קצת יותר משבע שנים אחרי היום שבו מוטטו טרוריסטים את מגדלי התאומים, והפחד חזר לשלוט ברחובות ניו יורק. אמנם הדם הזורם כעת ברחובות הוא מטפורי בלבד, כל הבניינים עומדים איתנים על יסודותיהם, וטוב שכך, אבל קשה שלא לעמוד על הסימבוליות של שתי הקריסות. אז התמוטט מרכז הסחר העולמי בפיגוע הטרור הגדול אי-פעם, היום זהו הסחר העולמי המתמוטט בפיגוע הפיננסי הגדול שידע הכפר הגלובלי. אז היה זה הרגע הגדול של רודי ג'וליאני לאחות את השברים, ולהפגין מנהיגות עילאית.
הפעם זהו מבחן המנהיגות של מייקל בלומברג, שירש את ראשות העיר המרכזית בעולם מג'וליאני שלושה חודשים בלבד אחרי ה-11 בספטמבר. בלומברג הוא זה שיאלץ לעמוד באתגרים שיצר המשבר הנוכחי, למצוא מקורות הכנסה חלופיים לעיר ששליש מהכנסותיה בשנה שעברה הגיע מאותם מוסדות פיננסיים שהחלו נופלים מתחת לאפו כמגדלי קלפים, והגוררים עמם את הציבור האמריקאי כולו אל הלא נודע. רק בשבוע שעבר פרסם הכלכלן הראשי של ניו יורק צפי שלפיו צפויים לאבד את עבודתם בשנתיים הקרובות בניו יורק כ-165 אלף איש - פי שניים מההערכות בחודש יולי האחרון. ועוד לא אמרנו דבר על הצריכה הפוחתת ועל ההכנסות ממסים הנשחקות. התפוח כבר אינו גדול כבעבר.
בלומברג מודע לעול המונח על כתפיו, ואינו מבקש לייפות את המציאות בהצהרות פטריוטיות נבובות. "ודאי שמרגישים את המשבר בניו יורק, אין שום שאלה. בימים האחרונים החנויות ריקות לחלוטין", הוא מודה בסגנונו הכן בראיון בלעדי ל-G, שישודר במוצאי שבת בחדשות השבת של ערוץ 10. "יש פחד ברחבי העולם, משבר אמון, וזו הבעיה המרכזית. גם אם הם אינם מושפעים בצורה ישירה, אנשים מפחדים כי קורה משהו שהם לא מבינים. הלא נודע מפחיד בדיוק כמו פחד מוחשי שמשהו ישתנה בחייהם".
אנחנו הולכים למיתון?
"עיתונאים רוצים להשתמש במילה מיתון, שיש לה קונוטציות של אחוזים ודברים כאלה, אבל אני לא יודע. בחלק מהמקומות כן, בחלק מהמקומות ההגדרות שונות. מה שאנחנו בטוח חווים זו הסתגלות, אני חושב שזו המילה הנכונה להתייחס למצב".
באיזה מובן הסתגלות?
"במובן של חזרה למצב של צריכה בהתאם ליכולת. אנשים מפסיקים לעשות דברים שמעבר ליכולתם, וזה מכאיב לכלכלה. אם נהגת מדי שנה לרכוש מכונית יוקרתית חדשה - מרצדס, רולס רויס או בנטלי - והפסקת פתאום, איש המכירות לא יקבל עמלה, המוסכניק ייפגע, ועובד המפעל יאבד את עבודתו. העובדים האלה יקנו פחות בגדים, לא יצאו לחופשות, לא יאכלו במסעדות, וכך הלאה, זה מחלחל למטה. זה התהליך שקורה עכשיו, המשבר הפיננסי. התוצאות שלו משנות את ההתנהגות של אנשים ומחלחלות לכלכלה".
אתה מרגיש כבר את השינויים?
"בוודאי. הייתי לפני שבוע בלונדון והרחובות היו נטושים. היינו באזור הפיננסי של העיר, שבדרך כלל הומה בשעות הצהריים בפקידים, במזכירות, בבנקאים, וכולם מפלרטטים זה עם זה, קונים, אוכלים ויושבים בפארק. אבל הרחובות היו ריקים.
