבאית טהורה, המסקנה של צה"ל, שנאמרה בחדר סגור, קיבלה אישור כואב ופומבי בתוך שבועות ספורים, כאשר כוחות השריון נכנסו ללבנון והמרכבות ספגו מהלומה. אחרי שנים של חוסר שימוש מבצעי, התברר ש"הטנק עם המיגון הטוב ביותר בעולם" לא יכול לטילי הנ"ט של חיזבאללה, ארגון גרילה קטן יחסית.

גם אם בצבא עדיין מתקשים להודות בכך בפה מלא, פרויקט-הדגל, המזוהה יותר מכול עם יכולת הייצור העצמאית של התעשיות הביטחוניות הישראליות, לא סיפק את הסחורה. וככל שאבק הקרבות שוקע, מחלחלת ההכרה שטנק המערכה הישראלי, שהושקע בו תקציב גדול יותר מכל מיזם צבאי בתולדות המדינה, הוא פיל לבן.

דוד ניצח את גוליית

אחרי מלחמת יום הכיפורים התייחס עזר ויצמן לביצועי חיל האוויר במלחמה, וטבע את המונח "הטיל כופף את כנף המטוס". האנלוגיה תופסת כעת לגבי הביצועים של המרכבה. העובדות מדברות בעד עצמן: צה"ל הכניס ללבנון שלוש אוגדות משוריינות, שהפעילו 370 טנקי מרכבה. חיזבאללה, ללא טנק אחד, הצליח עם 500 טילים נגד טנקים לפגוע ב-47 טנקי מרכבה; שני טנקי מרכבה נוספים נפגעו ממטעני-גחון; 33 חיילים נהרגו. לשם השוואה, השריון האמריקני הגיע ללא פגע לבגדד בפלישה לעיראק, כשמולו אלפי טנקים של הצבא המקומי.

איך זה קרה לטנק שהבטיח את המיגון הטוב ביותר בעולם, כהצדקה מרכזית לעצם קיומו? אנשי המקצוע והמפקדים הבכירים מספקים הסברים רציניים, ואף אחד מהם אינו מרגיע. קצין שריון ראשי, תת-אלוף חלוצי רודוי, לא מתחמק מהאמת: "אם עליי לסכם את רמת האפקטיביות של טנקי המרכבה בלבנון, הציון שאני נותן הוא בינוני. אין לי הסבר מדוע לא הצלחנו לחדור לעומק של יותר מארבעה קילומטרים מגבולה הבינלאומי של ישראל. זו הייתה המשימה, וזה היה התכנון". ההסבר שלו לכישלון הוא ש"לבנון היא לא השטח הקלאסי להפעלת טנקים. ברור לי שבמלחמה נוצר דימוי שלוחם החיזבאללה עם טיל נ"ט הוא דוד והטנק הישראלי הוא גוליית. בטוח שבתודעה שלהם נצרב שהם הצליחו במלחמה מולנו".

גם עם מיגון הטנקים הייתה בעיה, כידוע. "כשאתה נלחם נגד צבא סדיר יש קו ברור איפה אתה נמצא ואיפה האויב נמצא. אבל כשאתה נלחם בלבנון, המחבל נמצא בתוך מערה ויורה עליך מכיוון הפוך", מתרץ רודוי.

ואולי הכישלון נובע גם מהמחסור החריף באימונים, המתבצעים בכלל באזור הדרום, שאינו דומה לשטח הלבנוני, כפי שטוען אלוף-משנה במילואים דידי בן-יואש. היכרותו עם השריון הישראלי עמוקה ביותר. הוא פיקד על בית-הספר לשריון, עסק בפיתוח יכולות לשדה-הקרב העתידי, ובמלחמה האחרונה עמד בראש צוותים שניתחו בזמן אמיתי את הקרבות והעבירו תיקונים מיידיים ללוחמים בשטח. בן-יואש סבור, לאור הדברים שנחשף אליהם במלחמה, כי הטנקיסטים אנשי המילואים באו עם ידע בסיסי טוב יותר בהפעלת טנקים מאשר חיילי החובה. אלה היו טרודים בפעילות ביטחון שוטף בשטחים, במקום להתאמן. וכאן נחשפה, לדבריו, הבעיה השנייה: "בשטחים אין טילי נ"ט, אלא רקטות RPG שנורות מטווחים של 200-100 מטר. טילי נ"ט נורים מטווחים של שניים עד ארבעה קילומטרים. אלה שני סוגים שונים של תרגולות".

הכשל השלישי שבן-יואש מצביע עליו כבר יצטרך להיבחן בוועדת וינוגרד: ניהול המלחמה והפעלת הצבא.

