שורד הטבח בבארי: "תעזרו לעסקים שלנו - וכך גם תקום קהילה טובה"

"אני לא כועס על מה שקרה ב-7 באוקטובר", אומר אבידע בכר, שורד הטבח בקיבוץ בארי בשיחה עם נעמה סיקולר, עורכת גלובס, בוועידת הדרום לעסקים של גלובס בנתיבות. "את היום הזה אי אפשר באמת לחקור. צריך לקחת משאית שלמה של צלש"ים ולחלק לאנשים שם בכל הכוח, אבל אני שואל שאלה יותר עמוקה - איך הגענו למצב ששום דבר לא עמד לנו באותו יום? לא כיתות כוננות, לא הצבא, לא חיל האוויר המפואר, לא הממ"דים. שום דבר בדרך לא עמד לנו באותו יום".

● ועידת הדרום לעסקים | ראש עיריית נתיבות: "קיבלתי מיהדות העולם יותר כסף ותמיכה מהממשלה שלי"

בכר המשיך, "אני חושב שהגענו ליום הזה כי יש בנו יהירות לא סבירה, בנו בישראלים, וכולנו שותפים לזה. זה מה שקרה לנו, לא רצינו להקשיב למשהו שלא האמנו בו ובטח לא לקחת את זה בחשבון".

והוסיף כי אין היום מפלגה במערך הפוליטי הקיים שמייצגת את דעותיו. "אני במערך הפוליטי בצד של מדינה סוציאלית, מדינה חברתית מאוד, מדינה עם כלכלה מסודרת. אי אפשר להתעלל באזרחים פה ברמות גבוהות, כי אנחנו מעט מדי. אבל מבחינת הבני דודים אפס פשרות, אפס".

לדברי בכר, טבח ה-7 באוקטובר היה מה ששינה את דעתו לגבי היחס לציבור בעזה. "אם ב-6 לאוקטובר חשבתי שאם אני אתן להם כסף, אחבק אותם, אוהב אותם, אתן להם עבודה ואתן להם הזדמנויות, אז הם לא ירצו להרוג אותי. טעיתי. הבנתי שהם לא באמת רוצים לחיות. הבן שלי שנולד פה, בגיל 18 הולך לצבא. זה המסלול שלו. זה החיים שלו. הבן שלהם שנולד שם בעזה אם יש לו מזל הוא שהיד בגיל 13 ואם אין לו מזל הוא שהיד בגיל 30, אבל יש לו מטרה אחת: לקחת לך את האדמה, להרוג אותך, לזרוע בך פחד".

לשאלת עורכת גלובס, נעמה סיקולר, מה זה אומר על המושג מלחמת נצח שהפך להיות מאוד שגור בימים האחרונים השיב בכר: "המלחמה היא מלחמת נצח. כרגע זה נראה כך, כי אנחנו לא הבנו את הבעיה. הבעיה היא שבסוף אנחנו יושבים על אדמה שהם חושבים שהיא שלהם. ואני אומר לכם שהפתרון היחידי שיש זה שהם לא יהיו פה. המשמעות היא לדחוק את יהודה ושומרון עזה לתוך מדינות ריבוניות".

בכר איבד את אשתו דנה ואת בנם כרמל בן ה-15 בטבח בבארי ב-7 באוקטובר לאחר שהמחבלים פרצו לביתם. הוא עצמו נפצע קשה ואיבד את רגלו הימנית. בתו הדר בת ה-13 נפצעה קשה. בכר שיתף בסיפור הקשה: "ה-7 באוקטובר שלי היה 12 שעות בממ"ד. הכל התחיל במטחי טילים. אפשר להגיד אולי שה-7 באוקטובר זה הכישלון הכי גדול שלנו אבל זה לא קרה ביום אחד זו מדיניות של 23 שנה. יש לי ארבעה ילדים. הבן הגדול שלי בן 21 והוא נולד לסיטואציה שנקראת קסאמים. זאת אומרת, זה לא בא מאתמול. אז קמנו בבוקר למטח טילים ועוד לא הבנו שזה שונה. מטחי טילים יש תמיד בבארי. בשש וחצי אמרתי לדנה בואי נרד למטה ונראה מה קורה, כי בדרך כלל זה נגמר מהר בשני טילים לעזה וזהו. ונגמר עוד סבב וממתינים לסבב הבא. והפעם זה לא נגמר.