"בימים האחרונים שיחקתי גולף בשלושה מגרשים שונים, וגם הם היו ריקים. דיברתי עם מנהל איגוד עובדי בתי המלון, והוא סיפר לי ששיעור גדול מההזמנות בוטל. שוחחתי עם צ'אק שומר, הסנאטור הבכיר ממדינת ניו יורק, והוא סיפר לי על חבר שלו, שמנהל מגרש של החלקה על הקרח בלונג איילנד, וגם הוא סובל לאחרונה מביטולים רבים. אנשים אולי לא ממש נפגעו, אבל הפחד מתפשט במהירות רבה יותר. אתה לא ממש יודע מה ישפיע עליך, אם נפגעת או לא, ואולי בחברה שלך הבוס אומר שאתם בסדר, אבל אתה רואה שמסביבך מפטרים, וחושב 'אולי אני הבא בתור'.
"בנוסף, ישנם כמובן אנשים שפרשו לפנסיה ושרואים את החסכונות שלהם נכחדים. הבורסות פה ירדו ב-35%, באירופה ב-40%, ובאסיה ביותר. השוק הישראלי היה בסדר, אבל לאחרונה גם לו היו בעיות. אם כבר פרשת, והחסכונות שלך פתאום הצטמצמו ב-40%, אתה אומר לעצמך, 'אני לא יכול לחיות? אני צריך לחזור עכשיו לעבוד, בגילי? ובמיוחד כשהכלכלה מצטמצמת'".
יש דרך להתמודד עם זה?
"בניו-יורק אמנם שמנו 2.5 מיליארד דולר בקרן לביטוח רפואי לעובדים שלנו, שמנו גם כמה מיליארדים בצד על-ידי תשלום מראש של ריבית לחובות עתידיים. אבל האם שמנו מספיק בצד? לא. נצטרך להעלות מסים או למצוא מקורות הכנסה אחרים, נצטרך לצמצם הוצאות, בתקווה שלא נפגע בשירותים או נאלץ לפטר עובדים. אבל נצטרך למצוא דרכים לעשות יותר בפחות. לא משנה כמה אתה חוסך, זה אף פעם לא מספיק".
בחודש שעבר הודיע בלומברג על כוונתו להעלות את מס הרכוש העירוני ב-7% החל בינואר 2009, וכך יזרים 600 מיליון דולר נוספים למאזן ההכנסות העירוני. האם זו המילה האחרונה? מוקדם לדעת.
אפשר היה לחזות את המשבר
את בלומברג אנחנו פוגשות בבית השרד של ראשי עיריית ניו יורק, אחוזת גרייסי, שעל גדות הנהר המזרחי. זוהי אחוזה היסטורית, שהוקמה ב-1799 והפכה למעון הרשמי של ראשי העיר בשנות ה-40 של המאה הקודמת. בלומברג מגיע בחליפה ספורטיבית - הוא לא מתגורר שם, ומעדיף את דירתו באפר-איסט-סייד במנהטן. כמי שהקים את ענקית שירותי המידע הפיננסי הנושאת את שמו, ושהונו מוערך ב-20 מיליארד דולר, הוא יכול להרשות זאת לעצמו. הוא נינוח בצורה מפתיעה, רגוע ומחויך. אנטיתזה מושלמת לנעשה מעבר לפינה בוול סטריט. הוא מציג עצמו בפני כל אחד מהנוכחים בנפרד, וממתין לשמוע את שמו של העומד מולו. בסוף הראיון הוא ימתין לסבב תמונות אישיות עם כל הנוכחים, תוך שיחבק כל אחד ואחד בחוזקה. האירוע המרכזי שעל סדר יומו הוא מצעד קולומבוס בשדרה החמישית, או במילים אחרות - הזדמנות ללחוץ ידיים, להפגין עממיות, ולשדר לציבור שהעיר ממשיכה לצעוד קדימה. לא עניין של מה בכך בימים שבהם המסחר בוול סטריט שובר בכל יום שיאים חדשים, על-פי רוב שיאים שליליים.
מה חלקה של וול סטריט במשבר? האם נכון לומר שוול סטריט חטאה?
"קודם כול וול סטריט זה לא רק וול סטריט. זה תל אביב, זה לונדון, מדריד, מילאנו, ניו יורק, שיקגו. זה לא שוול סטריט יצרה וייצאה לעולם בעיה; כל החברות הללו רב לאומיות, לכולן יש שלוחות וסניפים בכל הערים. אני לא חושב שהוגן להאשים מישהו, כולם עשו את זה".
