ב-9 באוגוסט 2006 , כשמלחמת לבנון השנייה התקרבה לרגע ההכרעה, כתבה יעל גבירץ, חברת צוות כותבי מאמרי המערכת של "ידיעות אחרונות", מאמר חריף והזהירה מפני פעולה צבאית בלתי אחראית. "מלחמה, מה לעשות, איננה תוכנית כבקשתך, מסיימים אותה בהתאם למגבלות ולברירות", כתבה גבירץ, "לפני שנשלם חלילה על עוד מחטף קרבות בריבית דריבית, עדיף להקפיד ולספוג כעת את העובדה ש'גבר גבר' התגלה כישראבלוף, ולשקול לשלם את הנדרש מאיתנו בחזית המדינית".
זה היה מאמר המערכת האחרון שכתבה גבירץ בשלושת השבועות הבאים, בהשוואה לתדירות של פעמיים בשבוע לפני כן. לדבריה, נאמר לה שההוראה על ההקפאה הגיעה מעורך העיתון באותה עת, רפי גינת. גינת מכחיש את הדברים אולם אומר כי ייתכן שאת ההוראה שלא לקחת מאמרים מגבירץ נתן כפוף לו.
הסיפור הזה מופיע בדוח של עמותת "קשב", הבודק את התנהלות התקשורת במלחמה ומתאר את האווירה שסחפה את חדרי החדשות בשבועות הקשים של קיץ 2006. הדו"ח המלא והתגובות עליו מתפרסמים הערב לראשונה במגזין G של "גלובס".
הדו"ח מאשים את התקשורת בסיקור מגיוס ומתלהם של המלחמה תוך התעלמות מסטנדרטים עיתונאיים של ביקורת, או ספקנות בגרסאות הרשמיות של הצבא והממשלה. לפי הדו"ח, הסיקור השתנה לאורך המלחמה.
בשלבים הראשונים, כמעט אף כלי תקשורת לא תהה אודות נחיצותה של המלחמה. הגישה השלטת היתה שהתקפה על החיזבאללה הינה הדרך היחידה להשיג את מטרותיה של ישראל בלבנון .
במקביל, אמצעי התקשורת הציגו את מטרת המלחמה כברורות וחד משמעיות, תוך התעלמות מהעובדה שהן השתנו מדי יום. בנוסף, דוח כאילו סביב שולחן הממשלה שורר קוסנזוס מלא בנוגע למלחמה, למרות שבפועל זה לא היה המצב.
בשלב הבא, וככל שצה"ל התקשה במטרותיו והלחימה התמשכה, התגברה הביקורת. תחילה תקפו הכתבים והפרשנים מהלכים טקטיים מסוימים שנקט הצבא כמו, למשל, הפגיעה בסטיל הישראלי מול חופי לבנון, אבל עדיין שמרו על הקו המגויס.
בהדרגה, השתנה הטון האופורי והתחלף בהטלת ספק כלפי ההנהגה הישראלית, הלקאה עצמית ואפילו פחד מתבוסה, במלחמות הגנרלים בפיקוד הצפון, ובהתבטלותם של אולמרט ופרץ מול אנשי הצבא. כשנואשו אמצעי התקשורת ממקבלי ההחלטות, הם עברו לעסוק יותר ויותר בחיילים בשטח.
החוקרים קובעים כי בעוד שהכתבים בשטח העבירו לעיתים קרובות מידע מגוון וביקורתי עבודת העריכה דחקה לשוליים את הפרטים שלא התיישבו עם מדינות הסיקור השלטת, שגרסה שהמלחמה היא הכרחית, מטרותיה ברורות, ושכל עוד התותחים יורים, צריך לדחות את הביקורת ולתת לצה"ל לנצח.
לצורך בדיקת סיקור המלחמה, עברו חוקרי "קשב" על יותר מ-9,000 אייטמים חדשותיים שהתפרסמו בשלושת העיתונאים הגדולים "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" וממהדורות החדשות של ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10.
כלי התקשורת המגויס ביותר, לפי הדו"ח, היה "מעריב", שאף הצהיר על עמדתו במסמך פנימי שהופץ בימי המלחמה על ידי מחלקת השיווק של העיתון. "גם כאשר היה בידינו חומר בעייתי הקשור לניהול הלחימה המצב בימ"חים, המינויים הבעייתיים בפיקוד צפון, הוויכוחים המביכים בין מפקדים בכירים, ותלונות נוגעות ללב של חיילים היוצאים לקרב עם ציוד חלקי ובלוי התאפקנו, במובן מסוים מעלנו בתפקידנו העיתונאי, אבל עשינו זאת כי שקלנו את השיקול הלאומי, הפטריוטי, והחלטנו שבמקרה של מלחמה, בוודאי מלחמה שאינה מתקדמת כראוי ומשתבשת, אנחנו חלק מהמדינה... ואיננו צריך להתבייש או להתנצל על כך שאנחנו תומכים בצבא ובממשלה ומעניקים גיבוי", נכתב במסמך.