"הפעלת הטנקים הייתה לא-מקצועית", הוא טוען. "מרבית מפקדי החי"ר רגילים להפעיל טנקים בשטחים. אופן הפעלתם בשטח בנוי שונה מאוד מאופן הפעלתם בשטח פתוח ובמערכה מהסוג שהיה בלבנון, במיוחד בשדה-קרב רווי טילי נ"ט. כשאתה מפעיל את הטנקים במסגרות קטנות, כמו בשטחים, אתה לא ממצה את היכולות של הטנק".

הסבר שונה לכישלון מתמקד בתכונותיו של הטנק עצמו. "אין ספק שהשיפור שחל בטילי הנ"ט גבוה יחסית מהשיפורים שחלו בטנקי המרכבה", פוסק אלוף במילואים גיורא איילנד, שעמד עד לאחרונה בראש המועצה לביטחון לאומי.

האבחנות הפוסט-מלחמתיות האלה מעניקות תוקף להיסוסים של הפיקוד הבכיר של צה"ל ערב המלחמה, אם להפעיל את הכוחות הקרקעיים בלבנון. הדאגה הזו, שהתבררה כלא-מנותקת מן המציאות, מעוררת תהיות לגבי ההיגיון בהשקעות-העתק במרכבה. האם הטנק, כמערכת הנשק העיקרית של הכוחות הקרקעיים, מספק את הסחורה? האם במונחים של עלות-תועלת הייתה הצדקה לייצר טנק מערכה עיקרי "כחול לבן"? וגם אם הייתה, האם היא מוצדקת גם עכשיו?

וכדי לחדד את הדילמה: נניח שקברניטי המדינה היו צריכים להחליט השבוע על פרויקט חדש, טנק שפיתוחו וייצורו עולים 800 מיליון שקלים בשנה - זהו התקציב השנתי של המרכבה. האם מוצדק להעמיד אותו בראש סדר-העדיפויות של מערכת הביטחון אל מול מגוון האיומים והתרחישים שבפניהם ניצבת ישראל?

איך טנק נולד

סיפור טנק המרכבה הוא גם סיפורו של אבי הטנק והאיש שנלחם על מימושו, האלוף במיל' ישראל טל (טליק). לפי הדוח השנתי של מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, צה"ל מחזיק בכ-1,500 טנקי מרכבה מכל הסוגים. חלקם מיושנים יותר - סימן 1 וסימן 2 - ונחותים ביכולותיהם לעומת שני הדורות הבאים - סימן 3 וסימן 4 החדיש ביותר. וכך זה התחיל, לפני 37 שנה.

"יש לנו בעיה. הטנק שטליק רוצה לבנות הוא לא כלכלי. ואני אומר לך, שגם אם הכול יסתדר לפי התוכנית של טליק, עם כל ההבטחות שלו על התכונות המיוחדות של הטנק שהוא רוצה לפתח, גם אז מדובר בתוכנית תיאורטית, ותהיה לנו בעיה רצינית של עלויות". את הדברים האלה אמר משה זנבר, יועץ כלכלי מיוחד לשר האוצר ויו"ר הבנק לפתוח התעשייה, שלימים יכהן כנגיד בנק ישראל וכיו"ר מועצת המנהלים של בנק לאומי. בן-שיחו היה שר האוצר הכול-יכול של מדינת ישראל, פנחס ספיר, האיש החזק של מפלגת העבודה. כעת, עתידו של טנק כחול-לבן היה תלוי במוצא פיו.

זה היה בתחילת הקיץ של 1969. חלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים, ומדינת ישראל ריחפה בשיכרון-חושים. אך הממסד הביטחוני סבל מטראומת האמברגו שהטילה צרפת, בעלת-בריתה של ישראל, על אספקת מערכות נשק וציוד לחימה לצה"ל. כדי להבטיח את עצמאותה, החלה ישראל לפתח ולייצר מטוס קרב ("כפיר") וספינת טילים. כעת בא האלוף ישראל טל והציע לייצר גם טנק ישראלי.

היוזמה שלו התגבשה לאחר "הבגידה של אנגליה". במשך יותר משנתיים התנהל משא-ומתן חשאי עם לונדון על פיתוח טנק מתקדם ("צ'יפטיין") וייצורו בעבור חיל השריון של צה"ל. טל, מפקד "אוגדת הפלדה" במלחמת ששת הימים, התווה לאנגלים את האפיון המבצעי של הטנק, והתמנה לראש המינהלת שתקדם את הפרויקט במשרד הביטחון. אלא שהבריטים, באופן בלתי צפוי ובלחץ מדינות-ערב, החליטו לנתק מגע ולקטוע את הפיתוח.