אבל הסאב-פריים נולד כאן.
"זו שטות מוחלטת", הוא מרים את קולו בפעם היחידה במהלך הראיון. "זה לא נכון. הבנקים באירופה חשופים באופן יחסי הרבה יותר. בספרד, למשל, יש בניית יתר עצומה, והבעיה גדולה יותר - לשם הלכו כל האירופים לקנות בתים שהם לא יכלו לממן. זה נכון שלסאב פריים כאן הייתה השפעה גדולה, אבל הכול מחובר".
אבל יש אשמים למשבר, מישהו הרי צריך לשאת באחריות.
"בטח! בואו נוציא את הגיליוטינה, מישהו הרי חייב להיות מושחת", אומר בלומברג בציניות מופגנת. "בואו נשכח לרגע את החלק שלי, האזרח, שקניתי בית שלא יכולתי לעמוד בו, שיצאתי לחופשה שלא יכולתי לממן אותה, או שקניתי לעצמי סירה ולא היה לי באמת כסף לזה. זה אתם, 'העשירים האלה', לא אני, האזרח, שחי מעבר ליכולות שלו".
אבל מישהו סיפק לאזרחים את המימון. מישהו אפשר את כל זה.
"במשך שנים הכלכלה העולמית התרחבה באופן עקבי, הייתה עצירה מסוימת עם סוף בועת ההיי-טק, ועוד קצת נוספת אחרי ה-11 בספטמבר, אבל מהותית הייתה התרחבות במשך שנים. אבל שום דבר אינו נמשך עשרות שנים ללא תיקון, דבר אינו נמשך עשרות שנים מבלי שנוצרים עודפים, ובסופו של דבר העודפים האלה חוזרים הביתה, 'חוזרים לקן' כמו שאנחנו אומרים.
"וזה מה שאתן רואות. רואים אנשים שקנו דברים ללא ערך כלכלי, רואים אנשים שלוו כסף לקנות דברים ושלא הייתה להם שום יכולת להחזיר, רואים אנשים שהניחו הנחות לא מציאותיות לגבי מה הולך לקרות בעולם. אני בן 66, ועוד לא נתקלתי במישהו שהמציא עלייה תמידית. שמעתי אנשים שאמרו לי שהם עשו זאת, פגשתי אנשים שאמרו לי שאני זקן ולא מבין ושיש פרדיגמה חדשה. אבל אף אחד עדיין לא ביטל את חוקי הפיזיקה התרמו-דינמית או את חוקי הכלכלה. בכלכלה, אם את לווה בטווח הקצר ומלווה בטווח הארוך, יום אחד תהיה לך התחייבות שלא תוכלי לעמוד בה. את אמורה להלוות לטווח ארוך וללוות לטווח קצר. אם את לא מגוונת, יום אחד תמצאי את עצמך תקועה בגלל ריכוז יתר במשהו. אם את לא מבינה מה בבעלותך, יום אחד תגלי שתצטרכי לשאת בתוצאות שלא התכוננת אליהן. כל הדברים הללו קורים".
אז למה כולם כל-כך הופתעו?
"הם לא צריכים היו להיות מופתעים. למה עכשיו? למה היום? למה בצורה הזו? אף אחד לא באמת יכול היה לחזות את העיתוי שבו המשבר יפרוץ. אבל מה שכן אפשר היה לחזות זה שיום אחד יתרחש תיקון גדול ומכאיב, ולתיקונים לוקח הרבה זמן להתאזן, בדיוק כמו התהליך הארוך עד שהבעיות מתגלות. הגילוי וההבנה שיש משבר או התמוטטות הם מהירים, אבל התהליך עד להתפרצות, ואחר כך התיקון, הם תהליכים ארוכים".
יש מה לעשות כדי לזרז את היציאה מהמשבר?
"חלק מהבעיה הוא שאנחנו פונים לכלכלנים, ואולי צריך לפנות לפסיכולוגים. זה משבר אמון, זו אינה בעיה אחת שאפשר לפתור. ואנחנו חיים בחברה, בעולם שבו רוצים הכול ומהר, מיידית. אנחנו מבזבזים לפני שהרווחנו. זה בדיוק מה שקורה במדינות בארצות הברית, כמו בקליפורניה - בונים על כספי מסים בטרם קיבלו אותם, אז לווים בטווח הקצר. ומה קורה אם הכספים לא מגיעים? יש לך התחייבויות נוספות.