בקומה התחתונה של הבית פגשו בכר ואשתו דנה את בתם הדר בת 13 ובנם כרמל בן 15. בן נוסף שמשרת בחיל הנדסה שהה באותו יום בגוש עציון, ובנם הגדול היה בטיול בהודו. "במזל הם לא היו בבית", אומר בכר וממשיך לספר: "בערך בעשרה לשבע הבנו שיש מחבלים ביישוב. מתחילים לשמוע יריות ביישוב, צרורות, ואנחנו אומרים לעצמנו אוקיי, אבל איפה הצבא? ובשלב אנחנו מתחילים להמציא לעצמנו סיפורים בראש שהצבא כבר נלחם בהם".

בשלב זה קבוצות הווטסאפ ביישוב מתחילות לגעוש. "מספרים בהודעות יש מחבלים פה ויש מחבלים שם וירו בזה ושורפים את זה והורגים את זה. ואתה מבין שאתה בבעיה מאוד מאוד קשה. אתה עוד לא מבין מה גודל הבעיה אבל אתה מבין שאתה בבעיה. לא דמיינו בחיים את המצב הזה. תמיד אמרנו רגע, יש לנו צבא חזק, אנחנו קיבוץ חזק, יש לנו גדר, יש לנו הכל. בפועל שום דבר לא עמד לנו באותו יום".

בשעה שבע ועשרה התקבלה הנחיה של צוות חירום ישובי להיכנס לממדים. "עוד לא הבנו שזה מלכודות מוות", אומר בכר. "אם הייתי יודע שהולכים לרצוח אותנו בבית לא הייתי נשאר בבית. הייתי בורח לרפת. הייתי בורח לפינת החי שלנו. הייתי מתחבא במקום אחר. לא נשאר בטוח בבית, כי המחבלים ידעו שהחיים נמצאים בתוך הממ"דים. הם באו להרוג".

מהודעות בקבוצת הווטסאפ בקיבוץ הבין בכר שהמחבלים פותחים את הממד"ים. כשהמחבלים נכנסו לביתם בשעה 8:30 הוא נאחז בידית הדלת ונלחם להשאירה סגורה. "אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להילחם על עורק החיים היחידי שיש לנו שזה הידית של הדלת ואני מחזיק את הדלת בכל הכוח וכרמל יחד איתי. המחבלים נכנסים, יורים בדלת ואתה שומע את הצעדים שלהם על הרצפה. טאק טאק טאק חבר'ה, ישר לממ"ד ומתחילים מלחמת הורדת ידיים על הידית. זה הכוח שלך מול הכוח שלהם ואתה בעצם נלחם על הידית הזו בכל הכוח. באיזשהו שלב אחד המחבלים אומר לי 'איפתח איל באב'. ואני אומר לו 'לך' ואני חוטף צרור פנימה".

בעקבות צרור היריות הראשון כרמל בנו איבד את שתי ידיו, פציעה שבהמשך היום גבתה את חייו. "הוא קילל בערבית, כי הוא היה במגמה ערבית ואמר 'כוס אוחטק הלך לי סרילנקה'. הוא היה גולש גלים. כל מה שעניין אותו בחיים זה הים והגלישה והוא היה אמור להיות בדצמבר בסרילנקה. הוא בכלל לא הבין שהוא לא יוצא משם".

בכר המשיך להלחם על הדלת גם כשחטף צרור יריות לרגלו, אותה איבד בהמשך. אשתו דנה נהרגה מכדור שנורה לריאה בהמשך היום.

"כשאלי שרעבי חזר מהשבי, הוא אומר לי אני מקווה שליאן והבנות לא סבלו. אני אומר לו 'אלי, תקשיב, ירו בי, זה לא כואב. הן לא סבלו. זה נגמר מהר, בשנייה. כשירו בי אני כבר לא מצליח להחזיק את הדלת ואני בעצם קורס פנימה לתוך הממ"ד. אני שוכב על הרצפה יחד עם דנה. דנה נפגעה בסביבות שתים עשרה וחצי בערך והדר שימשה כחמ"ל שלנו והקשר עם העולם בחוץ, והיא היתה רק בת 13".