במקביל, מדינות המערב, ובראשותן ארצות-הברית, סירבו לספק לצה"ל טנקים מהשורה הראשונה. גרמניה אומנם מכרה לישראל טנקי פטון M-48 (פלוגה ראשונה הגיעה ערב מלחמת ששת הימים), אך הם היו בנחיתות לעומת הפטון M-60 שארצות-הברית סירבה לספק. מרבית השריון הישראלי התבסס על השרמן האמריקני והסנטוריון האנגלי, שניהם מתקופת מלחמת-העולם השנייה.

טל זיהה חלון-הזדמנויות. הוא הקים ועדה בראשות היועץ הכלכלי של משרד הביטחון, פרופ' פנחס (סיקו) זוסמן, לבדיקת הכדאיות הכלכלית של פיתוח טנק ישראלי. צוות נוסף, בראשות ראש ענף טנקים בחיל החימוש, המהנדס ישראל טילן, בדק את ההיתכנות הטכנולוגית. טילן יוביל מאוחר יותר את פיתוח המרכבה.

בראיונות שהעניק למרכז למורשת בן-גוריון - האחרון שבהם נערך באפריל 1999, חודשים ספורים לפני שלקה בשבץ מוחי - גילה טל כי המחקר שהזמין לא התייחס להתמודדות מול הטנקים הרוסיים שהיו בידי מצרים וסוריה, מדגם T-55, ו-T-62 המתקדם שטרם נמסר להם. למרבה ההפתעה, טל רצה לייצר טנק ברמת הפטון M-60, טנק המערכה העיקרי של ארצות-הברית באותם ימים. על בסיס הנתונים שגיבשו זוסמן וטילן, בדק זנבר לבקשתו של שר האוצר ספיר את הנתונים הכלכליים. המסקנה שלו הייתה קטלנית.

עכשיו שובר זנבר שתיקה של 37 שנים בנוגע להקמת הפרויקט, ומספר: "ספיר ביקש שאפגש עם צ'רה (צבי צור, הרמטכ"ל בדימוס ועוזרו של שר הביטחון משה דיין, א' ב') ועם טליק. הם הביאו איתם את סיקו וסיפרו לי על הרעיון לבנות טנק ישראלי. קיימנו סדרה של פגישות. את הבדיקה המקצועית ערכנו בהשוואה לפטון M-60, מבחינת היכולות והעלויות, כאשר המדריך המקצועי היה טליק. אחרי שלושה-ארבעה חודשים של דיונים, המסקנה שלי הייתה שהפטון האמריקני עדיף על המרכבה מכל היבט כלכלי. טליק דיבר על התכונות המיוחדות הנוספות שיהיו לטנק הישראלי - שהוא נבנה לשטח מדברי, שתהיה לו צללית נמוכה, שהוא יהיה מוגן בחזית. מכל זה היה ברור לדבריו שטנק המרכבה עדיף. ושוב עשינו בדיקות, והניתוח הכלכלי היה שגם אם אתה מניח שהכול יסתדר לפי התוכנית של טליק, גם אז הפטון M-60 עדיף, לאחר שבחנתי את העלויות".

אבל מדובר בצורך מבצעי.

"הדילמה הייתה החשבון הכלכלי. מהי העלות לטנק, כמה אתה יכול להעמיס על טנק בודד מההשקעה שאתה עושה כדי לקיים את המפעל. ככל שאתה מייצר יותר טנקים, הפחת מתחלק בין הרבה יחידות של טנקים, ולהפך. וזה אומר שאתה ממשכן את תקציב הביטחון לעתיד באופן ניכר".

מה הייתה ההמלצה שלך?

"שהפטון M-60 יותר זול. אבל אמרתי לספיר שאם טליק צודק, אז האיכויות של המרכבה גבוהות יותר".

היית מוכן לקחת סיכון. למה?

"בסוף שנות ה-60 הדאגה הכי גדולה של ספיר, ואני הייתי שותף לה, הייתה מה יקדם את ענפי החשמל, הכימיה והמתכת בכלכלה הישראלית. בנתניה היה מפעל ישן ליציקות פלדה, 'אורדן'. חיפשנו ביקוש שעל בסיסו אפשר יהיה להקים בית-יציקה. הבנתי שפיתוח טנק ישראלי יחייב הקמת בית-יציקה מודרני".

מה הכריע את הכף בעד פיתוח טנק ישראלי?