עורך "מעריב", אמנון דנקנר, אומר בתגובה שמסמך זה נכתב על ידי "אדם צעיר, מבולבל וטיפש שאין לו קשר למערכת העיתונאית", אבל הוסיף ש"אני לא רואה סתירה בין היותי עיתונאי וישראלי. במאבק בין ישראל לבין אויביה, אני לא נייטרלי. אני אכן פטריוט ישראלי ומעריב הוא עיתון פטריוטי, וכך צריך להיות".
הדו"ח חולק שבחים לערוץ 10, כגוף התקשורת היחיד שהביע עמדות ביקורתיות נגד המלחמה. "באופן עקרוני, בחדשות 10 מותר להביע יותר מעמדה אחת", אמרה ל"גלובס" טלי בן עובדיה, עורכת מהדורות החדשות בערוץ. "בדקנו את עצמנו יום יום ושעה שעה כי גם אנחנו ישראלים, ואנחנו יודעים שמכל ישראלי מצופים דברים אחרים בזמן מלחמה".
הדו"ח מאזכר את המאמרים של בן כספית, הפרשן המוביל של "מעריב", שניסח נאום הגנה לאהוד אולמרט מול הביקורת העולמית לאחר הרג האזרחים בכפר קנא ("רבותי, הגיע הזמן שתבינו: מדינת ישראל לא תהיה עוד למרמס "), ואת "מכתב לאחמד טיבי", שבו דרש מערביי ישראל להחליט באיזה צד הם נמצאים ("הדמוקרטיה הישראלית, אחמד, לא תוכל לבלוע את הארס הזה עוד זמן רב. בסוף תוקאו ותוקעו מתוכה").
לטענת דניאל דור, "כספית ודנקנר כאילו אמרו 'אנחנו שמים את הרגשות האלה על השולחן והרגשות האלה הם לאומניים וגזעניים - ואנחנו מוותרים על כל סוג של נימוס וחשיבה דמוקרטית ומראית עין מקצועית'. יש במקצוע הזה סוגים מסוימים של התגייסות, אבל גם קווים של בושה. אמצעי התקשורת האחרים מתנהלים עם הרגלים מאוד עקשניים של התגייסות למלחמה. 'מעריב', לעומתם, מגדיר את עצמו כמי שנמצא באורגיה של לאומנות. במובן זה, דנקנר וכספית פשוט חגגו את כל מה שקורה בצורה מבוישת במקומות אחרים".
כספית, בתגובה, מבקש להדגיש שכל הדברים שכתב נעשו על דעתו, ללא תיאום עם דנקנר.
"לא הרגשתי אפילו לרגע שאני מייצג את רוחו של העיתון, אני לא יודע אם יש בכלל דבר כזה. מעולם לא הופעל עלי שום לחץ. אני לא שואל את דנקנר ויש ביני לבינו מספיק מחלוקות. אני מודיע בשמחה לחברי עמותת 'קשב' שגם אם תפרוץ עוד מלחמה, אני מתחייב בשבועה לעשות אותו דבר: להיות קודם כל ישראלי וציוני ופטריוט ולתמוך בעמדה הישראלית, לקרוא לממשלה להגיב על הקמת מדינה איראנית בגבולה הצפוני, על חטיפת שני חיילים והריגת עשרה ועל הפצצת הצפון בקטיושות בלי כל התגרות מוקדמת. אמשיך לעשות את זה כל עוד נשמה באפי ודיו בעטי".
עיתונאי נוסף הנזכר בדוח הוא ארי שביט מ"הארץ". המסמך מאזכר באריכות את המאמר שלו, "אולמרט חייב ללכת", שפורסם ב-11 באוגוסט בעמוד הראשון של העיתון, מעל הכותרת הראשית, בסמוך למאמר של עוזי בנזימן, "לבלוע את הצפרדע". מאמרו של שביט עורר הדים, בשל קריאתו לראש הממשלה להתפטר. "יש גבול לכל חוצפה. אי-אפשר להוליך עם שלם למלחמה תוך הבטחת ניצחון, להניב תבוסה מבישה ולהישאר בשלטון", כתב שביט. כותבי הדוח טוענים שהמסר העיקרי של המאמר היה קריאה לאולמרט להמשיך במלחמה.
באותו ערב, במהדורת החדשות של ערוץ 10, טענו רביב דרוקר, עמנואל רוזן וצ'יקו מנשה שהמבצע בליטני הוא "ספין" שנועד לשפר את הרייטינג של אולמרט בדעת הקהל הישראלית, ורמזו לאפשרות שהמאמר של שביט השפיע על ההחלטה.
הכתבה המלאה - במגזין G של "גלובס"
[הרחבה במהדורה המודפסת] [לעיתון הדיגיטלי]
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