בשלב מסוים המחבלים פוצצו את חלון הממ"ד של המשפחה שנפתח מעט, וזרקו 3 רימונים אל תוך הממ"ד. "הייתה שיטה למחבלים. הם לא באו לשחק איתך, הם באו להרוג אותך נקודה. השיטה הייתה שהם יורים בדלת, שורפים אותך ואתה קופץ החוצה מהחלון ואז יורים בך בפרגולה. זאת הייתה השיטה. הם הרגו את השכנים מולנו, משפחת שרעבי, באותה דרך. אלי נחטף בשעה 11:00 בערך וליאן, מאיה ויהל נרצחו. משפחה לידינו שתי בנות נרצחו. אין מה לבנות את הבית, אין מי שיחזור הביתה".

רק לקראת השעה 19:00 בערב חולצו בכר ובתו הדר מהממ"ד ונשלחו לבית החולים סורוקה.

כמו שזה נראה כרגע, נראה שישראל לא תגיע לגיל 100

בכר מאמין היום שהטבח ב-7 באוקטובר לא היה נגדנו כיהודים. "הם הרגו באותו יום את התאילנדים, את הערבים ואותנו. הם לא שאלו מי אתה, אז אולי אני מנפץ פה טיפה מיתוסים אבל הם לא הרגו אותנו בשל יהדותנו. הם הרגו אותנו בשל האדמה שאנחנו יושבים עליה שהם חושבים שהיא שייכת להם. המשחק הוא משחק טריטוריאלי בלבד, ואני אומר לך שאם אנחנו במדינה שלנו מחר רוצים לפתור את הבעיה הזאת, אתה לא יכול לחבק אותם, לאהוב אותם, לתת להם כסף. זה לא יעזור לך, הם לא רוצים לחיות בצד השני. בסוף הם רוצים לקחת לך את האדמה, ולכן הפתרון צריך להיות באדמה".

לשאלת עורכת גלובס, מה הוא חושב על הגינויים שיש בעולם בשבועות ובימים האחרונים על הפעולות של ישראל בעזה, השיב בכר "זה לא מעניין אותי. בסוף אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה יקרה הלאה. כמו שזה נראה כרגע, נראה כאילו ישראל לא תגיע לגיל 100. אנחנו בני 77 היום".

לשאלה האם הוא חושב שישראל צריכה להיכנס לעזה, לכבוש חלקים נכבדים מעזה, כמו שעומד עכשיו על סדר היום, השיב בכר כי "ישראל לא צריכה לכבוש. ישראל צריכה לספח. הרי מה אנחנו עושים כרגע בעזה? אנחנו לוקחים להם את היכולות. אנחנו הורגים את מוסטפא, לוקחים כמה בתים, לוקחים מנהרות, לוקחים נשק. אבל זאת לא הבעיה. השאלה איך אני לוקח להם את הכוונה לרצוח אותי?".

כוונה זה לא משהו שאפשר לקחת, זו הבעיה
"אז אני אגלה לך סוד - אפשר. יש שתי דרכים לקחת כוונות. אחד זה חינוך, ואין לי זמן לחנך את עצמי אז גם אין לי זמן לחנך אותם. זה לא רלוונטי. והדבר השני זה שהם לא יהיו. מה זה לא יהיו? הם יהיו בתוך מדינות ריבוניות. המשמעות שהגבול הישראלי עובר לים התיכון ולמצרים והגבול ביהודה ושומרון עובר לירדן. זו המשמעות. ואני אומר לך שאם זה יקרה אני ואת יכולים להגיד שאנחנו נותנים פה עתיד לדורי דורות לעם ישראל.

בינתיים זה לא קורה. אתה חוזר לבארי?
"ברור שאני חוזר לבארי. כלכלה חזקה מפחד. בבארי אנחנו קיבוץ חזק. אם בסוף רוצים להקים את עוטף עזה ולהקים את היישובים - אל תעזרו לנו בעוד טיפולים פסיכולוגיים, לא בעוד טלוויזיה ובעוד פלאפון, תעזרו לנו בעסקים שלנו על מנת שנקים עסקים חזקים יותר ועסקים טובים וכך גם תקום קהילה טובה. זה לא יעבוד הפוך. בבארי יש לנו בית דפוס, יש לנו חקלאות. תעזרו לנו בתחומים האלה".

***גילוי מלא: הוועידה מתקיימת הודות לשיתוף פעולה עם קבוצת שטראוס, עיריית נתיבות, בנק לאומי, AIG ודוראל.