"היו שני שיקולים. הראשון היה כלכלי. בסוף שנות ה-60 לא הייתה תרבות של ביקורת איכות בתעשייה הישראלית, ולי היה ברור שביקורת האיכות של צה"ל חייבת להיות גבוהה מאוד. ולכן פרויקט טנק, שישלב הרבה תעשיות ישראליות, יחייב אותה לביקורת כזאת".

והשיקול השני?

"טליק. בשנות ה-60 הגיעו אל ספיר המון פנטזיונרים. ומאחר שטליק היה האיש שעמד בראש הפרויקט, אני האמנתי שההבדל בין התיאוריה לבין המציאות יהיה קטן. המזל היה שגם ספיר חשב כך".

לבנון הראשונה, לבנון השנייה

פיתוח המרכבה התבסס על תורת לחימה של קרבות שריון בשריון (שי"ן בשי"ן), שפותחה במלחמות-העולם הראשונה והשנייה, והגיעה לשיאה במערכות ששת הימים ויום הכיפורים. הטנק פותח לקראת מלחמות גדולות נגד סוריה ומצרים. אם במלחמת יום הכיפורים השתתפו כ-6,000 טנקים, טל צפה כי תיתכן מלחמה שבה ישתתפו 20 אלף טנקים. הוא התבדה. מאז נכנס המרכבה לייצור מסיבי, בתחילת שנות ה-80, השתנה שדה הקרב. מאז תום מלחמת לבנון, שקעה מדינת ישראל למשך 18 שנה בבוץ ההוא, והייתה מעורבת בשתי אינתיפאדות. היכולות המיוחדות של המרכבה לא היו רלבנטיות שם.

הפעם הראשונה, והאחרונה בינתיים, שטנקי מרכבה השתתפו במלחמה קלאסית, הייתה במלחמת לבנון ב-1982. שני גדודי מרכבה מחטיבה 7, שפעלה בגזרה המזרחית, ניהלו קרב אש נגד השריון הסורי שהיה מצויד בטנקים הרוסיים T-62 ו-T-72. המרכבות השמידו את החטיבה הסורית. בגזרה המערבית פעלה חטיבה 211 בפיקודו של אלי גבע. לא עמדו מולם טנקים אלא לוחמי פתח מצוידים ברקטות RPG ובטילי נ"ט מסוג "סאגר".

טל היה גאה מאוד בביצועי המרכבה. בסדרת ראיונות שהעניק לאנשי מרכז מורשת בן-גוריון, ד"ר מרדכי בראון וד"ר פנחס גינוסר, הוא התייחס לממצאי התחקיר הצבאי על המלחמה, ואמר: "הדוח קבע שטנק המרכבה היה אמצעי הלחימה שהוכיח את עצמו בלבנון כמושלם, מעל ומעבר לציפיות. מאז הפך המרכבה להיות ספינת-הדגל של חיל השריון הישראלי וכל הוויכוחים נגמרו, והפרויקט כולו הפך להיות מופת למערכת הביטחון כולה".

אמנון נויבך, שהיה בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הרפרנט לענייני משרד הביטחון של אגף התקציבים באוצר, התלהב פחות. "מה שקרה אחרי מלחמת שלום הגליל", הוא אומר היום, "היה שאף אחד לא העז להתעמת עם טליק. פחדו ממנו. השאלה היסודית שהעסיקה אותנו הייתה אם יש לישראל יתרון בייצור טנקים. הכמות המיוצרת היא שולית, אי-אפשר לייצא את המרכבה (כי המנוע הוא אמריקני, א' ב'), אז מה בדיוק התרומה לכלכלה? כשלחמנו לביטול פרויקט מטוס הלביא, אמרנו לתעשייה האווירית שבמקום לפתח פלטפורמה גדולה יתמקדו במערכות קטנות. זה הוביל אותם לפיתוח מטוסים ללא טייס ולהיות מובילים עולמיים בתחום. וזה מה שאפשר היה לעשות, אילו היו מבטלים את פרויקט המרכבה. במקום לפתח פלטפורמה גדולה, לפתח תת-מערכות".

עשרים שנה מאוחר יותר, באמצע שנות ה-90, כיהן ניר גלעד, היום המשנה למנכ"ל החברה לישראל, בתפקיד שמילא נויבך. הטיעונים שהעלה אגף התקציבים נגד ייצור המרכבה לא השתנו. "אני טענתי כל השנים כי צריך להפסיק את הפרויקט", אומר גלעד. "זה טנק יקר, זה לא כלכלי. צפיתי כבר לפני עשר שנים מה שיקרה במלחמה בלבנון".

