לחשין הייתה עדנה

אתמול (ג') דחתה שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, בקשת רשות לערער, שהוגשה על-ידי פרדי נצר. לא הייתה זו בקשה רגילה. המיוחד בה הייתה זהותו של המשיב, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מישאל חשין. בשנת 2002 אירעה תאונת דרכים בין מכונית, בה נהג חשין, לבין אופנוע, עליו רכב נצר. לשני כלי הרכב נגרמו נזקים, והשניים תבעו זה את זה בבית משפט השלום בירושלים. בפני בית משפט השלום עמדו שתי עדויות סותרות לאירוע, זו של חשין וזו של נצר. קבלת אחת העדויות הייתה מובילה לחיוב הצד השני בתשלום הפיצויים (והייתה בה גם משום אמירה, שלפיה הצד השני לא העיד אמת).

בית משפט השלום העדיף את גרסתו של חשין על-פני זו של נצר, וחייב את האחרון לשלם לחשין כ-17 אלף שקלים. ערעורו של נצר לבית המשפט המחוזי נדחה. או אז הגיש נצר, באמצעות עו"ד אברהם שינדלר, בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון. בבקשתו נכללה טענה יוצאת-דופן, אשר מעניין היה להיווכח כיצד יתמודד עמה בית המשפט העליון. נצר טען, כי הכרעתו של בית משפט השלום הוכרעה, במידה מכרעת, מזהותו של המשיב-חשין, שכיהן בעת בירור התביעות כמשנה לנשיא בית המשפט העליון. הוא טען, כי המצב, שבו שופט של בית משפט השלום נאלץ לדון שופט של בית המשפט העליון, הביא ליחס מועדף ובלתי שוויוני, ממנו נהנה חשין.

הטעם העיקרי לדחיית בקשתו של נצר היה נעוץ בכך שלא היה מדובר במקרה מסוג אלה, בהם מוענקת רשות לערער בפעם שנייה. לכאורה היה די בכך לדחיית הבקשה. אלא שארבל בחרה להתייחס לטענות, שהעלה נצר בבקשתו. ארבל לא הסתירה את דעתה, שלפיה טענותיו של נצר מתמצות, למעשה, לטענה אחת ויחידה, זו שפורטה למעלה מכאן. "טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות לערער לא רק משום שאינה מתיימרת להציג שאלה משפטית עקרונית", קבעה, "אלא בעיקר משום שהיא משוללת יסוד". ומאין הסיקה ארבל, שהטענה משוללת יסוד? "התביעות התבררו כדרך כל תביעה אזרחית, על פי כללי הסמכות העניינית, סדרי הדין והראיות, תוך שהתאפשר לשני הצדדים להביא לעדות את העדים שסברו כי עדותם נחוצה ואת הראיות שתומכות לשיטתם בגרסאותיהם השונות. אין בכל החומר שבפניי ולו דבר שיתמוך, באופן ממשי בטענה כי בית משפט השלום הושפע בהכרעתו - שנבחנה כאמור על ידי ערכאת הערעור - משיקולים שאינם ענייניים. הטענות שהטיח בא כוח המבקש בבית משפט השלום חמורות הן ולא הוצג להן כל בסיס, ולא היה מקום להעלאתן פעם נוספת", פסקה.

לעתים קרובות מפעיל בית המשפט העליון את ההיגיון הפשוט. שהרי "בתוך עמו הוא יושב". תמיהה היא איזו ראיה ביקשה ארבל למצוא בחומר, שהונח בפניה, להלך רוחו של שופט בית משפט השלום בבואו לדון בעניינו של "מספר שתיים" במערכת בתי המשפט בישראל. בהחלטתה היא לא התמודדה כלל עם הקושי, הנעוץ בכך שעל שופט בית משפט השלום מוטל לקבוע איזו עדות הוא מעדיף: זו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, או זו של אזרח רגיל, מן השורה. יתכן שבית המשפט השלום אכן השתדל ואכן התייחס אל השניים באופן הוגן. גם סביר מאוד להניח שגרסתו של המשנה לנשיא לשעבר אכן הייתה הגרסה הנכונה והמדויקת. אלא שבמשפט אחרון זה נעוץ שורש הבעיה. באופן טבעי, קיימת הנחה בסיסית שכזו. שופט בית משפט השלום הנו ככל האדם, וסביר לשער שגם במוחו שכנה, מראש, הנחה סבירה זו. על פרדי נצר איננו יודעים דבר. לגביו לא הייתה במוחו של השופט, מראש, הנחה כלשהי. לכך ארבל לא התייחסה כלל, וחבל (רע"א 7302/06).