"עברנו תקופה שבה בחלק מהמדינות נוצר עושר יוצא דופן. תסתכלו למשל על רוסיה. רוסיה היא מדינה שבה הכלכלה הופכת לקפיטליסטית יותר. יש להם משאבים טבעיים, הם חברה הרבה יותר פתוחה ממה שהיו קודם - בוודאי לא דמוקרטיה באופן שבו אנחנו או ישראל חושבים, אבל יותר טוב מבעבר. ועדיין, למה כשמסתכלים ברשימת המיליארדים של העולם, פתאום 25 הראשונים מרוסיה? מה הם למדו לעשות שאף אחד אחר לא ידע? התשובה היא שהם לא למדו משהו שאף אחד לא ידע, זה הכול התרחבות שאינה בת-קיימא. היום מסתכלים על 25 המיליארדרים הרוסים ברשימה של 'פורבס', אני מתערב שאולי עשרים מהם כבר לא מיליארדרים. אלא אם יש לך נכס ומכרת אותו, מה העניין הגדול, זה רק נייר".
כמה זמן, להערכתך, יימשך המשבר?
"אני חושב שהמשבר יימשך כמה שנים, אם זה שנתיים או 18 חודשים, קשה לומר. קצת יותר, קצת פחות. לוקח זמן רב למשבר להיבנות ולוקח זמן רב להחלים ממנו. לפני שישה חודשים העולם היה נוצץ ונזיל, כל השווקים גאו, כל אחד יכול היה לקבל משכנתא, והיינו בתוך פרדיגמה חדשה. לפתע מתברר שאנחנו לא - שינוי מאוד חד. ההחלמה תיקח זמן".
הממשל טעה כשלא הציל את ליהמן ברדרס מקריסה? אולי נוצר אפקט פחד שרק העמיק את המשבר.
"במבט לאחור אפשר להגיד שצריך היה להציל את ליהמן ברדרס, משום שלנפילה שלה הייתה השפעה על כל-כך הרבה גורמים בכל העולם, שהפסידו המון כסף. אבל זה ממש לא רק זה. לסחר בנגזרות אשראי, שהן הדבר הכי גדול, אין שום קשר לסאב-פריים. יש חובות של כרטיסי אשראי, חובות למימון רכב, חובות להלוואות סטודנטים. נכון, אנחנו ממונפים, אבל כך גם המון מקומות אחרים בעולם. בלונדון, למשל, יש הרבה נדל"ן ספקולטיבי שהם לא יכולים למכור - אצלם זה נדל"ן מסחרי, אצלנו מדובר יותר בנכסים למגורים".
הקוראים לא קראו את התמונה
בלומברג אינו עוד ראש עיר, לא עוד פוליטיקאי מן השורה. הקשר שלו עם וול סטריט קשור בקשר גורדי, ממש כמו וול סטריט והעיר ניו יורק. הוא הגיע לניו יורק ב-1966 מבוסטון, לאחר שסיים תואר שני במינהל עסקים בהרווארד, ועבד בחברת ההשקעות סלומון ברדרס עד שפוטר ב-1981, על רקע חילוקי דעות מקצועיים. בחבילת הפיצויים שלו, כ-10 מיליון דולר, השתמש כדי להקים חברה חדשה. בלומברג זיהה שוק מתפתח של מידע פיננסי מקצועי, ויצר חברת תקשורת פיננסית, שהיום קשה לדמיין את העולם העסקי מתפקד בלעדיה (ראו מסגרת).
בית ההשקעות מריל לינץ', שבמשרדיו הותקנו 22 מסופי התקשורת הפיננסית הראשונים של בלומברג, הפך כעבור שנים אחדות לשותף הבולט בחברה, כשרכשו מבלומברג 20% מהחברה. באוגוסט השנה, לאחר שמריל לינץ' ספגו הפסדים גדולים בשוק המשכנתאות ונאלצו לגייס הון, הם מכרו לבלומברג בחזרה את חלקם בחברה, תמורת 4.5 מיליארד דולר, לפי שווי חברה של 22.5 מיליארד דולר. שוויו של בלומברג עצמו, המחזיק ב-90% מהחברה, קפץ ל-20 מיליארד דולר, וב-2008 זינק ראש העיר ניו יורק למקום השמיני ברשימת עשירי ארצות הברית של מגזין "פורבס".