אגב, כחלק מהדיון המר על גודלו של תקציב הביטחון, מסרבת מינהלת המרכבה לנקוב במחירו המלא, אך ההערכה היא כי מחירו נע בין 4.5 ל-5 מיליון דולר. לטענת המינהלת, מדובר ב"מחיר מציאה" ביחס לטנק המשתווה ואף עולה ביכולותיו על טנקי מערכה מערביים, היקרים כפליים. גובה התקציב של הפרויקט לוט בערפל, כאמור, אך בהערכה גסה הושקעו בו מאז תחילתו כ-7.5 מיליארד דולר. אנשי האוצר נוקבים במספר גבוה יותר: ישראל השקיעה, לדבריהם, 10 מיליארד דולר בטנק המרכבה. האם במבחן הזמן ההשקעה הזו משתלמת?

גם כן אטרקציה

לא שהמלחמה הייתה צריכה לפרוץ כדי שהשאלה הזאת תישאל. זה קרה עוד קודם. כשלושה שבועות לפני שהיא נפתחה בעקבות חטיפת החיילים בגבול, הרצה אלוף-משנה במיל' אודי גל בפני חניכי המכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) על שדה הקרב העתידי. גל, שהיה בשעתו העוזר המדעי של ראש מינהלת מחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות (מפא"ת) במשרד הביטחון, אמר לחניכי המכללה: "משקלו של הטנק פוחת והולך, ויש היום אמצעים זולים ופשוטים שלא מאפשרים לטנק להגיע לטווח האפקטיבי שלו".

במלחמה הא-סימטרית בין צבא סדיר כמו צה"ל לצבא גרילה כמו חיזבאללה, נחשפת גם הא-סימטריה בפרשנות שניתנת להצלחות צבאיות. לדעתו של גל, "זה לא ביג דיל כאשר טנק משמיד חוליית נ"ט, אבל מבחינת האויב טנק הוא מטרה ערכית. בעבורו להשמיד טנק, פלטפורמה גדולה ויקרה שמסמלת עוצמה, זו אטרקציה. וכאשר לוחמי חיזבאללה ישגרו בבת-אחת ארבעה-חמישה טילי נ"ט, וזה יהיה השלב הבא, איזה סיכוי יהיה למרכבה לשרוד?".

הוא מרבה לצטט את אנדרו מרשל, העומד מאז ראשית העשור בראש ועדה של הפנטגון הבוחנת את סדרי-העדיפויות של בניין הכוח בזרועות המשולבות של ארצות-הברית. מרשל, הנחשב למבשר המהפכה בעניינים צבאיים, טוען כי בשדה הקרב המודרני התהפכו היוצרות. קרבות התמרון הקרקעי מפנים מקום לכוח האש האווירית והנשק המדויק. לכן המליץ כי צבא ארצות-הברית ידלל את מספר הטנקים שלו, והממסד הביטחוני האמריקני הפנים את התפיסה.

אם במלחמה נגד עיראק, ב-2003, הפעיל צבא ארצות-הברית כ-400 טנקי מערכה עיקריים מסוג "אברהמס", הרי שבמלחמה האחרונה הופעלו כ-370 טנקי מרכבה בשטח זעיר עשרות מונים. לעומת טנקי ה"אברהמס", שדהרו כל הדרך מכוויית ועד בגדד במשך כשלושה שבועות, ורמסו במשך 500 ק"מ כל מה שנקרה בדרכם, טנקי המרכבה שהוכנסו בהיסוס רב הצליחו במשך 32 ימי לחימה לחדור רק כארבעה קילומטרים מעבר לגבול, ונכשלו במשימה להגיע לנהר הליטני.

גל לא בוחל במילים קשות כדי להביע את דעתו על טנקי המרכבה: "המשך ההצטיידות בהם מזכיר לי את ההתעקשות של צבא פולין ערב מלחמת-העולם השנייה להמשיך ולקיים את חיל הפרשים".

גם גיורא איילנד מתלבט בנוגע לעתיד הטנק הישראלי. מצד אחד, רכישת טנק בארצות-הברית במימון הסיוע הביטחוני תקטין את היצע הדולרים שעומד לרשות ישראל; מצד שני, אולי עדיף שלא להסתמך רק על ייצור מקומי. "זו שאלת האיזון והאופטימום בין סוגי הטנקים", הוא אומר, ומעלה אפשרות חלופית: במקום להצטייד בטנקים חדשים, יוקצבו אותם סכומים כדי לצייד את הטנקים במערכות מיגון אקטיביות.

לפי החישוב שערך איילנד, ההחלטה לעצור את קו-הייצור עכשיו לא תשיג חיסכון, משום שכבר נחתמו חוזים לייצור מאות מנועים, ולכן החיסכון בשנה הראשונה יהיה 80 מיליון דולר בלבד, מתוך הוצאה שנתית של 800 מיליון שקל. אפשרות אחרת היא להודיע מראש על סגירת קו-הייצור בעוד ארבע שנים, הוא אומר, "ואז אתה לא נכנס לחוזים חדשים ויודע מראש מתי מועד סיום הייצור. אני לא יודע אם זו החלטה נכונה או לא, אבל זו החלטה הגיונית. אני בעדה". קצין שריון ראשי, תא"ל רודוי, בכל זאת סבור כי צריך לשמר את פרויקט המרכבה, אבל גם הוא מתחבט בשאלת סדר-הכוחות הרצוי. "אני בדילמה כמה טנקים צריך, ומהו המינון בין טנקים לנגמ"ש כבד", אומר רודוי.

אז מי צריך טנקים

אלוף-משנה במיל' ק', בעבר מח"ט טנקי מרכבה, טוען כי הכתובת הייתה על הקיר עשרות שנים. "את המרכבה התחילו לפתח לתרחיש אחד בלבד, של מלחמה בין צבאות נגד כוחות שריון", הוא מזכיר. "זה היה בתקופה שהטנק היה מרכיב עיקרי בקרב ההכרעה. אבל מאז מלחמת שלום הגליל התפתח איום חדש של טרור ולוחמת גרילה, שעליו צה"ל לא נתן עליו את הדעת. לעומת זאת, האסכולה הבסיסית של המשך ייצור הטנק נשארה".

במלחמת לבנון הראשונה, המרכבה נלחם נגד שריון סורי וגם נגד מחבלים עם אר.פי.ג'י וזקף הצלחות.

"הסורים פעלו אז עדיין על-פי התפיסה שהשריון הוא המרכיב העיקרי. מאז השתנו פני הדברים. ארגון הפתח הפעיל רק אר.פי.ג'י, והיכולת שלהם הייתה מוגבלת. אי-אפשר להשוות אותם לחיזבאללה. ואילו צה"ל ממשיך לבנות מערך אין-סופי של כלים להשמדת טנקים בחוסר איזון מוחלט לאתגרים".

הטנק הפך לבלתי-רלבנטי?

"היום הטנק מופיע ככוח מסייע, כמו ארטילריה. הוא כבר לא מרכיב מכריע בקרב ההכרעה".

זה נכון בקרבות מול חיזבאללה. אבל מה אם תהיה מלחמה נגד סוריה?

"ראינו מה קורה בלבנון. בסוריה יהיה יותר מורכב. בגלל ריבוי טילי הנ"ט של סוריה, ובגלל קו-המכשולים שהם בנו, מוטלת בספק יכולת התמרון של הטנקים. והטנק, מכוח הכרעה התקפי הפך לכוח מגננתי".

אז מי הכוח המכריע?

"לחיל הרגלים אין מגבלות תמרון כמו לטנקים. הוא יכול להגיע במסוקים, להתנייד בכלים קלים וזריזים או בהליכה. כוח ההכרעה במלחמה, במיתארים כמו בלבנון ובמלחמות א-סימטריות, הוא חי"ר, אבל עם יכולות שאין היום לחי"ר בצה"ל".

אילו יכולות?

"יכולת לרכוש מטרות: מערכות תצפית ושליטה ובקרה (שו"ב) שיודעות לדבר זו עם זו, שיודעות לדבר עם הצלף. לחי"ר יש טילי נ"ט, שהם טובים נגד טנקים, אבל זה טיל נכה. הוא לא מסוגל לפצח בונקרים ובתים שבהם מסתתרים לוחמי גרילה. לטנק יש תותח שמסוגל לפצח קירות של בתים. אבל בניגוד ללוחמי חי"ר, הטנק בולט בשטח, והוא פגיע מאוד".

אז מה היה צריך לעשות?

"בוכים שאין כסף, אבל הכול בסדרי-העדיפויות. פיתחו טנק מרכבה סימן 4. הוא יקר במיליון דולר מסימן 3, אבל הביצועים שלו לא הצדיקו פיתוח דור חדש של טנקים. ההפרש בעלויות בין שני הטנקים הוא 50 מיליון דולר לשנה. זוהי הוצאה מיותרת של רבע מיליארד דולר בתוכנית חומש. בכסף הזה אפשר היה להשלים את כל היכולות החסרות הנדרשות לכוחות החי"ר, כמו פיתוח ראשי-קרב גדולים לטילי נ"ט חודרי-שריון, טילי נ"ט ארוכי-טווח, נשק צלפים יותר איכותי, וציוד ראיית-לילה. בלבנון צריך רכב קרבי משוריין קל ונייד, ולא טנקים".