בעולם העסקים בלומברג מתארים את בלומברג כאיש עסקים כוחני, אך כזה שהוכיח לאורך השנים את יכולתו להפוך מצוקה להזדמנות, איש רב רבדים וסתירות אך ממוקד ומכוון מטרה. "ידעתי שהוא רוצה לעשות עוד משהו בחייו מלבד כסף. הוא אינו אדם שישתמש בכסף שלו סתם בשביל לקחת את כולנו לשיוט ביאכטה", העידה עליו, בעת שנבחר לראשות עיריית ניו יורק, ידידתו, העיתונאית ברברה וולטרס.
את שתי מערכות הבחירות שבהן זכה הוא מימן בעצמו, בסכום כולל של למעלה מ-150 מיליון דולר. לגבי מערכת הבחירות הקרובה, שתיערך בנובמבר בשנה הבאה, מעריכים שיתאפשר לו להתמודד (החוק מגביל את הכהונה לשתי קדנציות בלבד, אבל בלומברג, הנהנה בשנתיים האחרונות מ-70% תמיכה בסקרים בקרב הניו יורקים, פועל לשנות את זה), ושהוא ישקיע כ-80 מיליון דולר מהונו האישי. כראש עיר וכמיליארדר הוא בחר שלא לקבל משכורת מהעירייה, ושכרו הסמלי עומד על דולר בשנה.
לעירייה הוא הביא עמו ערכים ודפוסים מהעולם העסקי, מינה אנשי מקצוע לתפקידים שונים, ואף שכר מומחים למיתוג העיר ולשיווקה מחדש. אחת המהפכות הראשונות שביצע מייקל בלומברג עם כניסתו לתפקיד הייתה עיצובית - בלומברג הורה לשבור קירות ודלתות, ויצר חלל פתוח שבו עובדים הוא וחמישים עובדיו. בכך שבר מסורת בת מאתיים שנה. עובדת בכירה לשעבר בעירייה מספרת שהשיטה הזו עובדת להפליא. "לא מתקבלות החלטות מאחורי דלתות סגורות, אין מה להסתיר. זהו בלומברג - שקיפות, בהירות ופשטות". מספרים שבביקור שערכו בעירייה לפני כמה חודשים השרה רוחמה אברהם ויו"ר הכנסת דליה איציק, הן שאלו בתמיהה לנוכח הסידור הפנימי: "ומה אם אתה צריך לקיים שיחה פרטית?" בשביל זה יש הפסקת צהריים, השיב בלומברג.
שינוי נוסף שהנהיג בלומברג הוא בדוח העירוני השנתי. ממעצור דלת בלתי קריא הוא הפך לספר קוהרנטי בן מאתיים עמודים, הכוללים טבלאות שמישות. מהדוח אפשר ללמוד על ירידה במספר מקרי הרצח ובמספר המעשנים, על מספר בוגרי בתי הספר, ואפילו כמה קונדומים חולקו בעיר בשנה החולפת. בלומברג מאמין במידע, וגם מסופי הפיננסים בנויים על העיקרון הזה - רבדים ושכבות של מידע הנגישים למנויים. עד כדי כך, שיש כאלה המתלוננים שהם "טובעים בחומר".
ובכל זאת, העיתונות הכלכלית כשלה מלהרתיע על המשבר. "אהה", משיב בלומברג. "היו אנשים שכתבו שזה מגדל קלפים ושזה לא יכול להימשך. תסתכלו אחורה - יש המון סיפורים כאלה. אני חושב שזה לא העיתונות הכלכלית שכשלה בתפקיד, אלה הקוראים של העיתונות הכלכלית שאינם שמים לב כשזה לא האינטרס הפרטי שלהם לעשות זאת".
שוב הציבור אשם.
"עיתונות וטלוויזיה הם המוסדות הדמוקרטיים האולטימטיביים; אם אתה רוצה לקרוא על מוניקה לוינסקי, מוניקה לוינסקי תהיה בשער. ביום שיפסיקו לקנות את המגזין, ויותר עיתונים יישארו על המדף, מוניקה תיזרק החוצה ותישכח בשניות. אם אתה לא אוהב את מה שיש בעיתון אל תאשים את המוציא לאור, תסתכל במראה".
הכתבה המלאה - במגזין G