אז מדוע לא מפעילים כוחות חי"ר?

"בגלל ההשקעות בטנק. החיל מקופח. הוא חוטב עצים בפעילות ביטחון שוטף. במקום לבנות אותו ככוח-הכרעה מרכזי, כל הכסף הגדול הולך לחימוש מונחה מדויק. לחי"ר נותנים רובה, שכפ"ץ, וזהו".

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, קובי תורן, היה שותף להחלטות שהתקבלו בשנה האחרונה על עתיד המרכבה. הוא מדגיש כי אינו חסיד גדול של התבססות על כוחות היבשה, ולדעתו אסור להסיק מסקנות נחפזות בעקבות המלחמה ולקבוע שהקונספציה של השמדת טילים ארוכי-טווח באמצעות חיל האוויר נכשלה. "המלחמה הוכיחה כי אין פתרון אחר", הוא טוען, "כוחות היבשה אינם יכולים לטפל בטילים ארוכי-טווח, ואזרחי המדינה לא ימתינו שבועות במקלטים. אי-אפשר לסמוך על הכוחות הקרקעיים שיעשו את העבודה".

הגישה הזו נמצאת ביסוד ההחלטה להפסיק את ייצור טנקי המרכבה, שהתקבלה כאמור כבר לפני המלחמה. מה שצריך, אומר תורן, הוא סדר-כוחות מינימלי של כוחות ניידיים משוריינים עם כוח אש, שיתאימו לכל המיתארים האפשריים של המלחמות.

יש גם דעה הפוכה, כמובן. דידי בן-יואש סבור כי למרכבה תפקיד מרכזי בקרב המשולב הקרקעי: "אני בטוח שבהפעלה אחרת, אם המטכ"ל היה מורה אחרי השבוע הראשון על כניסת שלוש האוגדות המשוריינות במקביל, היינו מגיעים לליטני תוך מעט ימים, והמלחמה הייתה מסתיימת עם תוצאות אחרות לגמרי".

מי יפסיד

כ-200 מפעלים בישראל, מקריית-שמונה ועד מצפה-רמון, הם קבלני-משנה של המרכבה. הם מעסיקים כ-3,000 עובדים, והלחץ על מערכת הביטחון מורגש. באותה פגישה בבית התעשיינים, התברר להם שהצבא לוחץ לעצור את המשך הייצור, וכי כבר התגבשה המלצה לקצץ טנקים נוספים בסדר-הכוחות. בהשוואה למלחמת יום הכיפורים, מדובר בירידה במספר הטנקים.

אך בשורת האיוב למפעלים היא הקיצוץ במכסת הייצור של מרכבה סימן 4 ב-20%. במפעל המרכבה ייצרו עוד כמה עשרות טנקים לכל היותר, ובהמשך יוסב המפעל לייצור ה"נמר".

זה שנים טוענת מפקדת זרוע היבשה כי לפעילות הביטחון השוטף ולמשימות כמו "חומת מגן" יש צורך ברכב קרבי משוריין (רק"מ) מתקדם. אודי גל מזהיר שטיפוח הנגמ"ש החדש יהיה טעות כלכלית קשה: "למה להשקיע בפלטפורמה כשאפשר לקנות על המדף? עם אותה אנרגיה שהתעשיות יבזבזו על פיתוח מוצר קיים בשוק, ניתן לייצר מכפיל יותר גדול של ידע מוכוון-ייצוא, שיעלה תרומה נכבדה לתעשייה הביטחונית".

המעבר לייצור נגמ"ש כבד מסתמן כפשרה גרועה, בין אלה התובעים לחתוך את פרויקט המרכבה לבין התעשיות שמתפרנסות ממנו. הפרויקט מתבסס על ארבע תשתיות: במרכז שיקום ואחזקה (מש"א) 7100 בתל-השומר נבנה מפעל המרכבה וקו-הייצור, ומש"א אחראי על האינטגרציה של כל הפרויקט; במפעל סלבין של התעשייה הצבאית מיוצר התותח של הטנק, וב"עשות אשקלון" מייצרים את מערכת הזחלים והמרכובים (המזכו"ם) ואת מערכת ההינע הסופי; במרכבה יש כ-20 טונות פלדה, ובמפעל היציקות "אורדן" בנתניה מייצרים את לוחות הפלדה; תשתית רביעית של תת-מערכות מתקדמות ("טנקיוניקה") התפתחה באלביט מערכות ובחברה-הבת אל-אופ, המייצרות את מערכת הראייה התרמית, את המנוע החשמלי של הצריח ואת מערכת בקרת האש.

"אורדן" מייצג היטב את הקושי. בשעתו, ספיר וזנבר הכריעו בעד פרויקט טנק המרכבה כשהם רואים במפעל הזה עוגן מרכזי בקידום ענף המתכת. המדינה הקצתה משאבי-ענק בהפיכת אורדן לבית יציקות הפלדה של ישראל. מאז 1971, אורדן מוכרז כמפעל אסטרטגי המייצר מוצרים קריטיים לצה"ל. בשנות השיא של ייצור המרכבה, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, סיפק המפעל מעל לאלפיים טונות פלדה בשנה.

אולם אורדן סבל משתי בעיות: האחת, ההנהלה לא הצליחה למנף את את יכולותיה לייצוא, ותלותה במרכבה היא מוחלטת; ובהדרגה, בגלל הקיצוץ בתקציב ירד היקף הייצור לרמה של 45-40 טנקים בשנה. "אם צה"ל לא יספק לאורדן עבודות לייצור של אלף טונות פלדה בשנה, לא תהיה להם סיבה להדליק את השאלטר", אמר לאחרונה בכיר במערכת הביטחון.

מנכ"ל המפעל, שלמה פסי, מזהיר: "ההחלטה לעצור את פרויקט המרכבה מוקדם יותר פירושה דום לב של התעשיות כבר ב-2007". כאשר הוא אומר "תעשיות", הוא מתכוון בעיקר לאורדן. מועד הסגירה אומנם מתוכנן לעוד ארבע שנים, אבל רעידת-האדמה, הוא טוען, תתרגש כבר ב-2007. משך הייצור של טנק אחד מרגע חיתוך לוחות הפלדה ועד יציאתו מקו-הייצור הוא כשלוש שנים, "כך שמנקודת-המבט של אורדן", אומר פסי, "בינואר 2007 כבר אין לי מה לעשות".

אורדן מעסיקה כ-250 עובדים, מהם 25 במצפה-רמון. בזמן המלחמה עבד המפעל מסביב לשעון כדי לספק את דרישות הצבא, כגון העברה בהולה של אלפי פינים לשרשראות הטנקים שנפרסו באדמה הטרשית של לבנון. המלחמה אומנם "הצילה" את המפעל בעזרת הזמנות מצה"ל, אבל פסי לא רגוע. גם הנגמ"ש העתידי לא מנחם אותו: משקל ה"נמר" יהיה כ-50 טונות, וכמות הפלדה תהיה קטנה בכשליש מאשר במרכבה. הפסקת ייצור הטנק עלולה לגזור-דין מוות לאורדן.

תזכורת מהלביא

הוויכוח על חייו או מותו של טנק המרכבה נמצא בתחילתו. הידיעה שהטנק המפורסם אינו מספק מענה מול ארגוני טרור וגרילה, בתקופה של אילוצי תקציב, תכריח את מערכת הביטחון לקבל החלטות בקרוב.

כדאי שמקרה ה"לביא" ינצנץ מול עיניהם של מקבלי ההחלטות. ההחלטה הקשה שקיבל יצחק רבין ב-1987, לבטל את הפרויקט הלאומי, זעזעה את התעשייה האווירית, אך הייתה מוצדקת. כמו במקרה של המרכבה, התעשייה האווירית לא הייתה מצליחה לייצא את המטוס ההוא. בדיעבד הוכח שעדיף לרכוש פלטפורמה אווירית ולהתמחות כאן בפיתוח תת-המערכות שלה, כך שבזכות יירוט הלביא משגשגות בעשור האחרון התעשיות הביטחוניות, והייצוא הביטחוני השנתי הוכפל. אם תחליט המדינה לגדוע את סיפור המרכבה, נדע אם כך יקרה גם הפעם.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "אילוצי תקציב הביטחון חייבו קיצוץ במספר הטנקים המיוצרים מדי שנה. היקף הייצור הכולל ייקבע בדיונים על התוכנית הרב שנתית. בימים אלה מתקיימת עבודה משותפת לצה"ל ולמנת"ק, בעניין תמהיל רכבי הקרב המשוריינים הדרושים. נשקלת הצטיידות ב'נמרים' וייתכן שבהמשך יכלול קו הייצור תמהיל של שני הסוגים". "